הקרדיט מגיע לח"כים המושמצים//אבי בלום

גזירות יוון: מי שרוצה לחוות מהי תחושה של חיים תחת גזירות אמיתיות, ולא מזויפות – מוזמן לקפוץ בטיסת אינסטנט הנמשכת שעה וארבעים דקות בלבד – זמן קצר יותר ממציאת מונית שירות בנתב"ג, לאתונה בירת יוון. לא רק גזירת גיוס אמיתית יש כאן, לכל צעיר בן 18 למשך תשעה חודשים, אלא בעיקר גזירות כלכליות. בשעות בין הערביים, במפרצים האינסופיים של האיים היווניים, ניתן לחזות בשקיעת חמה מרהיבה ואיטית. שקיעתה של הכלכלה היוונית לעומת זאת, נחזית בכל שעות היממה – והיא הרבה פחות מרנינה.

כשחווים מהם חיים יומיומיים תחת אחוזי אבטלה בלתי נסבלים ושפל כלכלי נוראי – אפשר להיזכר במעט יותר מוחשיות, במצב בו הייתה שרויה כלכלת עולם התורה לפני מעט יותר משנתיים ימים, תחת שר האוצר לפיד. עם קיצוצים בקצבאות ובתקציבים, מימון לקייטנות חופש גדול תוך הדרת ילדים חרדיים, עיצוב מפת הטבות נטולת יישובים חרדיים, כוללים וישיבות על סף קריסה ומשפחות אברכים שמטה לחמן נשבר. האופציה של יציאה להפגנות, בשעה שכל בן ישיבה באשר הוא שם, רשאי ויכול להתייצב בבקו"ם ולקבל דיחוי, אפשרית רק על בטן מלאה – אחרי שתי שנות שובע שמשכיחות את שנות הרעב.

אפשר לפזר פשקווילים ארסיים על הנציגים החרדים, עם טקסט משתפך ומייגע כאורך הגלות – מירושלים ועד בורו פארק, אך בלתי אפשרי להתעלם מעמידתם בכל היעדים - הכלכליים. כשנתניהו עומד בדיבורו ומקיים את כל הבטחותיו, לא לבנט ולא לכחלון, לא למתיישבים ולא למפונים, אלא דווקא לדרעי וליצמן, גפני ופרוש – הקרדיט כולו מגיע לחברי הכנסת המושמצים.

בשבועיים האחרונים נאלצו חברי הכנסת לנהל קרב מר, לנטרול החזית שאורגנה מאחורי גבם, בקרב היהדות החרדית האמריקאית, מעבר לים. המלחמה הזאת, לא הייתה בין ישראל למדינות העמים, ופרוש שכמעט ועלה על מטוס פעמיים במהלך השבוע האחרון – לא יצא מגדרו רק כדי לגייס לצידו את אדמו"רי חו"ל. לפני הכול, הייתה זו מלחמה על הבית, כאן בישראל.

האמירות של ראשי ישיבות ואדמו"רים מארה"ב, חלחלו גם לכאן. פרוש מצא עצמו מתמודד מול אדמו"רים מבית, ששואלים שאלות מביכות. גם בציבור הליטאי, האדמה זעה תחת רגליהם של ראשי הישיבות, שהחלו לשאול שאלות. במשך שנות הישיבה בממשלת נתניהו הרביעית, שמרו חברי הכנסת במכוון על זכות השתיקה. מול העתירות לבג"ץ שהוגשו והחשש, שרק התעצם לאחרונה, מפסילת תיקון חוק הגיוס בבית המשפט העליון – העדיפו חברי הכנסת שלא להשמיע קול. אם בזירה המשפטית, זו הייתה התנהלות נבונה, הרי שברמה הפוליטית - שקט הוא רפש. ההיעלמות מזירת ההסברה, אפשרה לאחרים לחדור דרך חורים וסדקים. להציג נתונים לא בדוקים, להפריח סיפורים לא מאומתים, לבנות נרטיב קליט – ולפעול באותן שיטות מתוחכמות שהפלסטינים, להבדיל, אימצו בהצלחה בקמפוסים באירופה ובארצות הברית.

