הקלישאות שהשתלטו על חיינו • טור ומכתב מיוחד

מכתב

לקראת יום השנה החמישי לנפילתו בשבי של החייל השבוי ועל רקע עמידת הדומיה אתמול למענו של גלעד, הנה מכתב גלוי לראשי החמאס שעדיין מחזיקים בו:

לכבוד מר הניה, מר משעל, מר אבו טיר.

נכבדי.

צדקתם. המערכה בינינו אינה שקולה. היחס אינו אקויוולנטי. או בעברית מדוברת: זה לא כוחות.

זה לא כוחות כי אתם הלא יודעים שברגע שנשמע את קולו הרועד של החייל מספר על געגועיו אלינו או על מצבו הרפואי הלב שלנו ימס. אנחנו נקרע מפנים והדרישות שלכם יתחילו להישמע רציונאליות. אתם מודעים כמו כן לתובנה הפשוטה כי קולו העייף של נועם, אביו של גלעד, המבקש מאזרחי ישראל לעמוד דומיה חמש דקות למען שחרור בנו – בננו יעלה בנו תחושות הגורמות על פי רוב ללחלוחית בעיניים.

מה ההיגיון בזה? לפי איזו לוגיקה אנחנו עובדים? איך יכול להיות שבשביל חייל פשוט אחד אנחנו מדברים אתכם ברצינות על שחרור של 1100 מחבלים רוצחים ילדים נשים וטף? איך אפשר לקבל את העובדה שכמעט 5 שנים לא אפשרתם לאף אחד כולל הצלב האדום לבדוק את מצבו של גלעד בעוד האסירים שלכם זוכים אצלנו ליחס שפוי?

כנראה שאנחנו לא עובדים עם היגיון קר, עם קו מהלך רציונאלי. יש בנו מן דחף יהודי לא ברור הגורם לנו לפעול כפי שאנו פועלים. קשה לנו להסביר לכם את זה אלא אם כן המשפט "כל המציל נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" אומר לכם משהו. הדחף הזה מוטבע בנו, הוא מובנה, אולי האופרציה הזו של רבבות יהודים שמתו במהלך הדורות בעבור היותם יהודים יצרה אצלנו את הנורמה המשונה הזו שיהודים לא משאירים בשטח ויהי מה.

מה שברור הוא שאתם יודעים את זה. אחרת איך הסברתם לעצמכם את השחרור של רבי המרצחים שלכם בעבור שלשה גופות שהוחזקו בהקפאה אצל החיזבאללה.

אתם יודעים שרוב ראשי המדינה שלנו הודחו או התפטרו בעקבות מלחמת לבנון השניה בה נהרגו 44 אזרחים ו-119 חיילים. בלבנון לעומת זאת נהרגו למעלה מ 1100 אזרחים ועוד מאות אנשי חיזבאללה, מה שלא הפריע לראשי החיזבאללה להרגיש מנצחים ולרוב אזרחיה היהודים של המדינה להרגיש מושפלים.

כאלה אנחנו.

אנחנו זוכרים היטיב את הרוגי מלחמת יום הכיפורים, מדברים על זה אצלנו כמעט בכל פורום, אגב מישהו מדבר אצלכם על מלחמת עיראק איראן בה מתו למעלה ממליון ערבים חלקם באמצעים כימיים? או האם אתם זוכרים את המספר המדוייק של פלסטינאים שמתו על ידי המלך חוסיין [ז"ל] ב"ספטמבר השחור"?

מאחר שכך, אנחנו לא מבקשים מכם לשחרר את גלעד בשביל 300 חיילים. אנחנו יודעים שזה לא אקטואלי. בסוף אנחנו נתן לכם את ה1100 וגם את הארכירוצח ברגותי, אנחנו רק מבקשים שתתנו לנו לראות אותו שהוא בסדר, שתטפלו בו טוב, ושלא נשמע אותו רק דרך קלטת רועד ואומר שהוא "חייב לאשפוז".

קלישאות

שלשת הימים האחרונים והאירועים הטעונים שהתרחשו בהם הוציאו את תמצית הסנטימנט, הרגשות, האמוציות, האמירות הכואבות כמו גם המתלהמות, המפוחדות והראוותניות, הרועשות והשקטות מהלב היהודי הקולקטיבי. ומכל מקום בסיכום אינטגרטיבי של בליל הקולות שנשמע ניתן לומר כי לכולם מכנה משותף אחד ברור ומוצק: הכל קלישאות שבריטואל מפתיע נאמרות על ידי אותם אנשי תקשורת ואשר נהגות על ידי הצרכנים שוב ושוב. הרעיונות או האמירות כל כך נדושות שמשמעותם כבר נשחקה מרוב שימוש והן איבדו מעוצמתן ומיעילותן.

