למה לא אימצנו את הנעימות והאמון של נעמי?

חג מתן תורה מאחורינו אבל המסע האמיתי רק מתחיל – המסע במדבר החיים כשהתורה בידינו. רבות דובר על מסירות הנפש של רות ולא בכדי, הרי בזכות מסירות הנפש לחמתה, לעמה ולתורתה היא זכתה לצאצא שממנו יגיע בתקווה, במהרה בימינו מלך המשיח. אלא שכדי שנהיה באמת ראויים לבואו של משיח צדקנו, אולי הגיע הזמן, במיוחד בימים טרופים אלו, לאמץ לכל ימות השנה את האמון והנעימות של נעמי? בלי לפגוע כהוא זה בהקרבה של רות, אין ספק שלאמון, לאהבה ולנעימות של נעמי היה חלק גדול בכך.

קשה לעסוק בקרוב של נעמי בלי להיזכר בנעמי של רמת השרון הלוא היא הרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל. לעולם לא אשכח את השיעור בו במקום להתחיל לעסוק בפרשת השבוע היא הביטה בנו בעיניים נוצצות וסיפרה בהתלהבות רבה על חתונה שהוזמנה אליה. כשתיארה את צניעותה והדרה של אם החתן, יחד עם תיאורו של הבית שהקימה – בית של תלמידי חכמים שרודפים אחריהם בשידוכים, היינו בטוחות כולנו שהיא מדברת על מישהי מהמשפחות המיוחסות ביותר של עולם התורה. היא נתנה לנו עוד כמה דקות של סקרנות ואז אמרה בפשטות "היא הייתה תלמידה שלי".

חשבנו שזו בטח מישהי מעברה של הרבנית, עת לימדה בקרית אתא, בטח בת של רב גדול. כמה הופעתנו כששמענו שזו מישהו שלמדה פה בבי"ס הרמב"ם ברמת השרון בימים בהם הרבנית הייתה מנהלת בית הספר. היא הגיעה אליה אחרי שכל בתי הספר באיזור סירבו לקבלה. הרבנית הייתה צריכה לבחור אם לתת בה אמון ולקבלה או לסרב, סירוב שכנראה ישלח אותה לרחוב. "כל המורות התחננו שלא אקבלה. היא באמת נראתה מפחידה: פרועה, פראית, מגושמת וכ"כ מוזנחת. אבל אני הסתכלתי לה טוב טוב בעיניים ואז מצאתי אותו – את הניצוץ! כשמצאתי אותו קיבלתי אותה כמות שהיא. אחרי מה שסיפרתי לכן הערב אתן יכולות להבין לבד את ההמשך"....

הגדולה והנעימות של נעמי ושל הרבנית מינה, זו שבוחרת להתעלות מהחיצוניות השלילית, מהצפי של חוסר הסיכויים, מהריחוק הגדול כל כך, להתעלות ולחפור בעיניים של השני עד שנמצא הניצוץ, אותו חלק אלוקה ממעל, כל כך חסרה לנו כעת.

דווקא סמוך לחג שבו קיבלנו את התורה רק אחרי שהיינו מאוחדים, נאספים בני תורה לעצרות שבוחרות להשחיר ציבור שלם שבמסירות נפש ממשיך את משנתו של אהרון הכהן – אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ציבור טהור שבראשם גדולי דור שלא מפחדים להתקרב לאחר, גם אם השני לא כזה קרוב, גם אם הוא לא הולך לפי התלם ודרכו מעט שונה. גדולי דור שלא מפחדים להתקרב ולקרב, ולא סתם לקרב אלא באהבה, בנעימות, במתן אמון בניצוץ הקטן שהוא עוד יבער ללפיד אש תורנית ענקית.

המקרה של התלמידה ההיא לא היה המקרה היחיד. בשבעה על הרבנית מינה אדלשטיין זצ"ל, סיפר מנכ"ל יד לאחים דאז, שאת המקרים הקשים ביותר הוא היה שולח אליה, כי ידע שאם יש מישהי שתוכל לחפור עמוק עד לאותו חלק אלוקה ממעל זו הרבנית מינה.

גם המקרים הפחות קשים זקוקים לא פחות לאמון. באחד מאשפוזיה של הרבנית בבית הרפואה, ביקרתי אותה ואחרי הגיעה אם ובת. הבת הייתה כלה טרייה. תוך כדי שהרבנית מתעלה מעל כאביה הפרטיים היא שאלה איך הכלה מסתדרת בביתה החדש – הבית הרוחני והגשמי גם יחד. לאחר שהכלה סיימה, התלוננה האם באוזני הרבנית "אבל תראי הרבנית, היא לא שמה כיסוי ראש. אז בשביל מה היה כל המאמץ של החזרה בתשובה?". ראיתי את הכלה מתכווצת מבושה בכיסאה ומיד לאחר מכן איך עיניה מתלחלחות מההתרגשות כששמעה את תשובתה של הרבנית: "אבל היא רוצה לשים כיסוי ראש. אני רואה לה בעיניים כמה היא רוצה. תניחי לה. היא עוד תשים ואז הוא יהיה כל כך יפה....תניחי לה ותראי איך יום אחד היא תפתיע אותך...." אחרי האמון והנועם של תשובתה, לא ארכו הימים ולא רק שהכלה שמה כיסוי ראש אלא שעד היום היא מתפרנסת ממכירת כיסויי ראש מרהיבים, עבודת יד ועוזרת לכל אחת ואחת למצוא את הכיסוי שהכי מתאים לה.

כשנותנים אמון ובוחרים לראות את הטוב ולקרב, גם אם הדרך שונה קצת, גם כשצריך לצאת מארבעת האמות המוגנות וההומוגניות, עולם התורה רק מרוויח – הוא גדל ומתחזק.

כשנוהגים בקשיחות והתנשאות, בריחוק והרחקה, השנאה גוררת שנאה מהצד השני היוצא למלחמת חורמה ראש בראש, ואז חס ושלום מגיעים לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!