פרוש ומקלב ולצדם נאמני הבתים, שיצאו מגדרם ופרצו ימה וקדמה, צפונה ונגבה, כשהם חושפים עצמם להתקפות אישיות – הבינו שאם יובסו בארצות הברית, הקרב הבא, יתנהל כאן בישראל מעמדת נחיתות. יתד והמבשר נאלצו לדבר עם הקוראים לא בסיסמאות הרגילות, אלא בנתונים ומספרים שהם העדיפו להצניע, כמו חדשות מדורי הפלילים, מחשש לעינא בישא. פרוש שפיקד על הקרב והיה הראשון שהשמיע את קריאת 'אחריי', סיפר השבוע, שפנה גם לליצמן וקיבל סיוע ברמת הקרב על התודעה בבתי האדמו"רים, אך לא במסגרת הסיקור ב'המודיע'. בשלומי אמונים ובדגל התורה ראו בהתעלמות האלגנטית, מעין קריצה עם מבט לעתיד לכיוון הפלג הירושלמי, אבל אפשר בהחלט להבין את הסיעה המרכזית, שהעדיפה להמשיך ולנקוט באותו קו של ציות והתעלמות. במקום בו יש מנהיג אחד לבירה, אין צורך באמצעי הסברה.

יקיר הקנאים



בהפוך על הפוך – ההפגנה שפוזרה משרתת בראש ובראשונה את חברי הכנסת שמנהלים כיום קרב מאסף על תקנות חוק הגיוס. הפרס שהוכרז על ראשיהם מאפשר להם לגייס לצידם את אנשי המחלקה המשפטית במשרד הביטחון. בשלוש הפגישות שהתקיימו השבוע בין העוסקים במלאכה, נרשמה אופטימיות זהירה, דווקא בגלל היותם בעין הסערה.

הרושם של חברי הכנסת הוא, שסיטואציה נוחה מזו, להעברת תקנות מרוככות – לא הייתה וספק אם תהיה. אלמלא הנוסחאות שגובשו בתקופת שר הביטחון הקודם משה יעלון, והוצגו בפני בג"ץ ובפני הוועדות בכנסת כעובדות מוגמרות - סאגת התקנות הייתה כבר מזמן מאחורינו.

ניתן לומר, כי בעוכרנו עומדת היכולת של איווט לתקן היכן שיעלון קלקל. איווט לא יכול להרשות לעצמו להצטייר כמושיעם של החרדים – ולא מלפיד אלא מיעלון. מה שחשוב מבחינתו הוא השקט בגזרה – וכאן חולק שר הביטחון, גזירה שווה עם חברי הכנסת החרדים. האג'נדה של תקיפת החרדים נגוזה ביחד עם האופנה של תקיפת נתניהו. ליברמן של משרד הביטחון מבקש למצב עצמו כמבוגר אחראי, בכל התחומים.

שנת השקט הראשונה בתפקיד, היא בסך הכול מבחינתו סימן לבאות. ליברמן מעוניין למלא שלוש שנים בתפקיד – ומאמין שבטווח הזמנים הזה לא יהא מנוס מעימות מתחדש מול חמאס ברצועה. את הנייה הוא כבר לא יצליח לחסל תוך 24 שעות, אבל היעד מבחינתו הוא – לצאת מהעימות הבא עם הכרעה תודעתית ברורה. את הפסקת זרם החשמל לרצועה בתמיכתו של איווט, אפשר לראות גם מזווית הראייה הזאת.

כאשר על כף המאזניים מוטלת כל יוקרתו העתידית וגם, בשוליים, יוקרתה הביטחונית של המדינה, אך טבעי שליברמן יעדיף לצמצם חזיתות ולהימנע מהיקלעות לעימות עם המיינסטרים החרדי. מדובר במלאכה לא קלה לנוכח זהות מאגר מצביעי ישראל ביתנו שרובם הגדול אינו חובב חרדים. לעת עתה ועד להודעה חדשה, הוא מצליח להאכיל את תומכיו הפוטנציאליים באמירות נגד תוקפי החיילים החרדים – מתוך ידיעה שהזמירות שנעימות לאוזני תומכיו, לא צורמות באוזני חברי הכנסת החרדים.

כל זה רלוונטי למישור הפוליטי-משפטי של ניסוח התקנות. בזירה המשפטית לעומת זאת, הירידה לפרטים הקטנים על גבי העיתונים, יכולה להזיק ולהביא לפסילת החוק, על רקע העתירות התלויות ועומדות נגדו בבג"ץ. אם זה מה שיקרה לבסוף – שופטי בג"ץ יוכלו להתהדר בתואר 'יקירי הקנאים'.

תחרות רובינשטיין



שופט חובש כיפה, שיכול עם פרישתו להתהדר בתואר 'יקיר קרתא', אך לא דירושלים, אלא דתל-אביב, הוא אמנון רובינשטיין, שפרש השבוע לגמלאות עם הרבה טקס במותב - השיפוטי. בכל מה שנוגע לענייני ירושלים של מעלה – התבלט רובינשטיין לאורך השנים כאקטיביסט שיפוטי-דתי.

