אלה הן הסיבות שבישיבות לא לומדים תנ"ך

אז סיפרתי לכם על הנסיעה למז׳יבוז׳', וכלל לא סיפרתי לכם על הנסיעה לאומן. ברור, אם כבר אוקראינה אז איך לא אומן. בראשון לפנות בוקר יצאנו, נסיעה של שלוש שעות, והגענו לכיכר פושקינה הידוע. אומן - עיר הגעגועים. אז מה צריך לעשות באומן? נתתי פרוטה לצדקה, פתחתי תיקון הכללי ואמרתי. התחייבות זו התחייבות. התחייב למשוך מהגיהינום עם הפאות מי שיגיד. אז אמרתי. ואחרי זה כמובן המשכנו לגן סופיה. הגן הענק והיפה שבנה איזה פריץ לאשתו סופיה, פארק שבו מבקרים כל חסידי ברסלב המגיעים לאומן על סמך ביטוי שהתבטא רבי נחמן: "להיות באומן ולא לבקר בגן סופיה?". כנראה התכוון בקטע של התבודדות, או התבוננות בפלאי הבריאה והכרה בגדולת הבורא, או סתם, לשחרור הנפש והבראתה, או כנראה הכל ביחד, או מה שתרצו. אז הייתי גם שם ועשיתי ווי. היינו פה. באומן זה אמנם לא פעם ראשונה כי כבר הייתי שם בראש השנה הקודם, ולא מתכוון לפספס את הבא, בעזרת השם. אומן זה מקום מעניין, אין ספק. מזכיר קצת את האווירה של מירון אצל רבי שמעון, עם בלל האנשים המעניינים שמסתובבים שם, ועדיין, אומן זה יותר אקזוטי וחוץ מסגרתי ממירון. במקומות כאלו, לפעמים אתה צריך להחזיק חזק את הראש בשתי ידיים בשביל לא לאבד את השפיות שלך. שלא יהיה 'ריבוי אורות' כמו שקוראים לזה. אבל זה חתיכת מקום מעניין, ה׳אומן׳ הזה. מקום עם הרבה ׳אורות׳ באמת. אנשים שמחפשים את הדרך שלהם, אם זה בעלי תשובה מרוקאים, חוזרים בשאלה עם קוקו ועגיל במסע חוזר מהודו, בחורים חסידיים חצי נושרים חצי בכיסופים והתחזקות, הבן של האדמו״ר מקרעטשניף שנהיה ננ״ח (ראיתי אותו שם), ברסלב אנ״ש ממאה שערים, תיירים מעניינים מאמריקה, או סתם 'שרוטים' מסוממים שחושבים שבברסלב מותר הכל, ורק לעשות תיקון הכללי. תכל׳ס, נראה לי גם אני אחד הטיפוסים המוזרים שהסתובב שם. הבנש״ק הסורר שמסתובב בכל העולם עם גיטרה וכותב בלוג מחתרתי באינטרנט. נו שוין, כאלו הם המסתובבים באומן.

