חיה הדר ע"ה, הילדה שכולם למדו לאהוב • טור דומע

חיה הדר, ילדת קסם, מתוקה שכמוך. מעולם לא הכרתיך אישית, אך ידעתי עלייך הרבה. ידעתי מתי את מחייכת, מתי את מכחילה, מתי את מובהלת לבית חולים. צודקת, זה ממש לא הרבה, כי חייך הקצרים היו מלאי סבל שלא אוכל לתאר. למעשה ידעתי עלייך עובדות יבשות – מתוקף תפקידי כעיתונאית.

הבוקר, כששמעתי שהשבת את נשמתך הזכה והטהורה לבוראה, הייתי בדרכי לאירוע נוצץ ומלא גלאם. הרגשתי את הלב מתכווץ בתוכי ואת חוסר האונים מול הידיעה הזו שברגע שאצא מהאירוע הנוצץ – אלך לכתוב לך. המינימום שיש ביכולתי לעשות, אחרי העברות ווטסאפ חוזרות, התפללו על חיה הדרי, שוב... אל תפסיקו.

התפללתי. כמו רבים וטובים בעם ישראל. התפללתי. ראיתי אותך בתמונות ורציתי שתחיי. אני רוצה שכולם יחיו. אבל הרצון שלנו כנראה לא תמיד מספיק. נשמה גבוהה שכמוך. סיימת את תיקונך בעולם הקשה הזה בזמן כה קצר, והלכת למקום שמגיע לך – גן עדן.

לעבוד בתקשורת זה מאוד מאתגר, על פי רוב. אבל לעבוד בתקשורת זה גם לפגוש את הכאב, את הרוע – מבלי שהוא קשור אלייך ברמה האישית. לעבוד בתקשורת זה ללכת לקחת את הילדה שלך מהגן, לחבק אותה, לשמוע את הרטינות שלה על סוכריה שלא קנית לה או חברה שלא אפשרת לה ללכת אליה, ולחשוב באותו זמן על ילדה בת אותו גיל שרגע קודם ביקשו ממך לכתוב עליה שסבלה כה רבות עד שיצאה נשמתה. לעבוד בתקשורת זה לחיות מרחוק עם הרבה מקרים וסיפורים שלא רק עוברים לידך, אלא הולכים איתך, גם כשבארבע בצהריים את יושבת לפסל דמות מצחיקה מבצק סוכר, וכשהילדה שלך מתבכיינת על שטויות, יש ילדה באותו גיל ששוכבת בבית חולים עם גוף כחוש שכבר לא מחזיק את עצמו, ונלחמת בעוז בלתי מתפשר ובלתי מובן – על עוד נשימה. לעבוד בתקשורת זה ללוות סיפור מהתחלה, לפעמים אל הסוף הטוב ולעתים, אל הסוף שנראה לנו כבני אדם, הכי רע בעולם.

אולי יש אנשים שמתרגלים, שמתחספסים, ואולי גם אני, הייתי פעם יותר רגישה. ובכל זאת קשה לי להתרגל. כשאני רואה ידיעה ב'בחדרי חרדים' על פטירתה של ילדה קטנה ומתוקה, שהותירה משפחה אבלה, כואבת, שורפת, מתגעגעת, אני לא יכולה שלא להתכנס לרגע אל תוך עצמי ולהתעצב. לנגב דמעה, לרצות לנחם, לרצות להקל קצת את הכאב.

חיה הדר בת נחמה דינה – כך למעשה הכרתי אותך, או את שמך. ידעתי עלייך רק מסיפורים, מטורים, מהודעות פייסבוק ווווטסאפ. שמעתי וקראתי מספיק כדי לדעת כמה מיוחדת היית, כמה חזקה היית, כמה כח נתת למשפחה סביבך, גם כשנדמה היה ששום דבר לא מחייך.

קראתי את ההודעה שכתב דודך, שניאור, הוא תיאר את סוף השבוע שהובהלת בו אל בית החולים, איך אמא אוהבת קישטה אותך לכבוד שבת, וסירקה את שערך. אני יכולה לדמיין איך נראית, כי הכרתי אותך מתמונות. אני יכולה לדמיין אותך שם יפהפייה, עוצמתית, וחלושה באותה מידה. מתקשרת עם העולם רק בכאילו, כי כבר לא היה לך כח פיזי... יכולה לדמיין את העוצמות שלך עד הרגע האחרון שלך בעולם, ויכולה ורוצה להאמין, שזה הכח שבסופו של דבר יישאר אחרייך לבני משפחתך.

כי לאבד ילדונת – אף שברור שהלכת למקום שכולו טוב, זו טרגדיה שקשה לשאת. הגעגוע, גם לימים של בית חולים, פתאום הופך לכל כך מוחשי. רק תהיי עוד רגע, רק עוד מגע באצבע ידך החמה. עוד פעם לקשט את שערך, עוד פעם לנסות לגרום לך לחייך.

מעולם לא ראיתי אותך במציאות, חיה הדר המתוקה, אבל אני מרגישה כאילו הכרתיך. מרגישה שהייתי שותפה לרצון של כולם – לראות אותך איתנו עוד בעולם. אבל לאבא היו תוכניות אחרות, ולי נותר רק לכתוב לך מילות פרידה. היית מדהימה, השארת אחרייך צוואה, שמי שילך בעקבותיה יהיה אדם חזק ושמח ומקיים רצון ה'.

שולחת מפה כוחות וחיזוקים לבני המשפחה שלך, ומעזה לבקש ממך, כזרה לחלוטין, בקשי עלינו למעלה אצל יושב מרומים.

נוחי בשלום על משכבך, חיה הדר בת נחמה דינה, ותמליצי טוב ממקומך הטהור ליד כיסא הכבוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!