ביבי שלא הכרתם: "הילדה רוצה כוס מים"

מוטי, תלמיד כיתה ט' בבית הספר "און" בתל-אביב, אחז בידו את דף הניר והביט בו בהתרגשות.

עוד דקות אחדות ייכנס אל החדר ראש הממשלה, מלווה ברעייתו, ומוטי הוא זה שנבחר לשאת דברים במעמד המכובד הזה.

הוא הגיש לי את פיסת הניר, מוודא כי אני מעתיקה את נאומו. "את עיתונאית?" – שאל בהתלהבות. לא בכל יום הוא זוכה לחשיפה תקשורתית.

בהמשך, כשיכנה אותו ראש הממשלה "תותח", לא אתפלא. את הניצנים יכולתי לראות כבר מהרגע הראשון בו פגשתי את הנער.

במילים מנוסחות היטב הסביר לי כי ארגון "חברים לרפואה", שניצח על ארגון הערב, הוא ארגון של מלאכים. לא רשמתי את כל מה שאמר, אבל הוא סיפר והרבה. "הם מלאכים טובים משמים, שמפיקים מאתנו את הכוחות שלא הכרנו".

ואז עבר למילים דיפלומטיות על הציפיות שלו מראש הממשלה. "ובעיקר מרעייתו, אני חושב שהיא מאד משפיעה".

מה בדיוק הוא מבקש שראש הממשלה יעשה עבורו ועבור ילדים שכמותו? – ובכן, הוא קצת התקשה לבחור במילים הנכונות. אבל בגדול, חשוב לו שראש הממשלה יסייע לילדים כמוהו למצות את כישוריהם, ללמוד מקצוע ולהתקדם. "גם אם אנו נראים קצת שונים, יש בנו הרבה מיוחדות שאין בכל אחד אחר רגיל", קרא לי מהדף שלפניו.

הצלחה של מאה אחוז

ילדה אחת קטנה לכדה את תשומת ליבי. כובע ורדרד כיסה את ראשה, מן הסתם לא במקרה. עיניים גדולות, יוקדות.

בדקות הראשונות הן הביטו סביבן מלאות בעצב גדול ועמוק. לא רק אני שמתי לב לכך. גם איציק הליצן, מתנדב ידוע שם ששם לו למפעל חיים לשמח ילדים חולים, הבחין בילדה העגומה, ומיהר לעברה.

"יש לי הצלחה של מאה אחוז!" – אמר לי קודם לכן, כשהציג את עצמו.

עכשיו, כשראיתי אותו ליד הילדה, הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. תוך כמה שניות נישא צחוק מתגלגל מפיה של הקטנטנה, כשהיא משתפת פעולה במרץ. איציק שלף כדורים, הכפיל את כמותם, קימט אותם, החביא אותם, הוציא יש מאין ו'אין' מ'יש'. הכול, רק כדי להוציא עוד ועוד חיוכים מהילדה.

למרות גילם הצעיר של חלק גדול מהילדים החולים שהובאו אל החדר שבלשכת ראש הממשלה, התרגשות כולם כשנכנסו פנימה ראש הממשלה ורעייתו. אולי הסבירו להם קודם, אולי הייתה זו תחושה שבלב. אבל קשה היה שלא להבחין בעיניים הנוצצות של הילדים שהביטו בזוג העושה את דרכו פנימה.

לא קל להיות נוכח במעמד מן הסוג הזה. אתה רואה אל מול עיניך ילדים, שחייהם נעצרו ביום אחד לא בהיר. רובם בעלי קרקפות קרחות לגמרי, חלקם ישובים על כסאות גלגלים.

והעיניים. הן משדרות את כל הכאב שבעולם. הן בוגרות מכפי גילן. הן יודעות צער מהו.
הטור הזה נכתב מנקודת מבטן של עיניים שדמעות מבצבצות מהן. קשה שלא לחוש צביטה בלב למראה הילדים, שאספו את כל כאבם, סבלם, ייסורי הטיפולים, ים הצער, ובאו אל משרד ראש הממשלה כדי לשמוח את שמחת חג הפורים.

לא מתערבת, תומכת

קשה שלא להעניק צל"ש אמיתי למארגנים, למי שמלווים את הילדים הללו לכל אורך ימות השנה. שני ארגוני החסד שניצחו על מלאכת הארגון: ""חברים לרפואה" ו"זיכרון מנחם".

אבל קשה שלי שלא להרעיף מילה טובה גם על ראשי המארחים, ראש הממשלה ורעייתו, שהתפנו משלל עיסוקיהם, מסדר יומם העמוס לעייפה, ופינו שעה שכולה חסד.