אחרי ה'תיקון הכללי' התיישבתי על איזה מקום, ופתחתי את 'ליקוטי הלכות'. תוך כדי הלימוד אני מבחין בבחור צעיר, נער חמד חרדלני״ק שפאותיו מסתלסלות מאחורי אזניו, ואיכשהו פניו מוכרות לי. נזכרתי מהיכן. זה מאיזה ישיבה של חרדלניקי״ם בדרום, שביקרתי שם פעם באיזו שבת. סיפרתי אז בבלוג על חוויותיי מאותה שבת, איך שלפני 'כגוונא' הם מתאספים במעגל גדול כולם ביחד, ושרים בעיניים עצומות את 'אדרבה תן בליבנו' של יוסי גרין. בשבת בלילה הלכתי אז עם שלושה בחורים צדיקים מהישיבה לאכול אצל אחד התושבים שם. הבחור הזה שאני מוצא באומן הוא אחד מאותם בחורים. אני שואל אותו: "מה, אתה ברסלבר?", הוא אומר לי: "לא. אבא שלי מגדיר את עצמו ברסלב, אבל אין לי הגדרות כאלו או כאלו. אני יהודי. אני לומד חסידות, לומד את רבי נחמן, לומד עוד ספרים, לומד להיות יהודי. אני יהודי". רציתי לחבק אותו באותה שנייה. המשכתי לשאול אותו: "אוקיי, אבל איזה ספרים אתה בעיקר לומד, מהו הספר שמוביל אותך בעיקר, מהו הספר שנותן לך את כוח ההשראה העיקרי לחיים שלך?". למרבה תדהמתי, הוא מוציא לי פתאום את הספר שהוא החזיק בחיקו, ספר התנ״ך! ספר תנ״ך, לא פחות. אני שואל אותו: "התנ״ך? זה הספר של הנשמה שלך?", הוא אומר לי: "בוודאי. אני לומד, כמובן, עוד הרבה ספרי חסידות, אבל התנ״ך זה ערוץ ישיר, זה מהבורא בעצמו". אמרתי לו: "מה, אתה בטח מתכוון לפסוקים של ישעיה הנביא מלאי ההשראה וכדומה?". אז הוא אומר לי: "כן, גם, אבל בעיקר הפסוקים של התורה עצמה, כמו חומש 'דברים'. זה ישר מפי הבורא, זה פשוט מזיז לי את הנשמה. אני חש בקשר ישיר עם הבורא בעצמו". אלה המילים שלו. זה הכי עצמתי מכל הספרים האחרים שכבר באו אחר כך. הכי מקורי, הכי טבעי.

בום. הוא עשה לי כזה מין בום, הבחור, הנשמה הזאת. איך שהוא נגע לי פתאום ללב. איך לא חשבתי על כך עד היום. איך התעלמתי מהתנ״ך, כספר חסידי עצמתי עם פסוקים מעוררי השראה והתבוננות. איך לא חשבתי על זה, ואיך שלא ציפיתי לתשובה כזו. תשובה כל כך טהורה וכנה. כל כך קדושה. באותה שעה ראיתי לרגע בחזיוני את אלפי הנביאים הצעירים שהיו בירושלים עיר הקודש, ולמדו את דרכי הנבואה וההשראה, ובטח הסתובבו גם כן עם תנ״ך בחיקם, אולי לא באומן, אבל בשכונות בעיר העתיקה או אולי בחברון או במודיעין. הבחור הזה הזכיר לי אותם לרגע. לא יודע למה. אם בגלל התנ"ך, אם בגלל עקשנותו לצאת מכל מיני הגדרות שאנחנו כה רגילים בהן ולהישאר בהגדרה של 'יהודי', ואם בגלל תשובותיו הכנות והאמיצות. תנ״ך. כמה שהוא צדק. אין, בעצם, ספר יותר מעורר השראה וחזון מהתנ"ך עצמו. אני זוכר, כשלמדתי בישיבה אהבתי לפעמים לקחת תנ"ך ולעבור פרקים אחרי פרקים, להתחבר אל ההיסטוריה של עם ישראל, ולקבל השראה מרוחם של הנביאים שעמדו להם לישראל, מהצלילים העתיקים המתנגנים בין המילים, כשלומדים על המלכים, השופטים, הנביאים, המשכן בשילה, בית המקדש בירושלים, דוד המלך ושירת חייו.

