כשהטרגדיות מציפות - זועקים את כאב האלימות

עצב – לפי ויקיפדיה:

עצב הוא רגש המבטא תחושת חיסרון או אובדן. השתקעות עזה וקיצונית ברגש הזה עלולה לגרום בסופו של דבר לדיכאון, שהוא מצב רגשי פתולוגי, שמחייב לרוב התערבות של אנשי מקצוע.
רגש העצב נחשב לרגש ההופכי לשמחה. שמות נרדפים נוספים בעברית לרגש זה הם: צער, יגון, תוגה, עגמה, דכדוך, נכאים וקדרות.

אז כן, קוראים לזה עצב. שוב מביטות אלי פניה של אישה זרה – שכנראה לא הייתי רואה לעולם, לולא מצאה את מותה בדרך כה טרגית. אישה צעירה, כבת 41, נרצחה על ידי בן זוג אלים. בן 29, החוצפן הזה. לפי הידוע הוא עתיד לעבור בדיקה פסיכיאטרית. כל כך הרבה משוגעים בתוכנו?
האישה, איך לא, היתה קרבן טהור לאלימות החולנית הזו. עבדה בעבודה מכובדת, טובת לב, חייכנית ואדיבה. אז איך פעם אחר פעם הן נופלות לידיו של מלאך המוות?

זו שאלה שאל לנו לשאול ואין עליה תשובות. חלילה שלא נדע, אם כי רק מי שנמצאת במצב הזה יכולה להבין אותו. יש כל כך הרבה סיבות לדבר הזה והוא יכול להפיל גם את האישה החזקה ביותר בעולם. מספיק שרק חלק קטן בתוכה לא בנוי, והיא תזמן לעצמה הפרות שכאלו בעבודה האישית שלה בחיים. עצוב, אבל עד שלא נקום ונפוצץ שולחנות ונעיף את השברים לכל עבר, לא יהיה פה שינוי.

השינוי צריך לבוא מתוכנו. לבוא מתוך מקום של מודעות והבנה. לדעת, לדבר על זה, להבין שאת לא לבד, שיש מי שיכול ורוצה לעזור לך. אלימות אינה נחשבת רק מצב שבו את כבר חוטפת מכות שמשאירות עלייך סימנים. אלימות אינה רק מצב שבו את מתה מפחד מהרגע שהוא יחזור הביתה. אלימות היא מהרגע הראשון שבו את חשה שלא בנוח ברמה של איום. השפלה, קללות, וכשמגיעה המכה הראשונה זה כבר ממש דורש חדר מיון, מה שנקרא.

אין אדם שיש לו זכות לגרום למישהו אחר להרגיש לא שווה, בזוי, מושפל ודומיהם. ואם ניצבנו בפני כזו סיטואציה, הדבר הראשון שחובה עלינו לעשות הוא ללכת לטפל בעצמנו. הסיבה שיבוא מולנו אדם כזה היא איתות מאת ה' שעלינו לעבוד על נקודה באישיות שלנו שעדיין לא מספיק בנויה ויציבה. קשה לנו לבד? ברור. לכן יש מטפלים. חשוב מאוד לבדוק שמדובר בטיפול בשיטה יהודית ונכונה, ולא ליפול לידי שרלטנים. אבל העיקר הוא שאסור לשתוק. ככל שנשתוק ונשתיק, כך נייצר שדים שחורים ואלימים יותר שרק יחפשו מתי והיכן להתפרץ.

העצב הנוסף שמשתלט, הוא בעקבות מקרה טרגי נוסף בו נמצאו שני צעירים שחייהם הסתיימו בדרך שהלב אינו מסוגל להכיל. הבחור, כך עולה מפוסט שכתב בפייסבוק, חווה תקיפה בהיותו ילד, ומאז לא השתחרר ממנה. לאורך השנים הרגיש שחייו נהרסו. נכון, אין לנו מדע מדויק שנפגעי עבירה נופלים למחוזות הייאוש האינסופיים ואינם קמים מהם, אם כי המציאות אינה רחוקה. אז כן, זה נושא עליו חייבים להמשיך לדבר, וכמו שאנחנו ב'בחדרי חרדים' מקפידים להעלות מודעות בנושאים שנהגו לטאטא תחת השטיח, גם עכשיו נוסיף לזעוק את זעקתם המרה של הנפגעים, של המותקפים, ונקרא בקול לכל אדם ואדם: מי שיודע על פגיעת קטין ואינו מדווח עליה – הופך להיות שותף לעבירה! מדובר פה בחיים – חיים של ילדים קטנים חסרי ישע. נסו לדמיין את הילד הקטן שלכם, נסו לדמיין אותו מסתגר בתוך עצמו ולא מצליח להכיל את הכאב שהולך לישון איתו וקם איתו בבוקר. אתם מסוגלים להמשיך לחיות? אל תשתקו.

למה אנחנו מתעוררים לרגעים רק כשהמוות עולה בחלון, דופק בדלת ואף מתפרץ דרך כל חריץ אפשרי? הלוואי שנצליח להפוך את רגש העצב לרגש ההופכי שלו. לשמחה! כי מגיע לנו. מגיע לחלוטין – אל תשכחו ואל תשתקו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!