הנה כמה דוגמאות:

רק ערבים מטורפים כאלו מסוגלים לרצוח ילדים קטנים.

זה לא בני אדם, זה חיות טרף.

צריך לעשות שלום עם השפויים שבהם. הבני אדם, לא המטורפים.

התשובה הכי טובה לרצח היא בניה בשטחים.

הבניה בשטחים רק מכניסה אותנו למעגל של הסלמה וטרור.

אין לי חשק לדבר על הפיגוע באיתמר, זה עושה לי רע על הלב.

צריך להפיץ את התמונות של הנשחטים, זה יראה לנו ולעולם כולו עם איזה מופרעים אנחנו מתעסקים.

זה ענין של זמן עד שצה"ל תופס את הרוצחים.

אם כולנו נעמוד 5 דקות למען שחרורו של החיל החטוף, הממשלה לא תוכל להתעלם מכך.

אם זה היה הבן של ביבי הוא היה מתנהג אחרת.

הכי קל ופופולארי בשביל ביבי [ואולמרט] היה לשחרר את גלעד, מה הוא לא רוצה אותו בבית? אבל יש אילוצים.

צריך לשחרר את גלעד בכל מחיר.

נמאס כבר מהשמאל הרכרוכי והמתרפס הזה.

את ההורים של גלעד אני מבין – זו חובתם לעשות הכל, אבל כל האזרחים האחרים לא מבינים שאי אפשר לשחרר סתם רוצחים עם דם על הידיים?

היפנים האלו, כל כך אדישים, מתים להם עשרת אלפים אנשים והם שומרים על איפוק.

אם זה לא היה קורה ביפן היו מתים מאות אלפים. אין, היפנים האלו כל כך מאורגנים.

כל הכורים ביפן מתפוצצים, הקרינה הראדיו אקטיבית תגיע כנראה גם לטוקיו.

מעיון מעמיק יותר בכלי התקשורת ניתן היה להוציא עוד רפרטואר מרשים של היגדים ואמירות מהסוג הזה. כולם מגיעים ממקום של אמוציות, בורות, הפנמה של דעה תקשורתית מסויימת ולפעמים גם של סתם אינטרסים טהורים. ועל כך כבר אמרו חכמינו: אמר מעט ועשה הרבה.

משתוקק לראותך

דיסוננס קוגניטיבי היא תיאוריה בתחום הפסיכולוגיה החברתית הדנה במצב בו קיים קונפליקט או סתירה בין עמדה בה נוקט אדם לבין התנהגותו בפועל או בין עמדה בה הוא מחזיק לעמדה או תחושה מנוגדת שגם בה הוא חש ותומך. את התחושה הזו הרגשתי אתמול סביב יחסי לסופר הישראלי עמוס עוז. עוז, נחשב בצדק, אולי לסופר הישראלי הגדול ביותר שצמח כאן במאה השנים האחרונות. העושר הטקסטואלי, הנרטיב המושלם, וחווית הקריאה המופלאה בספרים כמו מיכאל שלי, קופסא שחורה ועוד, מבהירים באופן די משכנע מדוע כמעט כל שנה מועמד עוז לפרס נובל היוקרתי לספרות.

אלא שאז מתברר שהאיש שהאחראי ליצירות המכוננות האלו, שמצליחות לגרום לנימים חבויים בלב לרעוד, הוא לא פחות מיהודי מטומטם. בדיוק כפי שזה נשמע. אני מניח כי הביטוי הפרוע משהו הזה, עומד בסתירה מסויימת לעושרו הספרותי של הסופר המבוגר אולם כיצד ניתן לכנות אדם שאך אתמול דווח עליו בחדשות 2 כי בהקדשה על ספר אותו העניק לרוצח ההמונים מרוואן ברגותי כותב כי 'הוא מקווה שהוא – ברגותי - יקרא ויבין אותו יותר טוב מכפי שאנו משתדלים להבין אותו'? כיצד ניתן להתייחס ברצינות לאיש רוח כל כך מוביל שבסיום מכתב הברכה אותו הוא מעניק לשוחט הילדים הפלשתיני הוא מתרפק עם ברכה בנוסח 'מצפה לראותך בקרוב'? ולבסוף, איך מלים כל כך פסיכוטיות יוצאות מאותו אדם ומאותו קולמוס שעשוי לייצר במקום אחר ובזמן אחר טקסטים נהדרים כל כך?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!