אני זוכר גם יום מיוחד שהיה לי. זה היה בסדר עיון. חיכיתי לחברותא של לפני הצהריים, שבושש מלבוא. הייתה לי אז רוח השראה מיוחדת. לקחתי לי את ספרו של ישעיה הנביא, נכנסתי לאיזה חדר שיעורים, והתחלתי לומר פרק אחר פרק, במין אקסטזה מרוממת כזו. באותה שעה הלחנתי שלושה שירים על פסוקים מישעיה הנביא. אחד מהם הוא על פסוק מיוחד שכתוב, אם אינני טועה, בפרק ח׳ פסוק י"ז: "וחיכיתי לה׳ המסתיר פניו מבית יעקב, וקיוויתי לו". איך שהפסוק הזה אופייני לדור היום, סטייל ׳ואפילו בהסתרה׳. ברגע שפגשתי את הפסוק, זה פשוט התחיל להתנגן לי מעצמו. יצא לי אז לחן יפה ומרגש. השמעתי אותו בימים שאחר כך לחבריי, ואז החלטנו להוציא אותו כסינגל, בעבודה עצמאית, וזה מה שעשינו. בחור מוכשר אחד היה המעבד, האחר ניגן בקלרינט, השלישי בחליל, המקהלה הייתה של טובי המשוררים מהישיבה, ואני שרתי, וכך הוצאנו אז את השיר. אה, חייב לתת לעצמי קרדיט: בשיר הזה גיליתי, למעשה, את ילד הפלא המפורסם: דודי פולק. הוא לא היה שר אז רק בשמחות משפחתיות שלו. מישהו סיפר לי עליו. בשל קרבה משפחתית מסוימת, יצרתי קשר עם משפחתו, עליתי לביתו ואמרתי לו: "דודי, תכניס לנגן שלך את השיר, אתה הולך לשיר בסינגל". פעם ראשונה שהוא ראה אז אולפן. אחרי זה שלחתי את השיר לר׳ פנחס ביכלר, מנצח מקהלת 'מלכות', שהתלהב מהילד, והחליט לאמצו למקהלה, וכל השאר היסטוריה. טוב, מה אני נסחף כל פעם. השיר הזה, למעשה, לא כל כך פורסם אז כי לא ידעתי אז שצריך יחצנו״ת וכו׳. מה ידעתי אז בחיים. אבל הוא ייצא מחדש באלבום הבכורה שלי, שנה הבעל״ט בעזהשי״ת. אז אלו שירים שהולחנו ברגעים של השראה, תוך לימוד התנ״ך.

תנ"ך. למה בעצם אין זה אכן חלק מסדרי הלימוד בישיבות הרגילות? והרי התנ״ך זהו הספר היהודי הראשון והכי מקורי, מפי הבורא בעצמו ומפי הנביאים עצמם. איך זה שזנחנו את הלימוד הזה? חז״ל הרי אמרו ששליש מהלימוד צריך להיות בתנ"ך. אמנם בתוספות כתבו את שיטת רבינו תם הידועה, שהתלמוד כולל בתוכו הכל, אך קודם כל אין זה כך שיטת רוב הראשונים, אבל גם אם נאמר ששיטה זו התקבלה בדורות האחרונים, וודאי שאין הכוונה לכך שלא נלמד את התנ״ך כלל, אלא שנלמד קודם את התנ״ך ונהיה בקיאים בו, לפחות ברמה בסיסית, ואחרי זה נצא ידי חובה דרך לימוד התלמוד. שהרי כך גם הוא הסדר הכתוב במשנה: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה". חמש שנים שלמות רק בשביל לימוד התנ״ך! ואנחנו, מה אנחנו יודעים בכלל מדברי הנביאים? עמי הארצים גדולים אנחנו, בכל הקשור לידיעה בתנ״ך. כמעט בכל הדרכות המוסר של רבותינו, הן גדולי התורה והפוסקים, והן בהדרכות של הצדיקים גדולי החסידות, כתבו ללמוד תנ״ך בקביעות, ולהתחבר אל ההווי הרוחני של חיי אבותינו, אבות האומה. אבל בישיבות היום, מחקו את זה. לא נמצא הדבר הזה. ואם יימצא בחור אחד שתאבה נפשו בלימודים אלו וילמד בשעות הצהריים קצת ׳נביא׳, הוא יתקבל כבחור מעניין ולא שגרתי. כעוף מעניין. אני זוכר שבימי בחרותי קינאתי באחיותיי שהיו מביאות את ספרי 'יהושע', 'שופטים' ו'מלכים' לבתי הספר, לומדות את כל ההיסטוריה היהודית ונבחנות עליהם. לפעמים הן היו מבקשות לי שאסביר להן כמה פרקים, ואני, שהייתי מוכרח ללמוד קודם לכן את הפרקים לעצמי, בגלל שלמרבה החרפה מעולם לא פגשתי פסוקים אלו לפני כן, הייתי אז מתמלא ברוח השראה מרוממת מלימוד זה ומסביר להן כמיטב יכולתי, בהדגישי שיש את הביאור של רש"י, ויש את של ה'מצודות'. לפעמים אף השתמשתי עם ביאוריו המקוריים והמופלאים של המלבי"ם. מקנא הייתי בהן, וחושב לעצמי: למה לא הושרש בקרבינו מגיל צעיר ללמוד לימוד זה, אשר מעורר את הלב ומשלים חלק בלתי נפרד מידיעת התורה, וידיעת ההיסטוריה של אבותינו מייסדי האומה היהודית?

