לקרוא מגילה במגרש חניה • דואר צבאי

כשקורה המקרה ונער חרדי נדרש להתייצב בלשכת הגיוס, היחס בין השניים ברור לחלוטין: זה אני והם.

לא כך הדבר כשמתייצב נער דתי לאומי, בדרך כלל מדובר ביחס של אנחנו, אני וצה"ל חד הם.

השבוע, לאור מקרים רבים של פירוק מאחזים בשומרון, הוצב סימן שאלה על ההנחה הזו על ידי אחד מכתבי השבועונים הימניים, ולמרבה ההפתעה - התשובה לא הייתה חד משמעית.

לטענתו, רק לאחרונה הוא הבין שהצבא אינו גוף משותף לכל אזרחי המדינה. אלא צבא חילוני שמשרתים בו גם דתיים.

מה שהוא הבין כעת, אני חש על בשרי למעלה משלושה עשורים.

עוד בימים ההם, בהיותי חייל דתי בודד בפלוגת רובאי גולני, חשתי דחוי, זר ובודד, והתחושה שבה ועלתה כל שבת, כל חג, ולפעמים כל בוקר.

כשכולם עשו התעמלות ואני התפללתי, כשכולם יצאו הביתה בצהרי יום שישי ואני נדרשתי להכריע האם להישאר בבסיס מחשש שלא אספיק להגיע לירושלים לפני כניסת השבת, כשהטיולית עצרה בבאר שבע וכולם ירדו לאכול - ורק אני נותרתי לבדי בהעדר תעודת כשרות במזנון, וכן הלאה.

ככלל, צה"ל של היום מסודר יותר מאשר באותם ימים רחוקים.

גם אם פה ושם דורשים מחייל לשוב לבסיסו במוצ"ש מבלי לבדוק האם הוא מסוגל לעשות זאת אחרי צאת השבת, הרי שצה"ל שומר שבת, אולי שומר השבת הגדול ביותר במשק. הרבה יותר מחברת החשמל, יותר ממערכת הבריאות.

גם הכשרות במטבחי הצבא נראית יותר ויותר טובה, עד כמה שמילואימניק כמוני יכול להתרשם בגיחותיו הנדירות אל מעבר לחלון ההגשה של חדר האוכל בצאלים.

איך מקיימים את מצוות החג?


דא עקא שבדברים הקטנים אך המעצבנים (כלשון הזהב של דודו טופז ז"ל) צה"ל היה ונותר צבא חילוני שמשרתים בו דתיים.

קחו למשל את חגי ישראל, אותם חגים שמותרים בעשיית מלאכה: מה שכל כך ברור לכל נער דתי, שיום הפורים, שחול המועד, שחנוכה, הם ימי חג, חסר משמעות לחלוטין לבאים בשערי הצבא.

אם רצית לקיים את מצות חג הפורים עליך לעשות מאמץ לא פשוט, ואני כלל לא מתכוין ליחידות הלוחמות, שם זה ברור, אלא דוקא למפקדות העורפיות.

השנה (כמו בכל שנה) מתקיים גיוס מחזור החורף (גיוס מרץ בז'רגון הצה"לי) בעצם יום הפורים.

חיילים שומרי מצות שמיועדים להתגייס ביום זה לחיל השריון נדרשו לפנות לח"כ אורי אריאל כדי שידרוש מצה"ל לאפשר להם להגיע לבקו"ם בשעות אחר הצהרים.

רק מי שעבר את התהליך יבין מה עובר על חייל שנדרש להיטלטל בדרכים בעצם יום הפורים בדרכו לתל השומר, ללא הורים וולא אוירת החג.

האם זו אטימות? לדעתי לא, זה ענין של תפיסת עולם מנותקת משורשי היהדות, מה שכינה הרמטכ"ל השבעה עשר בוגי יעלון בראיונות השיחרור שלו מצה"ל "גידולי מים" כאלו שאין להם אחיזה בקרקע, בעבר, בהיסטוריה.

לא רק המתגייסים, כלל חיילי צה"ל שיזכו לצאת השבת לבתיהם ידרשו לשוב לבסיסים ביום ראשון בבוקר, אלא אם כן ימצאו מפקד מתחשב.

ואיך בכל זאת מקיימים את מצוות החג? מתנות לאביונים ניתן לתרום מראש (תשאלו את קופת העיר), משלוח מנות על ידי שליח, או לחבר באוטובוס, סעודת חג בשק"ם או בעצירת בינים, קריאת מגילה זה כבר יותר מסובך. תחשבו על חייל שיוצא מחיפה בדרכו לתחנת האיסוף הדרומית שבבאר שבע ויש אלפים כאלו.

הפתרון, כמו תמיד נמצא בחסות חסידי חב"ד, בשנים עברו (ויש להניח שגם השנה) יעמדו עשרות בחורים ברחבת מרכז ההיסעים הענק שבפאתי העיר הדרומית, וכבסרט נע יקראו שוב ושוב את מגילת אסתר באוזניהם של אלפי חיילים, ואחר כך יחלקו להם משלוחי מנות, וליהודים תהיה אורה ושמחה וששון ויקר.

האם כך צריך להיות צבא יהודי? או יתכן שאכן זה צבא חילוני שמשרתים בו גם דתיים.

לא הכמות קובעת

ושוב השתלטו כוחות צה"ל על ספינת נשק בלב ים ושוב מחאו להם הכל כפים, ועדיין נותר רק להתפלל שהתפיסות יעלו על ההברחות.

האמת שלא הכמות היא שקובעת אלא עצם התפיסות, גם אם הן הצלחות נקודתיות, הרי שעצם קיומן מכניס את הצד השני ללחץ ולחשש, וכל עיסוק בהתגוננות והסתרה בא על חשבון עיסוק ברכש והברחה.

תראו כמה משקיע צה"ל במניעת חטיפת חיילים, הרי כל זה בא על חשבון עיסוק בהתקפה והכרעה.

לא קל ללכוד אניה שכזו, הקושי קיים פחות בביצוע, יותר באיתור, מה שקרוי בשפה הצבא הפללה, הוידוא כי אכן מדובר בספינה נושאת נשק.

לא קל להיות בעמדת הקברניטים בשעות שכאלו. די אם ניכשל פעם אחת, די שיטמנו לנו מלכודת דבש בדמות ספינה תמימה, כדי שקשה יהיה לנו להמשיך במשימה.

תראו כמה קשה להחליט על שחרור גלעד שליט אחרי פרשת נחשון וקסמן, וזה טבעי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!