סיפורו של דוב'הלה עושה סדר בעימות על עצרת הגיוס // עו"ד יצחק שינפלד

גזירת הגיוס! מלחמת שמד בעולם התורה והחסידות, האמנם? על מה תהום הארץ? למה רועשים אמות הסיפים? בני-תורה, נערים רכים ובני תשחורת, מוזעקים מבתי המדרשות לרחובה של עיר, לזעוק ולהתריע. על מה ולמה הויכוח? מה יום מיומיים? האמנם סכנה אמיתית להיכלות התורה והחסידות בארץ הקודש?

גדולי התורה והחסידות, מפיהם אנו שותים, לאורם אנו הולכים, את תורתם אנו לומדים. גדולי ישראל לדורותיהם קבעו הליכות ואורחות חיים, מה חינוך ומה לא, מה בית תורני ו-או חסידי ומה אסור. הם שבנו מחדש, כוננו וקוממו את עולם התורה והחסידות והביאוהו הלום. פריחה, גידול ושגשוג שלא היו, מחורבן הבית. מה נשתנה ועל מה ניטש הויכוח העקרוני?

הכותרות זועקות. גדוה״ת בארץ ובארה״ב נחלקים. דומה שהפעם, המחלוקת שוברת מחנות וסיכומים, משנה ויוצרת בריתות חדשות שלא שיערום אבותינו. משנה מוסכמות והבנות של ״שנים של הנהגה״ ושל מי בראש! על מה נטוש הויכוח? מה הדלק לכותרות הצעקניות?

האמנם טחו עיניהם של אלו מראות? ודווקא באלו, נזרקה נבואה לעתיד, של מי ישורנו? מה ״יודעים״ אלו! שלא ״מבינים״ אלו? וחוזר חלילה. רק אנו, הקטנים עומדים, נבוכים, משתוממים ולא יודעים למה רעשה ארץ וגולה!

בכדי להבין אני נזכר בסיפור בן 35 שנה. בשטיבל בו גדלתי במרכז ב״ב, גדל דובלה. הוא ואחיו היו ממשפחה לא תיקנית, למעשה דובלה גדל אצל סבו. בחיידר לא אבחנו את בעיית הדיסלקטיות ממנה סבל דובלה. כולם היו חבריו ודובלה היה חבר של כולם. דובלה לא הפריע! להיפך, תמיד עזר, תמיד עם חיוך. לגבאי המיתולוגי של השטיבל, הוא היה ״נכס״ ועזרה.

בהגיעו לגיל מצוות, ״הוכנס״ דובלה לישיבה. מהר מאד מצא דרכו לרחובות בני ברק. דובלה מצא לו עיסוקים ותפקידים. דובלה לא הפריע.

בהגיעו לגיל 18 פנה דובלה ללשכת הגיוס לקבל ״פטור״ כמנהג גוברין יהודהין משכבר הימים. צבא הגנה לישראל מצא את דובלה ראוי ומתאים לגיוס.

רק אז נזעקו בני משפחתו ה״אוהבת״ ודואגת, לרוץ לעסקנים ולצעוק גוועלד!! זה היה מאוחר. דובלה ״חוייל״!

אני זוכר את הביטוי שהושמע אז, אולי הוא לא ישאר דתי בצבא, אבל הצבא יעשה ממנו בן-אדם.
יקיר השטיבל, האחראי על סעודה שלישית, ויד ימינו של הגבאי, נלקח אחר כבוד להגן על בטחון ישראל ואזרחיה.

בלשכת הגיוס אבחנו את קשיי הלמידה של החייל דובלה ושלחו אותו לסדנת-לימודים מבראשית בתנאי פנימיה בנתניה, לחיילים שלא ידעו קרוא וכתוב.

״חיילי-מטכ״ל״ קראו להם. זה היה פרויקט מיוחד של רב אלוף רפאל איתן-רפול המיתולוגי.
רפול הקשוח לא ויתר להם ועליהם, הוא יצר להם מסגרות מיוחדת, אחזם בציציות ראשם, דאג להם כבניו ילידיו, ליווה אותם אישית, עד שנכנסו וחברו למסגרות הרגילות בצבא של בני גילם.
רפול שיקם ובנה מאות ילדים-בחורים שבאו לצבא משולי השולים של החברה הישראלית והפכם לאנשים גאים ובטוחים בעצמם, שתורמים לחברה ולמדינה.

בגיל 18 לראשונה בחייו, דובלה נכנס למסגרת לימודים שמותאמת לצרכיו. לאחר יומים שוד ושבר! החיילת-מורה ילדה בת 18 הסבירה בכיתה, שהעולם קיים מיליוני שנה.

דובלה! יקיר השטיבל, ותוצר החינוך החיידרי! קפץ. שקר! לא נכון! אוי להם לאזנים ששומעות כפירה והבלות. המורה, הוציאה את החייל דובלה המפריע מהכיתה ושלחה אותו למפקד.
המפקד-מחנך הסביר לחייל, שבצבא אין ״חוכמות״. לא מפריעים ולא מתריעים, שומעים ושותקים. החייל האמיץ דובלה, הודיע למפקדו חד משמעית! שהוא, החייל דובלה מבני-ברק, לא ישמע דברי כפירה ועזות וישתוק!!! הוא יתריע ובשער בת רבים. כבוד התורה.
המפקד העניש את דובלה בעונש ראוי להתכבד, למען ישמעו ויראו.