מהי אכן הסיבה האמיתית שאין לומדים אצלנו תנ"ך, ומתעלמים כמעט לגמרי ממדף ספרים, זה שהוא בעצם היסוד והשורש לכל התורה שבעל פה המסתעפת ממנו, ולכל ההיסטוריה היהודית הארוכה? הספרים אכן נמצאים במדף מכובד בכל ישיבה ובכל בית מדרש, אך כאילו נועדו רק לקישוט בגלל שאי אפשר בלי, שהרי לא מתאים. או לצורך בדיקת מקורות כשזה נצרך פעמים נדירים לצורך הבנת איזו סוגיה. מהי אכן הסיבה העיקרית לכך? האם כך אכן היה תמיד? מתי התחילה התעלמות זו, והאם סיבות אלו עדיין רלוונטיות כיום? אז הנה התשובה שרבים יודעים לספק: הלימוד בתנ״ך אמנם היה הרבה יותר רווח עד לפני כמה מאות שנים, אך מאז תקופת ההשכלה המעיטו בלימוד זה. הסיבה לכך מפני שהמשכילים השתמשו בלימוד זה רבות מפני חיבתם לדקדוק והשכלה, וכראקציה לכך, מכיוון שזה הפך למעין הסמל שלהם, נוצרה תגובת הנגד, והציבור האורתודוקסי שהתנגד לתנועת ההשכלה, מנע עצמו מלימוד זה.

סיבה נוספת היא, בגלל תופעת ביקורת המקרא שנוצרה יחד עם תופעת ההשכלה. משכילים רבים למיניהם לקחו את הלימוד כלימוד אקדמי, ולמדו את התנ״ך בגובה העיניים, וכביכול נכנסו לראשם של הדמויות התנכיו״ת, ופרשנו פרשנויות מסולפות רבות בדמויות מקודשות של גדולים ומלכים ואף ביקרו את ביקורתם ופקפקו באמינות חלקים מסוימים מהתנ״ך וכדו׳, ולמדוהו שלא כפירוש חז״ל. ומכיוון שרבתה תופעה זו, וכל מי שלמד תנ״ך היה לו הסיכון להגיע לתכנים אלו שכתבו מבקרי המקרא למיניהם, הרי שהחליטו, כהוראת שעה בלתי רשמית, להתעלם מלימוד זה. ומכיוון שבאותה תקופה נוסד מודל הישיבה הליטאית על ידי תלמידי הגאון מווילנא, כישיבת ״וואלז׳ין״ אם הישיבות וכל מעתיקיה וממשיכיה בדורות אחר כך, הרי שכך נשתרש הסדר הרגיל של הלימודים בישיבות, שלא נתנו יחס כלל כמעט ללימוד התנ״ך. ולמרות שהגאון מווילנא בעצמו היה מאוד מאוד בעד לימוד התנ״ך, כידוע, אך תקופת ההשכלה שבאה מיד אחר כך, עוררה את הראקציה הנדרשת כמו שנתבאר, וכך זה כבר נשאר עד עצם היום הזה. סיבה נוספת ניתווספה להתעלמות מלימוד זה בעליית התנועה הציונית. האתוס הציוני טופח רבות בהשראת התנ״ך, ומלחמותיהם של עם ישראל באויביהם. מאז קיבל התנ״ך סטיגמה ציונית מסוימת, וברגע שזה לימוד ציוני, ואף לומדים אותו בבתי ספר חילוניים, ואפילו חידון תנ״ך עולמי נערך על כך במגזר החילוני והדתי לאומי, כבר לא יכל הציבור החרדי, שהתנגד לציונות, לעשות 'עסק' גדול מדי מהתנ״ך. שוב, כראקציה, והפעם מהתנועה הציונית. מי שנשאר לומד לימוד זה הוא כמובן הציבור הדתי-לאומי, וכך גם הציבור החילוני, בהיקף יותר קטן.