מה לא נכתב על נתניהו ועל שרה, רעייתו.

הררי ניירת, אינספור מאמרים. קראתי את רובם, אם לא את כולם, והתקשיתי למצוא בהם מילים טובות, מפרגנות. כאילו התקשורת אינה מסוגלת להעלות, שחור על גבי לבן, את הדברים הטובים. אולי כי מטבע הדברים סבורים עיתונאים כי כל תפקידם עלי אדמות הוא לשלוף בפינצטה את הנקודות השליליות, לצבוע אותן בשחור, להגדיל פי מיליון, ולהציג בפני עם ישראל. למה? – סתם ככה.

ובכן, לכבוד הוא לי שלא להיות חלק מהטרנד הלאומי ולהחריב את החגיגות הלאומיות. הדרך שבה אני קוראת את אישיותה של הגברת הראשונה, שרה נתניהו, שונה לגמרי מרבים מעמיתיי למקצוע. כתבתי על כך לפני מספר חודשים באחד מהטורים השבועיים שלי מהכנסת, ואכתוב על כך גם הפעם.

עקבתי אחריה. ואי אפשר שלא לראות את האנושיות השופעת ממנה. את החום, את הלבביות, את היחס. לא בכדי בחרה ללמוד את מקצוע הפסיכולוגיה, בו היא עוסקת בהצלחה רבה במסגרת עבודתה בעירית ירושלים.

התקשורת תאמר 'היא מתערבת'. 'היא מעורבת'. ולי נראה כי: 'היא תומכת'. 'היא שותפה מלאה'.
וטוב שכך.

למה התחפש הילד?

הם נכנסו פנימה, משתלבים תוך דקה בשמחה המהולה בהרבה צער. אחר כך, התיישבו על כסאות, בתוך מעגל הילדים, כאילו היו חלק מהם. תוך שניה, כבר לכד מבטו של ביבי את עיניה העצובות של הילדה, ועוד שניה חלפה בטרם הזמין אותה לשבת על ברכיו. שרה עקבה במבטה אחר הילדים, חולפת על פני המעגל כולו, מחייכת לזה, מנענעת בראשה לזו.

"תנחשו ילדים למה התחפש הבן שלנו היום בבוקר", פתח נתניהו, בטון בלתי רשמי, בדיוק כמו שילדים אוהבים.

מוטי, התותח, ניחש על המקום. "לראש ממשלה", אמר, לקול צחוקם של הנוכחים. ואכן, זו הייתה התשובה הנכונה. הבוקר הפתיע יאיר כשהניח על ראשו פאה לבנבנה, עוטה על עצמו מדים של ראש ממשלה.

ברגע הופשרה האווירה הרשמית. מן הצד הבחינה שרה בילדה שפרצה בבכי: היא ניגשה, בנימה אימהית ניסתה להרגיע. בתחילה, זה לא הלך, אבל תוך דקות אחדות הפכה הילדה לחברה של ממש לרעיית ראש הממשלה, ועוד דקות אחדות חלפו בטרם העבירה את מקום מושבה אל כסאה של שרה.

"הילדה מבקשת כוס מים", נשמע קולו של נתניהו, ומאי שם הורץ אחד מהמתנדבים כדי להביא את כוס המים לילדה הצמאה.

שרה מיהרה להתעניין האם הוכן כיבוד עבור הילדים. מתנדבי ארגוני "חברים לרפואה" ו"זכרון מנחם", מיהרו להרגיעם והראו להם את השולחן העשיר במיני מתיקה.

"אני שמחה להיות אתכם", אמרה להם שרה, וביקשה מהם לקחת את שמחת הפורים לכל ימות השנה ולהיות שמחים תמיד. "אנחנו אתכם", הבטיחה לילדים.

"היא כל הזמן רוצה משהו", צחק נתניהו, והצביע לעבר הילדה, שקיפצה על ברכיו ללא לאות.
"כן, כל הזמן תרצי משהו. תרצו כולכם משהו. תחלמו. אף פעם אל תוותרו. זה תולדות העם שלנו, זה מה שנותן לנו את הכוח".

"ניפגש גם בשנה הבאה", הבטיח להם.

אויביו הקואליציוניים לא יאהבו לשמוע את ההבטחה הזו. ראש הממשלה, במשרד ראש הממשלה, גם בחג הפורים הבא?!

אבל אולי זכות מעשים טובים כאלו, וגם אחרים, יעמדו לו, והוא יזכה. בפורים הבא, בזה שלאחריו, ומי יודע, אולי גם בפעם הבאה...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!