מרגש: תערוכת גיל הזהב "השמים הם הגבול"

עבור קשישים רבים ברמת השרון אתמול היה יום חג. הם הגיעו לבושים חגיגית בלוויית בני משפחותיהם לתערוכת "השמיים הם הגבול" שהתקיימה אתמול אחה"צ במרכז היום לקשיש. לבני המשפחה נשלחה הזמנה כתובה ומעוצבת מבעוד מועד כראוי לאירוע חגיגי במיוחד. הוצגו בה עבודות נבחרות מחוגי האומנות הרבים במרכז: ציור, קרמיקה, בובנאות, פוטותרפיה ומגוון עבודות יד (מפות, כריות וכו').

עבור קשישים רבים העיסוק באומנות ועוד הצגתו בתערוכה מרשימה ורבת משתתפים אינו מובן מאליו כלל. חלקם לא החזיקו מכחול מעודם ו/או לא נגעו בחימר עד שהגיעו למרכז היום. הם לא עסקו באומנות עד כה, כי אומנות הייתה מותרות במלחמת ההישרדות המפרכת אותה ניהלו לאורך עשרות שנים.

הם עברו זוועות בגלות, עלו ארצה בדרך לא דרך, עברו תקופות צנע ומלחמות וכנגד כל הסיכויים הם בנו לנו מדינה לתפארת והקימו משפחות נפלאות. לא תמיד אנו יודעים לעצור ולהגיד תודה על כל מה שעשו בשבילנו, לא תמיד אנו עוצרים לתפוס עד כמה הדרך הקשה שעברו כל כך לא מובנת מאליה וכל כך ראויה לכל ההערכה והכרת הטוב שבעולם.

ואז, אחרי כל שעברו, היא תופסת אותם חזק בציפורניה: הזקנה. הזקנה עם כל הכאבים, המחלות והקשיים, יחד עם טראומות עבר שהודחקו עמוק פנימה. כוחם מתחיל לעזוב אותם והם נאלצים לבקש עזרה מביטוח לאומי: כמה שעות של עזרה בבית – כמה שעות של מישהי שתיתן כתף במקום שלהם, שזזה בקושי ובכאבים. לצערנו לא תמיד הדרך להשגת השעות קלה ולעיתים גם משפילה. אבל כשהיא מגיעה הם מגלים הפתעה – ניתן להמיר את השעות בפעילות במרכז יום לקשיש. עבור רובם בהתחלה ללכת למרכז היום זה סוג של נפילה – ללכת למקום עם עוד זקנים ולחכות לסוף.

יש לציין שרובם מגיעים למרכז היום דרך ביטוח לאומי, אך חלקם מופנים ע"י רשויות הרווחה ואלה שיכולים להרשות זאת לעצמם מממנים זאת באופן פרטי.

למרות החשש ממפגש עם עוד זקנים ובעצם עם החלק בזקנה שהם רוצים להדחיק, הם אוזרים אומץ ומנסים. הם מגיעים ומגלים עולם מופלא, מגלים את ההוד וההדר שבזקנה. הם אוחזים כאמור מכחול ו/או חימר לעיתים לראשונה בחייהם ומגלים את כישרון האומנות שהוחבא בתוכם כל השנים, מגלים את היופי והיצירתיות שהופנו למלחמת קיום סיזיפית בת עשרות שנים. הם שומעים הרצאות, מתעמלים, חוגגים ביחד את החגים והמועדים, משתתפים בחוגים טיפוליים בהם הם סוף סוף יכולים להוציא מגנזי הלב טראומות שלא עובדו, אכזבות ופחדים שלא היה זמן לדבר עליהם כי הם היו חייבים להמשיך הלאה ובעיקר הם מגלים שיש להם עדיין כח ואינספור רעיונות ליצירתיות שלא נגמרת.

פעם בשנה יוצאות ממרכז היום ברמת השרון הזמנות חגיגיות לבני המשפחה. בתערוכה חגיגית ומפוארת מוצגות עבודות האומנות של הקשישים. לעיתים התערוכה הראשונה עבור בן משפחה היא גם הפעם הראשונה שהוא עומד מול הכישרון היצירתיות של ההורה שלא באה לידי ביטוי עד כה. המפגש הראשון הזה מלווה בהתרגשות רבה ולעיתים קרובות גם בדמעות.

את ההתרגשות הגדולה שהייתה אתמול במרכז היום של רמת השרון, שנחשב בצדק רב, לאחד הטובים בארץ, הייתי מבקשת להעביר הלאה.

דור הקשישים עשה בשבילנו כל כך הרבה כל השנים. מגיע להם הרבה יותר ממה שהמדינה אותה בנו בשבילנו, מקצה להם כיום. אלא שכבר לא נותר בהם כח לצעוק, היד כבר עייפה וכואבת מלדפוק על השולחן ולדרוש את שמגיע בזכות ולא בחסד.

הגיע הזמן שיותר תקציבים יופנו לרווחת הקשישים, הגיע הזמן שיימצא ליותר ויותר קשישים מימון למרכזי היום, המקום אליו הם מגיעים בליווי הסעות, מקבלים ארוחות בוקר וצהריים משביעות ומזינות ובעיקר מקבלים חיים חדשים.

רק לפני כמה שבועות, ניגשה אלי ואל המנהלת קשישה ניצולת שואה, בתחילת שנות התשעים. בעיניים דומעות וקול רועד היא אמרה: "93 שנה אני חיה בעולם הזה וחשבתי שראיתי כבר הכל, אבל טעיתי. כל כך הרבה יופי כמו שראיתי במקום הזה שלכם, לא ראיתי מעודי..."

אולי הגיע הזמן שעוד רבים וטובים יוכלו ליהנות מכל היופי הזה? לא מגיע להם שנקצה להם יותר משאבים כדי שכולם יוכלו גם ליהנות מהזקנה ?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!