פרידה משופט העליון הדתי שהביך את החרדים

כבודו, דרך צליחה, לא בטוח שנתגעגע. המשנה לנשיאת העליון, כבוד השופט אליקים רובינשטיין הגיע לגיל הפרישה. אליקים רובינשטיין, לשעבר מזכיר הממשלה והיועמ״ש לממשלה בזמנים שונים, כיהן בבית משפט העליון 13 שנה.

רובינשטיין ניסח פסקי דין מובילים והיה ידוע בגישתו הליברלית והרחמנית. ״הפשרן״! קראו לו. תמיד חיפש את שביל הזהב ולא חיפש את ״ייקוב הדין את ההר״. למרות שלל פסיקות תקדימיות, מובילות, פרי עטו וניסוחיו הלמדנים. הוא נחשב לאיש האמצע.

העובדה שהינו איש-דתי מאמין בהכרה ובאורחות חייו היומיומיות, העמידה אותנו, הציבור החרדי, בפני מצבים קשים ופסיקות מקוממות. השקפת עולמו הליברלית-הומאנית, בה התפאר - גברה על השקפתו הדתית-מסורתית בפסיקותיו, גם בנושאי דת והשלכות הלכתיות.

פסק דין חשוב שמשקף את השקפת עולמו השיפוטית-ליברלית, למרות היותו איש דתי-מאמין, הינו פסק הדין, בזכות, ״הזכות למות בכבוד״. בפסק הדין שהפך לתקדים משפטי, מוביל, מכריע והלכה פסוקה מחייבת, אושר לראשונה לרופא המטפל, להפסיק טיפול חירום רפואי מציל חיים, לבקשת החולה הסופני, שנעשית בדעה צלולה.

בנושא חוק ״גיוס בני הישיבות״, רובינשטיין היה ממבטלי חוק טל. רובינשטיין לא חסך ניסוחים קשים ממי שבוחר שלא להתגייס מטעמי דת. לטעמו האישי ניתן, צריך וחובה לשלב. רובינשטיין נחשב, כמי שתרם תרומה מכרעת לניסוח החוק החדש, על מוקשיו ודרישותיו העתידיות.

פסיקה נוספת שקוממה מולו את הציבוריות החרדית, הינה פס״ד שמאפשר ומחייב ״טבילה במקוואות ציבוריות״ למתגיירים רפורמים. תוך הדגשה שזה אינו מהווה הכרה בעצם הגירות הרפורמית. גם כאן בחר רובינשטיין להלך בין הטיפות. ״טבילה״ כן - מעצם היות המקווה שירות לציבור. הכרה בגירות רפורמית לא. פריצת פתח, בהחלט כן.

בנושא קווי המהדרין, שבהם הונהגה הפרדה בין גברים לנשים עפ״י בקשת המשתמשים, קבע רובינשטיין ״שמדובר במתכונת בלתי חוקית״. כאן, הוא השתמש במושג ״ערך השיוויון״ שלדעתו הינו ״ערך-גובר״, שלא מאפשר להכתיב לאשה היכן לשבת. פסיקתו זכתה לגל גינויים גורף מהפוליטיקאים החרדים. לרובינשטיין זה לא שינה.

בעברו שלל תפקידים בולטים בשירות הציבורי. יועמ״ש למערכת הבטחון, יועמ״ש וסמנכ״ל משרד החוץ, ציר ישראל בוושינגטון, חבר המשלחת לקמפ דיוויד, ממנסחי הסכם השלום עם ירדן. איש אשכולות, ידען, מתנסח מצוין. ״סיביל סרבנט״ אמיתי. משרת ציבור נאמן וישר, עד כדי קיצוניות, ברמ״ח אבריו ושס״ה גידיו.

לציבור החרדי יש איתו חשבון לא סגור. הוא לא חסך שבטו מהציבור ומנהיגיו. דווקא על רקע היותו יהודי מאמין, הוא ״ידע״ יותר טוב! ורק רצה לחנך עפ״י השקפתו. ה״שירות הצבאי״ אצלו ערך עליון. לדעתו, שנתן לה פרסום רב בפסקיו המנומקים והידענים, תוך שימוש סלקטיבי במאמרי חז״ל תומכי אג׳נדה. הוא קורא לשילוב מנצח של ״ספרא וסייפא״. העובדה שכיפה לראשו וידיעותיו התורניות המרובות, שהוא עושה בהם שימוש וציטוט, נותנים לדבריו משנה תוקף וחשיבות.

