כבר אמרת היום שאת אוהבת?

שגרה. מה היא עושה לנו? מכניסה אותנו לתבנית, עוטפת יפה בנייר כסף ככה מלמעלה ומכניסה אותנו לתנור על 200 מעלות, ברוב המקרים גם על טורבו. אם לא מוציאים את העוגה בזמן, היא נשרפת. אם לא מכוונים את מעלות החום הנכונות, היא תהיה יפה מבחוץ ולא מוכנה מבפנים.

כזו היא השגרה. דורשת מאיתנו הרכבת חומרים, כיוון מעלות, השגחה אמיתית על הזמן הנחוץ ועוד. אלא שרובנו, מה לעשות, כדרכם של בני אדם, דוחפים את התבנית לתנור ושוכחים שהיא שם... עד, עד שמריחים את הריח. אם הצלחנו בנס לתפוס אותה בזמן – בסדר, ואם לא, נעמוד אומללים מול התוצאה.

מצליחים להתחבר לסיטואציה?

ובכן, נסו לדמות אותה לכל מערכת אחרת כיד הדמיון הטובה עליכם. אם אני מסתכלת על עצמי ברמה האישית – בעוד כשמונה חודשים בעזרת ה' נכניס את בכורנו לעול מצוות. התרגשות שיא. הבית כולו מכוון על האירוע המרגש הזה. ובתוך התהליך, כשהזדמנו את התפילין, כשסגרנו אולם, הבנתי כל מני דברים ובראשם, הבנתי שהבייבי שלי, זה שהפך אותי לאמא, זה שרק אתמול ערסלתי בין זרועותיי וחוויתי את התחושה המרגשת שלא ידעתי עליה קודם לכן ולא היתה קיימת בי. אני מרגישה כאילו זה היה ממש שבוע שעבר. כל הגידול שלו כל כך טרי עבורי, כל הינקות, הגן הראשון, היציאה לגינה. אני זוכרת אפילו את הנעל הראשונה שלו. איך הוא הפך כל כך מהר לבחור בר מצווה? שולף לי ציטוטים מהגמרא, פותר משוואות במתמטיקה שאני לא יודעת לפתור, יושב סביב שולחן השבת ושר זמירות כמו בחור רציני לצד דברי תורה וסיפורים שהוא משתף.

אני לוקחת צעד אחורה, מביטה, ונותרת חסרת מילים מול הסיטואציה. באמת. מתחשק לי לקחת אותו בין הידיים ולערסל. אמנם מקפידה על חום ואהבה בכל גיל, אבל זה לא נראה אותו דבר. כשהוא לוקח את הארנק ויוצא לאימון מחוץ לעיר, אני מבינה שהוא פשוט גבר צעיר שמסתובב לי בבית. לא בטוחה שאני יודעת להתמודד עם זה כל כך טוב, אני רוצה לעצור את השעון, אבל זה לא קורה. אני מוצאת את עצמי רוצה להגיד לו יותר ויותר כמה אני אוהבת אותו, כמה אני מעריכה אותו ולתת לו כלים לחיים שיעזרו לו לצלוח אותם כאיש טוב כלפי עצמו וכלפי בוראו, ויהודי מאמין ומחובר, רוצה לראות אותו שמח, מאושר ובריא, ובעיקר לשמור אותו קרוב אלי. אני יודעת שלא ירחק היום וגם זה יתרחק ממני יותר...

מה הפואנטה שלי? הפואנטה שלי היא לגרום לכם ולי לעצור רגע, אפילו כל יום, רק לדקה אחת, ולעשות בדקה הזו משהו טוב לעצמיכם ולאלו שחשובים לכם.

אתמול עקבתי בצער אחר הידיעה על פטירת אישה צעירה, דסי דזלובסקי. בבוקר היא עוד היתה בעבודה, בערב כבר לא אמרה לילה טוב לילדיה. הם אלו שליוו אותה – למנוחת עולמים.

החיים לא צפויים, והם מזמנים לנו מצבים שבשגרה נראים רחוקים. נכון, הבאתי על עצמי סיפור משמח, בסך הכל ילד שהופך לבר מצווה – והבאתי גם את הסיפור של דסי, כדי לגעת גם בצד נוסף של החיים, ולהראות כמה הם שבריריים ולא צפויים, ותופסים אותנו בעיקר לא מוכנים.

אני עוד יכולה להספיק להגיד לבן שלי כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא מתנה מה'. הילדים של דסי כבר לא יכולים להגיד לה כלום – גם לא לקבל תשובה פשוטה לשאלה אם הם יכולים לבוא לשבת. היא לא שם.

נצלו בכל יום אפילו רק דקה, זה יעשה לכם טוב. ולהם. אל תחכו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!