'האח הגדול' של אמא טאליבן • טור מיוחד

ראיתי לאחרונה כתבה שעסקה בנשות הטאליבן, קבוצה קיצונית של נשים הלובשות שכבות רבות של לבוש, כולל רעלה, מתוך רצון לשמור על "צניעות". מישהו חכם אמר לי פעם שהוא לא מבין למה הן חושבות שזו צניעות, הרי כשאישה כזו עוברת ברחוב - כולם, אבל כולם, עוצרים הכל ומסתכלים עליה. זו צניעות בולטת במיוחד.

איזו קיצוניות, אמרתי לעצמי נוכח התמונות. איזה שוליים פנאטיים. אחרי הכתבה יצאו להפסקת פרסומות, שהייתה, בלשון המעטה, נטולת רעלות. שם השתמשו באישה (וגם בגבר) כחפץ כדי למכור מכונית, משקה, מכשיר סלולרי ומה לא. התבלבלתי. גם על הפסקת הפרסומות הזו יכלו תחקירנים לזעוק "בלעדי: כך משפילים את מעמד האישה בישראל".

נראה שחיינו הציבוריים מתנהלים לאחרונה יותר ויותר בין שני הקטבים הקיצוניים האלה. מחד, אנחנו עטים תקשורתית על כל חומרה, סגפנות והפרזה בשולי העולם החרדי, התנהגויות שלרוב אינן מבוססות כלל על הלכה ואף מגונות על ידי מרבית הציבור ורבניו. התקשורת מעצימה גורמי שוליים קיקיוניים שמוכרים לה גימיקים הזויים. דברים שכלל לא מזיזים לחרדי הממוצע, דברים שהוא בדרך כלל גם לא שומע עליהם, הופכים לכותרות ראשיות דווקא בעיתונות החילונית.

מאידך, אנחנו גם עטים תקשורתית על כל פריצת גדר אפשרית בעולם החילוני, מסקרים ללא הרף כל בדל ניסיון של החפצה, בוטות וחשיפה. גם כאן גורמי שוליים מוכרים לחברה הישראלית כולה, במסווה של "תרבות" או "בידור", נורמות שגם הן, בעצם, ביטוי של קיצוניות, של פנאטיות לצד השני. ככל שהמשימה בתוכנית הריאליטי יותר פרובוקטיבית, ככל שהמלל של המתמודדים יותר מאתגר-צניעותית - כך יזכה הדבר ליותר נפח תקשורתי.

אני מרגישה שאולי יש אפילו קשר בין הקטבים שהשתלטו על חיינו. זוהי ברית הקיצונים. מטוטלת שנעה בין נשות הטאליבן לנשות בית האח הגדול. כאילו הגבהת החומות בצד אחד נובעת מפירוק החומות בצד השני, ולהיפך. נשות השאלים רוצות לברוח כמה שיותר רחוק מהאי של הישרדות. הוא מבהיל אותן. מפיקי הריאליטי רוצים להימלט עד כמה שניתן מכל מגבלה ואיסור, לפרוק כל מוסכמה, לשחוט כל פרה קדושה. זה מפחיד אותם.

אולי אנחנו אפילו נהנים מייצוגי-הקצה האלה. הם מרפדים עבורנו את תפיסת עולמנו הנוכחית, מבלי צורך לאתגר אותה. החרדים הרי אוהבים לספר לעצמם בזעזוע שזו החילוניות, ואין בלתה. "נסעתי בנתיבי איילון," תספר לחברתה אימא יראת שמיים

איזה פרסומות הולכת שם. איכס. ממש בהמי. אי אפשר היום לצאת עם ילדים לתל אביב". החילונים, מנגד, אוהבים לספר לעצמם שזו החרדיות, וזה כל מה שיש לה למכור: "הם חיים באירן", יהמהמו בשיחות סלון, "כל בוקר אני קורא עם הקפה על עוד פסק הלכה מגביל, עוד טירוף מייד-אין-מאה שערים".

עם זאת, נדמה לי שהרוב המכריע, הדומם, והשפוי לא שואף לאף אחד מהייצוגים האלה. בשני המקרים לא מדובר הרי בזכויות האישה, אלא בהמשך הדיכוי שלה, באמצעים אחרים. השאלה האמיתית היא איך משתחררים מקרב הקטבים הזה, מהתדמיות השקריות שמוכרות לנו את עצמן כאמת בלעדית. אני מקווה ומאמינה שהמצב הוא לא "או-או": או פנאטיות-פנאטית או ליברליות-פנאטית. חייבת להיות דרך אחרת, של גישה מאוזנת כלפי כל אינדיבידואל, גבר או אישה. של יצירת גבולות סבירים והגונים בין המינים. של כבוד הדדי לצלם האלוקים שיש בכל אחד, מתוך יחס לנשמה שבו, ולא רק לגוף.

לא ייתכן שזה שאלון אמריקאי סגור, שאלה האופציות היחידות בו. תנו לנו עוד אופציות. אנחנו לא בטהרן ולא במנהטן, אנחנו בישראל.

סיון רהב-מאיר היא כתבת חדשות ערוץ 2. הטור מתפרסם באדיבות אתר 'מאקו'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!