האם סיבות אלו רלוונטיות כיום? אחרי מחשבה קלה, נראה שאין כבר סיבה למסיבה. דור ההשכלה והשפעותיה השליליות כבר לא רלוונטיים בשבילנו, וכמו כן, הסחף הציוני-חילוני שהיה בימי קום המדינה, גם כבר לא רלוונטי כיום, בעידן ה'פוסט ציונות'. אם יש כיום נשירה וסחף כל שהוא לכיוון חילוני, זה בגלל סיבות אחרות ושונות אבל ממש לא מפני הלהט הציוני של הקמת המדינה, להט שהיה בנוי רבות על מקורות השראה מהתנ״ך. אז מה כן נשאר לנו? מהי הסיבה לאי לימוד התנ״ך בישיבות שלנו ובבתי המדרש? תנו לי לומר לכם את מה שאני חושב:

השקפת העולם המנשבת מהתנ״ך, מזה מפחדים רבים מראשי הממסד הקיים. אתמקד בקצרה בכמה נקודות. קודם כל, מי שלומד תנ״ך הופך לאדם עם חיפוש רוחני עצמאי, ורוחניות כזאת שאינה מתמקדת אך ורק בלימוד התורה. ההשראה המתקבלת לה מדרכם של להקות הנביאים, שהיו מסתובבים עם ׳נבל וכינור, תוף וחליל׳ ומבקשים השראה, הדיבור הישיר והעצמתי עם אלוקים בפי נביאיו, כל אלו מובילים לצימאון רוחני לדביקות ולהשראה, לאקסטזה אלוקית. החיפוש הרוחני מהסוג הזה, איננו עומד בראש הפירמידה בסולם הערכים של עולם הישיבות כמו שהוא עומד כיום, שם הערך הבלעדי הוא לימוד התורה כפשוטו, ללא דיבור ישיר על אלוקים או על רוחניות אמיתית. התנ״ך לא משרת את האינטרס של הלמדנים. לא התנ״ך, וכמובן גם לא אגדות חז״ל המופלאות, שאיך שהוא, בדרך פלא, גם הן לא נלמדות כלל בעולם הישיבות. זו היא סיבה אחת.

סיבה נוספת למניעת לימוד התנ״ך היא - החשיבה העצמאית שלימוד זה מוביל את האדם. בלימוד סוגיות הש״ס יכול האדם לבלות שנים רבות, וללא שיתחיל לחשוב על משמעות היהדות, יסודות ההגות היהודית, עיקרי האמונה, וכדו׳. עסוק הוא בניתוחים לימודיים של שור הנוגח את הפרה. אך כשהאדם לומד את ההיסטוריה של עם ישראל, את פעולותיהם, מלחמותיהם, ניצחונותיהם וכישלונותיהם, דברי המוסר או הנחמה של הנביאים - אופ׳ס, הוא מתחיל פתאום לחשוב. הראש נפתח. פתאום הוא קולט שיש מושג כזה של העם היהודי, ויש לו היסטוריה, וימי גלות או ימי זוהר. הראש מתחיל לשאול שאלות ולבקש הסברים, ומזה, מזה בדיוק מפחדים שם בחלונות הגבוהים. כי מאיפה להם תשובות. פה לא מחנכים לחשוב. אין שאלות ואין תשובות.