ככלל, הוא לא התעמק בצרכים האבסולוטיים של הציבור החרדי. לדעתו, הציבור החרדי ״מתחפר״. לא משתנה בהתאם למציאות. מה שהתאים אז, לציבור קטן לאחר ״שואה איומה״ לא מתאים להיום. העובדה שלציבור יש מנהיגים ורבנים שקובעים את דרכו והליכותיו לא עושה עליו רושם. את דעתו הוא לא ״יכפה״ בכוח, אך לפחות יתן לה ביטוי.

כאיש-אמצע, כשיטת חיים. הוא ניסה ״להטעים״ את אמירותיו ופסיקותיו, גם כשהן מקוממות, נוקבות וחריפות. במתק לשונו ושפתו הלמדנית-תורנית הוא ניסה להעריבן מבלי לפגוע בחריפותם.

בנושא חוק הגיוס החדש שאת רובו כמעט ככולו, הוא ניסח, הוא הבין שאי אפשר להקדיח את הקדירה. שיטת המכסות העולות, מתאימה לאופיו ומזגו השיפוטי. לא לשפוך את התינוק עם המים. עדיין לא גיוס חובה כהשקפתו האישית, אך לא שחרור אבסולוטי ומוחלט. בתחבולות תעשה לך מלחמה.

הוא שאף להגיע לנשיאות בית משפט העליון. אהרון ברק שחשש ממנו ומפסיקותיו ה״שמרניות״ יחסית. ״דאג״ עפ״י שיטת ה״סניוריטי״, לדחות את מינויו לתפקיד שופט עליון, עד שיכהן בהרכב בית המשפט שופט שיותר צעיר ממנו בגיל. כך שימנע ממנו להיות נשיא.

לאחר שרובינשטיין תלה את גלימתו ופרש, קשה לומר שהוא הטביע חותם. פסיקותיו מתאפיינות בפשרנות, שמרנות ומתינות. עובדת היותו שופט דתי, איש מאמין, שלא מהסס לחלוק על ההלכה הנהוגה והמקובלת שנות דור, ולפחות לפרשנה עפ״י השקפתו האישית הנותנת ל״ליברליות״ והומניות, ערך עליון וגובר , שלא עפ״י הפרשנות המקובלת וגדולי ההלכה והתורה הידועים. הוסיפה לפסיקותיו עניין, צבע והד. אך לא חדשנות וגאונות בנוסח אהרון ברק.

מי שהאמין וחשב, שכבוד השופט הדתי אליקים רובינשטיין , ״ישכיל״ ויתמחה בסימון העיגול לאחר שהחץ נקלע למטרה. כמו ״גאוניותו״ של אהרון ברק, שידע לפסוק ולהכריע עפ״י האג׳נדה, ורק אח״כ למצוא את הצידוקים המשפטיים לכך, טעה.

אליקים רובינשטיין לא הוביל קו דתי בבית המשפט העליון. הוא אינו היורש של מנחם אילון ואחרים שהיותם ״דתיים״ בהכרה, ״קיטלגה״ אותם מראש. הדת והאמונה הינם נר לרגליו והליכותיו האישיות, לא תמיד האור והקו המנחה את פסיקותיו.

את נועם הליכותיו, אופיו הפשרני והרחמני, מזגו השיפוטי הנוח למדיינים, מתק שפתיו וניסוחיו, אי אפשר לקחת ממנו. מתנשא הוא לא. הציבור החרדי כציבור, לא רווה ממנו נחת. כבודדים ולבודדים, הוא היה אוזן קשבת ופה, רובינשטיין לא חסך לשונו ושבטו מהממסד ומוסדות השלטון, כשחשב שהינם מתעמרים באזרח.

פסק דינו האחרון, אותו פרסם השבוע ביום הפרישה, מלמד על האיש ודרכו. מאידך, הוא חייב את המדינה והשב״ס להקצות לכל אסיר לפחות 4 מ״ר, מהפך. בדרכו הפשרנית, הוא קבע לכך לוח זמנים ותקופת הכנה מתמשכת. זה האיש, הרבה יתגעגעו ועוד הרבה ישוו את יורשיו. שונאים אין לו, זו אולי הגדולה שבמעלותיו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!