רובינשטיין, ועל כך כבר נכתב כאן בעבר, הפך לשופט שהפוליטיקאים החרדים למדו לחשוש מפניו יותר מאחרים. היועץ המשפטי סרוג הכיפה, שפתגמים אידישאיים שגורים על לשונו, לא מפספס לימוד דף יומי, ופסקי דינו שזורים במקורות מהתלמוד ומהלכה, מאמרי מוסר ופתגמים יהודיים, עד שכל קריאת פסק דין נדמית לתחרות רובינשטיין בפני עצמה – במעין קונצרט של יהדות ומשפט, הלכה וערכאות.

כשמדברים על רקע פוליטי-שיפוטי, אין דוגמה טובה יותר מהשופט שישב על כס העליון בשלוש עשרה השנים האחרונות. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, כיהן רובינשטיין כמזכיר ממשלתו של יצחק שמיר. שמיר אומנם הציע לכמה מהשותפים של אותם ימים לתלות את ההסכמים על הקיר, אך תעודה ממוסגרת של יקיר המערכת ראוי היה להעניק למזכיר הממשלה של אותם ימים, שאיפשר לנציגים החרדים למצוא כתובת תורנית ראויה לכל אגורה.

רובינשטיין בתפקידו הבא בתור כיועמ"ש, תואר כאן בשעתו כרבי לוי יצחק של היועצים המשפטיים לדורותיהם, שדן פוליטיקאים לכף זכות – באדיקות גדולה מזו של יהודה וינשטיין שנודע לתהילה בקרב הנחקרים בעלי השררה. את האכזבה הגדולה מהאיש נחלנו דווקא בשבתו על כס השיפוט בבית המשפט העליון, כשהפך מסנגור לקטגור.

כחובש כיפה, המכיר את המגזר הדתי והחרדי, נבחר רובינשטיין לא אחת לשבת בהרכבים הנוגעים לנושאי דת ומדינה – שהציבור החרדי עמד במרכזם. כמעט בכל הפעמים, יצאו החרדים כשידיהם על ראשם. הלחנים של רובינשטיין אומנם הושמעו כאן לאחרונה, אך לאור הפרישה, מן הראוי להביאם כאן בשנית כ'הדרן': רובינשטיין ישב בהרכבים שדנו בחוק טל, והוביל את התהליך שבסופו ביטל בג"ץ את ההסדר רגע לפני הבחירות – והריץ בעקיפין את קמפיין יש עתיד. ביושבו בהרכב שביטל את הבחירות בבית שמש, הוא ניפק על גבנו פסיקה תקדימית שהביאה לביטול בחירות למרות שמספר קולות הרמאים היה קטן מהפער בין המועמדים (מעניין יהיה להיווכח אם התקדים ייושם גם בעתירות נגד תוצאות הבחירות בהסתדרות).

הסיוע העקיף ליאיר לפיד נמשך לאחר שנבחר ומונה לשר אוצר, כשרובינשטיין ישב בהרכב שביטל את הסדר הבטחת הכנסה למשפחות אברכים והרביץ מוסר במסכנים החרדים – עם תיאור מבזה על מקבץ נדבות שצץ לנגד עיניו בבית הכנסת בסיום התפילה. משמעות פרסום פסק הדין עם הסיפורת שנכללה בו, דווקא באותה תקופה בה כיהן שר האוצר לפיד, הייתה ברורה לכל – ציבורית, פוליטית ומשפטית, אך רובינשטיין השופט, בניגוד לרובינשטיין המזכיר והיועמ"ש, לא חס ולא חמל.

רובינשטיין לא הסתיר את עמדותיו ואת עקרונותיו, ובמידה רבה הזכיר לחברי הכנסת את התנהלות היועמ"ש חובש הכיפה המכהן. כשבוחנים את התנהלותו של מנדלבליט בסוגיות דת ומדינה – ממתווה הכותל ועד למרכולי השבת, אין מנוס מלהגיע למסקנה, שליהדות החרדית, עדיף יועמ"ש ניטרלי נטול כיפה שלא מגיע עם שאיפות לשנות את העולם, מאשר יועמ"ש עם אג'נדה, חדור שליחות משיחית לעשות רצון קונו וראש ממשלתו.

לזכותו של רובינשטיין עומדת פסיקתו הדתית האחרונה בסוגיית מרכולי השבת. אם לנשיאת העליון לשעבר דורית ביניש, תיזכר פסילת חוק טל כשירת הברבור, הרי שאת רובינשטיין אפשר להנציח ולטובה – בזכות פסיקתו האחרונה. במשבצת השופט הדתי, הפתיע רובינשטיין לפני כמה שבועות, כשבניגוד לציפיות לא דחה את עתירת התאחדות הסוחרים והעצמאים שעתרו לבג"ץ בבקשה לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב בסוגיית פתיחת העסקים בשבת בתל אביב. בהחלטתו, ביקש לקבל את עמדת המדינה ובכך איפשר לחברי הכנסת החרדים לדלג על מוקש השבת בתל אביב, עד לתחנת השבת הבאה. תחנת הרכבת, שעליה – בהיפוך מענייני הגיוס, פורסם השבוע לראשונה, דווקא בביטאון המודיע.