אמצע הלילה נקישות על דלת ביתינו. העריק דובלה ברח מהצבא והגיע לאבי שיכל ל״עזור״ בבעיות עם הצבא. לאחר שהשיב את נפשו ונרגע קמעה, תינה דובלה את צרותיו. הוא לא יכול לשמוע כפירה! ולשתוק, חילול השם. בצה״ל לא מבינים אותו, הוא לא ישתוק ולא רוצה להענש.
הוצעה לו מיטה, לאחר תפילה ופת שחרית דובלה ואבי נסעו בואכה נתניה לפנימיה הצבאית. אבי נכנס למפקד, הסביר לו את הרקע, את אופי בית הגידול, את ה״חינוך״ בילדות. ממה צריך להמנע ואת מה יש לכבד בדובלה. המפקד הבין והסכים.

דובלה למד מקצוע מכניס בצבא. השתחרר, חזר לעולם החרדי-חסידי, חבש ספודיק בחתונתו, מגדל משפחה ומתפרנס בכבוד מן הסתם הוא כבר סבא לנכדים.

נזכרתי בסיפור ובדובלה ולא סתם.

הויכוח המפלג את גדוה״ת והחסידות בארץ ובארה״ב הוא על דובלה ודומיו בלבד. גודלו הנוכחי של הציבור ב״ה, בלע״ה, יצר הרבה דובלהך.

לבני הישיבות ששוקדים על לימודם וספונים בבתי המדרשות אין סכנה ואין חשש. גם לבני התורה בחולצות לבנות וציציות מתבדרות, שבשעת ליל נחים קמעה מעמלה של תורה וצופים במשחקי כדור-רגל וסל בפיצוציות ברחוב ז'בוטינסקי בבני ברק וחבריהם בירושלים אין צל צילו של חשש מגיוס כפוי.

הבעייה הינה שולי השוליים של המחנה, שלא לומד ולא שונה. בישיבה לא מבקר ואורחות חייו שונות לחלוטין. צורתו שונה ולבושו מתבדל במפגיע. לפעמים פגיעתו רעה והינו נזק סביבתי. לעיתים הינו נער טוב ושקט שלא מצא דרכו בעולם של לימוד סיזיפי ותחרותי, הדורש מצוינות והצטיינות.

כשהנער מוצא לעצמו עבודה ועניין, הוא אהוב, מועיל ויעיל, נשאר במסגרת ובחיק המשפחה. בן-משפחה אהוב וקרוב שמועתד לבנות בית חרדי נאמן ילדיו יהיו מטובי התלמידים. קורה במשפחות הכי טובות.

לשם כך הוקמה המסגרת של הנח״ל החרדי בימינו. להזכיר נשכחות, בעבר מסגרת הנח״ל החרדי הוקמה ע״י האדמור מויזניץ זצ״ל ונתמכה ע״י גדולי ראשי הישיבות דאז. הצילה רבים ובנתה מאות רבות של בתים מפוארים לתורה וחסידות.

כשלא היה בה צורך, בוטלה המסגרת מאליה. היום חודשה והינה במחלוקת עזה. האם הינה מסגרת להצלה בלבד לזקוקים לשירותיה? או שמא, בהיות מסגרת! גם מי שהיה שומר נפשו בעולמה של תורה יזדקק לה ויעזוב תלמודו. האם נזקה מרובה מתועלתה? או לא? ע״כ המחלוקת.

בהיותנו בארץ שלטון הבג״ץ. עם כל כוחנו הקואליציוני וחוזקנו הפוליטי אנו כפופים לשלטון בג״ץ, שלא נבחר אך שולט. בפועל ולמעשה אנו כפופים לשלטון החוק, שהבג״ץ מפרשנו היחיד, בהתאם לאידיאה והאידיאולוגיות המנחים אותו. כך שחוק-טל ההיסטורי בוטל.

חוק הגיוס החדש, שב״קושי-רב״ עבר את מבחן הבג״ץ, קבע מכסות גיוס מקרב הציבור שמוגדר חרדי, מכסות שגודלות. העסקנים והמומחים לעניין החליטו, שבגודלו הנוכחי של הציבור החרדי וקצב גידולו העתידי עד ביאת גוא״צ במהרה בימינו, אין חשש שיבהילו בחור מתלמודו ונער מגמרתו. רוב גדוה״ת דפה, ״סמכו״ ידיהם על ההחלטה ותומכים בה חד משמעית. חלק לא.

מרחוק, בארה״ב הדברים נראים ונשמעים אחרת. מטבע הדברים, החריג והשונה בולט ומובלט, לכן מספר אירועים שבהם התגייסו בודדים מובלט ומודגש. בפרט שיש שדואגים לכך ומשקיעים בכך כספים גדולים ועניין מרובה. כשחסידות סאטמר הענקית על פלגיה השונים, שיש לה מורשת של אידיאולוגיה מלחמתית במדינת ישראל, שותפה ומממנת את המאבק, יש לכך הדים רבים וניתן לגייס אלפים.

חלק מגדוה״ת והחסידות בארה״ב, עקרונית לא מתערבים בנעשה בישראל, הם סומכים על רוב מניין ובניין גדולי ישראל דפה. חלק החליטו להתערב, בבחינת, ״עת לעשות לה׳ הפרו תורתיך״. דברים שרואים שם לא רואים כאן.

על זו נטושה המחלוקת, זה שורש הויכוח שמסעיר את הציבוריות החרדית בישראל ובגולה. על דובלה ודומיו. לו הדובלהך, היו יודעים כמה הם חשובים ויקרים לנו, ליבם היה מתמלא גאווה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!