שמנות, צוחקים עלינו בלי להתבלבל

לפני כשנה הוזמנתי ליריד בגדי מעצבים ותצוגת אופנה של פלאס סייז. אם נתעלם רגע מהפוליטיקלי קורקט, מדובר על בגדים לשמנות ושמנות מאוד. בתור אישה לא קטנת מידות, ישבתי באירוע – והרגשתי די בנוח עם עצמי. כולן סביבי שמנות, אף אחת לא שופטת ממרומי גזרת מידתה הקטנטנה, כמה כיף. העצמה נשית, עושים סוף לתרבות הרזון, קידוש הדוגמניות האנורקסיות וכולי. אלא שכאשר יצאתי משם הבנתי, שכל החגיגה שנחגגה לה באולם הגדול, מתחילה ונגמרת בה ובעוד כמה טורי דעה ברחבי האינטרנט.

די מהר שכחתי מהנושא וגם משתי חולצות שקיבלתי. זאת אומרת, קיבלתי שוברים למימוש וזה הספיק לי לשתי חולצות פשוטות שנראות כמו אוהלים. אבל לא היו דברים פחות מאוהל, ואם היו, לא הסכמתי להשקיע מחירים מופקעים. למה מה אני, שמנה?

השנה, כשהגיע האירוע החגיגי השנתי המיועד, הבנתי למה לא הסכמתי ללכת לשם. ירדו לי כמה תובנות ואשמח לשתף אתכם לפי הסדר.

ראשית, הכל טוב ויפה. אני אישה, עובדת במקצוע שאינו מובן מאליו במגזרי, איני נחשבת לאישה הקטנה שעולה בדלת האחורית של האוטובוס, בקיצור הבנתם, ועדיין, זה מה שאני מרגישה שעושים לי כאן באירוע הזה. דוחפים את כל השמנות לאולם אחד ענק מלא צבעוניות וסטייל, ומסבירים להן שגם להן מגיע...

נכון, מגיע לנו, אבל מה השיפוטיות הזאת? למה אתם הופכים אותנו ל"בעיה" שצריך לפתור? זאת אומרת, השמנה אינה בריאה וכו', אבל למה למתג אותה כמו בני מיעוטים, אוכלוסיה מוחלשת, עולים חדשים ועוד כל מני סטיגמות. אם צריכים לעשות משהו מיוחד רק לשמנות, מה זה אומר עלינו כחברה?

מי שכבר רוצה לעשות משהו בנדון, והנה, אל תגידו שאני רק מתלוננת – אני גם נותנת עצות! יש עבודה שצריכים לעשות מבפנים. לצעוק בשלטי חוצות "גם שמנות יפות", או "גם שמנות צריכות להתלבש", או: "גם לשמנות מותר..." זה נחמד, אבל זה לא פותר את הבעיה. בדיוק כמו שבעבודת שיווק נכונה, בעלי רשתות בגדים הבינו שכדאי להם לייצר יותר בגדים שמתאימים לאישה חרדית, כך עליהם להבין שעליהם לתת לאישה במידה 46 להרגיש בנוח כשהיא נכנסת לחנות ולא להרגיש שנכנסה לחנות בגדי ילדים ממוצעת.

ביננו, המעצבות מקסימות, נהדרות, מוכשרות – וצריכות להתפרנס. למה בגלל מידותיי אני צריכה לשלם עשרות, מאות ואלפי שקלים יותר? אחסוך לכם בדיחה על חשבוני: יש תוספת בד... בסדר, כמה עולה התוספת הזאת, נו באמת. אבל כשהייצור מיוחד, הוא אוטומטית יקר יותר. יש חריגות, אני לא אומרת. אבל צריכה להיות מידתיות בנושא – ואין.

יש הרבה מאוד גזרות, שבמעט מחשבה יכלו לעשות את הבגד שיתאים למידה או שתיים יותר, ואפילו יחמיא ויראה מצוין על אישה מלאה/שמנה. צריכים בסך הכל רצון, וצריכים לגרום לזה להיות חלק מהמכלול שלנו בחיים, ולא מגזרי, נישתי, בעייתי.

תקראו לי מנותקת, אז לא, אני לא. ברור לי שכדי לעורר מודעות ודומיה, צריכים לפעול בקיצוניות, אבל עזבו, ברגע שהופכים את המשקל שלי לאישיו, זה מרגיז. אנחנו צריכים לשאוף להיות נורמלים. לא רזים מדי ולא שמנים מדי – לא בגלל מראה, ממש לא. בגלל בריאות. ואני מדברת על גודל סטנדרטי לחלוטין, כזה שמאפשר לך לאכול בכיף שלך סטייק עסיסי בלי להתחשבן ולהתבכיין אחר כך על הבטן שיצאה לך, ובוקר למחרת לעשות ניקוי רעלים עם שייק פירות ולחזור לאיזון. אז אם בחנויות יהיו מידות ילדים ועד מידות נשיות נורמליות, הגיוניות, זה לא יהיה אישיו ולא יראה כמו עוד פסטיבל בעיה שיש לפתור, להנגיש, להוכיח, לקבל, ועוד.

הרעיון לתת לאישה שמנה להרגיש טוב הוא מקסים ונכון, הדרך, אפעס, לא מוצאת חן בעיניי, זכותי לסרב להתרגש ממנה, לא? מותר לי, אני שמנה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!