זעקה קורעת: "הגשימו לילדים הנידונים למוות משאלת לב אחרונה"

העימות בתוך הדסה, או העימות והתחרות מול שערי צדק, לא נוגעים בלב הציבור - מה שכן נוגע, זו מצוקת הילדים החולים שנקלעו למצב אבסורדי בו כדי לקבל טיפול רפואי עליהם לנדוד מירושלים עד למרכז.

סביב השאלה מי אשם ומי צודק, ניתן לנהל ויכוחים של שעות. בסיכום, עולה תמונה של רופאים מיוחדים ומאוד מאוד אנושיים, שכל מי שעבר במחלקה הזו לא עלינו, אינו גומר להלל ולשבח אותם, אך מצד שני, התנהלותם במשבר הנוכחי, מעלה טעם של גם מניעי אגו אישי.

מהעבר השני עולה תמונה של מנכ"ל בית חולים, טיפוס קשוח ולא מתכופף, שנכנס בסערה לאחד המוסדות הציבוריים הגדולים בירושלים, ובא לעשות סדר. מטבע הדברים, בתוך ארגון של אלפי אנשים, אפשר וכמה לא יהיו מרוצים. טבעי הגיוני. גם טעויות נעשות. כולם בני אדם.

זהו בתמציתו הסיפור בין מיקי וינטראוב מנהל מחלקת הטיפול בילדים חולי סרטן, לבין זאב רוטשטיין מנכ"ל בית החולים. הם יסלחו אם הפעם לא נציין את תוארי הד"ר והפרופ' שרלוונטים כעת רק לצורך העצמת האגו.

מדוע משרד הבריאות לא מאפשר לבית החולים שערי צדק להקים מחלקה מתחרה להדסה, זהו הנידון החשוב באמת, אבל גם הוא, יכול להמתין למועד אחר, בטח אחר שנודע כי הרופאים הפורשים מהדסה תיכננו מעבר של כל הצוות לשערי צדק. הם לא צריכים לקבל פרס על התנהלות כזו.

אבל, עקרונית, כל העוסקים בתחום וכל מי שחלילה עבר את "הסרט הרע" הזה, של בן משפחה לילד חולה, מסכימים כי יש להקים מחלקה נוספת בשערי צדק. הקמת המחלקה היא סיפור של בין חודשיים (לגירסת הממעיטים) לעד שנתיים (גירסת הסחבנים).

אנחנו, בני הציבור החרדי בירושלים, צריכים לתבוע ולדרוש, להתעקש ולבקש - מחלקה נוספת בשערי צדק. פשוט מאוד.

מי שאינו עוסק בתחום, מתנדב בארגון חסד, עוסק בהצלת חיים או רפואה, אינו מודע והלוואי שלא יהיה מודע לעולם, עד כמה מחלת הסרטן מצויה בקרב בני הציבור החרדי, ובילדים בפרט. נכדי אדמו"רים, בנות למשפחות נגידים, וכל אחד אחר. המחלה הקשה אינה פוסחת על קהילה או שכונה.

על המחלקה בהדסה היה עומס, הדסה רחוקה, הדסה, כגוף חילוני מובהק, אינה ערוכה בשבת לצרכי ציבור חרדי כמו שערי צדק שמהקמתה בידי ד"ר משה וולך פעלה על פי ההלכה (ובוודאי שאין בדברים כדי להוריד ולו פסיק מפעילותו המרגשת ויוצאת הדופן של הרב פרץ בהדסה שעושה עבור המבקרים בשבת כל מאמץ להקלה על שהותם. הכוונה להתנהלות בית החולים), שקרובה מרחק הליכה לרוב השכונות החרדיות בירושלים - כך שהאינטרס הציבורי חרדי הוא ללא ספק - עוד מחלקה לטיפול בילדים חולים, בשערי צדק. אבל זה, לא קריטי להרגע.

מה שלא יכול לחכות למועד אחר, זו בריאות הילדים שיכולה להגיע לסכנת חיים, כפשוטו ממש. שלא תדעו מצרות לעולם, אבל כל מי אשר במשפחתו או בסביבתו הכיר חולה במחלת הסרטן, יודע שישנם מצבים בהם הספירה בדם יורדת דרמטית, והגעה לבית חולים בתוך פרק זמן קצר, זה עניין של חיים ומוות.

לא מדברים על פינוקים, על בית חולים שרק בגלל נוחות, צריך להיות קרוב לבית - אלא על עניין של חיים ממש. וכאן אי אפשר להשאר אדישים. הזעקה צריכה להיות ברורה, פתרון מיידי למצב.

אחד ההורים עמם שוחחתי, העז לומר את הנורא מכל, העז לדבר על מה שכולם חוששים, ההרגשה והפחד מהמוות המתקרב; "אם עבור להגשים משאלה לילדה חולה מגיעים עד טראמפ, כדי להגשים משאלה לילדים חולים, שלעיתים הם בהגדרה 'נידונים למוות', לא יכולים להפעיל מעט רחמים ולהגשים להם את המשאלה?".

ליצמן אשם, וינטראוב אשם, רוטשטיין אשם, יונתן הלוי אשם - ואף אחד מהם לא אשם.

אבל, הפתרון המיידי היחיד הוא, אחר ששערי צדק הודיעו רשמית שכעת (בעיצומו של המשבר, לפני תקופה הם בהחלט היו בעד ואני מוכן לומר בבטחה שגם רגע אחריו) הם אינם מתכוונים להקים מחלקה - החזרת המצב לקדמותו, טרום השינויים האחרונים בהדסה.

ליצמן יוזם זאת, משרד הבריאות דוחף זאת, מנכ"ל 'הדסה' רוטשטיין יצטרך להוריד קצת מכבודו ולקבל חזרה את כל הצוות ולהסיג לאחור את השינויים שהנחיל במחלקה. ירצה מעתה לשנות, ייעשה בהידברות וגישור. אין מה לעשות, לא מדובר פה בניהול שיכול להיות מנותק מרחמים, מהתחשבות במצב הילדים.

גם מיקי וינטראוב יצטרך לוותר ולחזור ל'הדסה', כדי להציל חיים. אם רוטשטיין יסוג אחורנית, לא ישארו לו הסברים רפואיים מניחים את הדעת, ללמה לא לחזור. ואם מיקי לא יסכים, אני מקוטה שחמשת הרופאים האחרים לא יגבו אותו עוד במאבק, ויחזרו להציל חיים, בשירות הכה אנושי וייחודי שנתנו בעבר.

אחרי שכך יקרה - אז, צריך לפעול ולעשות הכל, כדי להקים מחלקה נוספת בשערי צדק. כי זאת צריך לומר, כשישנה תחרות, גם ברפואה - המאושפזים, רק מרוויחים שירות טוב יותר. וזה, מה שמעניין אותנו האזרחים, אדוני שר הבריאות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!