סיבה שלישית: לכל אורך התנ״ך, מתגלית לה השקפת עולם ברורה מאוד של אהבת החיים והיצירה. האדם האידאלי של התנ״ך איננו הלמדן או המתמיד דווקא. היהודי הטיפוסי של התנ״ך הנו זה שיש לו כרמים ופרדסים, חורש וזורע, מפרנס ומכלכל את משפחתו מתוך שמחת עמל החיים. אין שם 'כוילל', 'ישיבות', וכו'. הדבר שהנביאים מבקשים לעם ישראל הוא בעיקר לשמור על מצוות התורה וללכת בדרכי ה׳. לשמור שבת, שמיטה, להיזהר מעבודה זרה ומגילוי עריות, ובמיוחד הושם הדגש בפי הנביאים על ׳צדק חברתי׳, וכמו שכל הנביאים חוזרים על מסר דומה: "לא ביקשתי ממכם עולות וזבחים, אלא עשו צדק ושמרו משפט, לחוס על עניים ואביונים ולחון את היתום והאלמנה". בכלל, ישנם בתנ״ך ביטויים רבים לאהבת החיים ועבודת ה׳ מתוך חיבור מלא לעולם, ואף גילויי נפש ורגש עזים ובריאים. כשדוד המלך אוהב את יהונתן ויהונתן את דוד אין המקרא מהסס לבטא בגלוי את כל רגשותיהם העמוקים והסוערים. "ויוסף יהונתן להשביע את דוד באהבתו אותו כי אהבת נפשו אהבו". או בקינת דוד על מות יהונתן: "צר לי עליך, אחי יהונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". אתם יודעים מה? תקראו את קהלת, מההתחלה ועד הסוף, ותבינו בדיוק את הכיוון. ״וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו" (ג', כ״ב). "הנה אשר ראיתי טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו"(ה י״ז). "ושיבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח" (ח ט״ו). "ראה חיים עם אשה אשר אהבת, כי הוא חלקך בחיים" (ט' ט'). נו מה אתם אומרים על כך? לשמוח עם החיים, עם האישה שאהבת, עם סיפוק עמל החיים, לאכול ולשתות, ולשבוע מטוב החיים היפים. והרי אין לך בעלבת׳ישקייט גדולה מזו? לאורך כל התנ״ך, אין כל היסוס מלבטא בעוז את כל העוצמות של הנפש והחיים. הכל שם גלוי, אמיתי, טבעי ובריא. אתה לומד כמה פרקים בתנ״ך, ומרגיש פתאום שמשהו בראש מבריא לך, ואתה לא יודע למה.

סיבה רביעית לפחד מלימוד התנ״ך היא - שכשאנו לומדים תנ״ך, את ספר 'יהושע' המספר על כיבוש ארץ ישראל, עם כל השמות של הערים והישובים, או כשאנו לומדים בספר 'מלכים' על כל המלחמות עם הפלשתים והאומות על חבלי ארץ ישראל, חבל בנימין, השפלה, יהודה ושומרון, אתה פשוט הופך ל׳נער גבעות׳. אינך יכול לקרוא את ההיסטוריה מלאת ההשראה של כל הערים בארץ ישראל, ולא להתמלא בחזון רומנטי על חזרת כל ארץ ישראל לידי עם ישראל ובניית בית המקדש בחזרה.

והנה מה שמספר לי לפני שבוע יהודי אחד, שבבית מדרשם הידוע של ה׳זילברמנים׳ הירושלמים שלומדים תנ״ך כידוע (שיטת זילברמן), רבים מהצעירים עוזבים והולכים לגבעות. הם לא יכולים שלא. אם אתה מתחיל לחיות את ההיסטוריה היהודית העתיקה, אתה פשוט נשאב לזה. בישיבות לא רוצים את זה. מה שאני אומר על כך? אני אומר שכן, הגיע הזמן שגם החרדים הצעירים יתחילו לגור בגבעות יהודה ושומרון. כבר כתבתי על כך. בלי קשר לציונות, לצבא וכדומה. למה אני אומר כך? אה, בגלל שאני כן לומד תנ״ך. והחזון שלי הוא ארץ ישראל השלמה, ובית המקדש על מכונו ותפארתו. ואני גם אומר עוד משהו: הגיע באמת הזמן שנתחיל ללמוד תנ״ך, ונחזור אל השקפת העולם השפויה, הבריאה והנורמלית, המנשבת ומתנגנת מכל פרק וכל פסוק בתנ״ך. השקפת העולם הבריאה והמאוזנת, הרוחנית כל כך, ומלאת השירה, הרגש והכיסופין למי שאמר וברא את העולם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!