בישיבת סיעת ש"ס ענייני השבת עלו על השולחן, אך בישיבת סיעת יהדות התורה שהתקיימה בחדר הסמוך בקומת הוועדות, נושא רכבת השבת כלל לא עלה, ושר הבריאות עצמו נעדר מהישיבה. אחד מהחברים הזכיר בתום הישיבה מה מתרחש כאשר ליצמן מחליט באמת ובתמים ללכת עד הסוף ולהציב קווים אדומים. משבר הרופאים המתפטרים בהדסה הוא דוגמה טובה, וטרפוד מינוי נציבת שירות המדינה, הוא דוגמה טובה עוד יותר. לא בטוח שרכבת השבת, תהיה הדוגמה השלישית בסדרה.

מזויף מתוכו



ועדת המדע של ח"כ אורי מקלב, הפכה השבוע לוועדת מדעי הפייק-ניוז, ובאווירה חגיגית זו, נזכרתי בפאנל שנערך לאחרונה מטעם לשכת עורכי הדין, בהשתתפות יו"ר העבודה בוז'י הרצוג ויו"ר הקואליציה דוד ביטן, לצד יו"ר מועצת המנהלים של חדשות ערוץ 2 עו"ד תמר רוה ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, ניצן חן.

ההתמודדות על הנהגת העבודה, מספקת את ההצגה הכי טובה בעיר, חרף מדדי הפופולריות הנמוכים של המפלגה. מספר הלא מתמודדים במפלגה, עולה על מספר המתמודדים, כולל מועמדת חרדית אלמונית, שבמפתיע - קיבלה השבוע חיזוק אידיאולוגי מיו"ר ועדת הכספים, בנאומו השמאלני בוועידת הארץ.

אחד מכוכבי המערכונים, הוא המועמד אבי גבאי, פליט כולנו – והשר הראשון שתקע למשה כחלון סכין בגב. גבאי היה הראשון שזינב, גלנט כך נראה, הוא הבא בתור. נטו כחלון, נטו סכסוך במשפחה.

הרצוג שמסרב לקבל את צו מספידיו, השמיע באותו מושב, את הנרטיב שלו על הכפלת מספר המצביעים של העבודה בבחירות האחרונות, אבל מה שעניין יותר היה השימוש שעשה בכלי המלחמה של נתניהו. לא רק ביבי, מסתבר, אלא גם הרצוג, מאשים את ערוץ 2 במגמתיות. הוא דיבר על הקטנת דמותו באולפן מול הגדלת פרצופו של המנהיג, במהלך העימות הקצרצר שבמסגרתו הבטיח בוז'י (וקיים) לשמור על נתניהו מאוחדת, והזכיר את הכותרת שיצאה במהלך יום הבחירות, ולפיה בחמאס תומכים בבחירתו של הרצוג.

הרצוג ירה את יריית הפתיחה, וביטן בעקבותיו – עם בטן מלאה על התקשורת הישראלית, השמיע את כל הטקסטים הידועים והטובים שהליכודניקים אוהבים. למרות הצבעוניות שמאפשרת ללעוג לדמותו במערכונים ולהדביק לו סטיגמה של אורן חזן למתקדמים, ביטן מפתיע בכל פעם מחדש את שומעיו ושוטח את טיעוניו בשפה ברורה. הפוליטיקאים מהצד האחד, ובכירי מערכות העיתונים מהצד השני, הגנו בלהט על חופש הביטוי והאשימו זה את זה בזיופים הדדיים.

הזכרתי להם, את חשיפת 'כל הזמן' מבית קו עיתונות, בנוגע לתחקירן ערוץ 2 ששידל חרדי לקרוע דגל – כדי להפיק עוד כותרת על גבנו. שאלתי אותם, אימתי לא תיפתח מהדורה עם עוד כותרת מתסיסה על החרדים שיוצאים להפגין – בהכללה גסה ששום ציבור בישראל לא סובל ממנה באותה מידה. הזיופים נגד המיינסטרים החרדי, הם חלק מפס הקול הישראלי – ומעניין לעניין אפשר לסכם ולומר, כי הקנאים שמפיצים פייק-ניוז חרדי משלהם, מזמרים בכלל לחן ישראלי.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!