חקירת דרעי: לא חדש ולא ממש מאיים

את הדרך מביתו לחדרי החקירות של לה"ב 433 עשה השר דרעי לבדו. הוא השאיר את הנהג בבית, לקח איתו את הרעיה שהוזמנה לחקירה אף היא, והפליג לדרך שמוכרת לו היטב עוד משנות התשעים הלא עליזות. הוא פגש שם חוקרים שחלקם עוד שיחקו בגולות בהפסקות בית הספר בזמן שהוא היה שם לראשונה. הוותיקים יותר, היו בשעתו רק מתלמדים מתחילים, אצל החוקרים הבכירים מאיר גלבוע, אלון גרוסמן ויוסי לוי, שניהלו אז את שלל התיקים נגד דרעי. אז הם עוד צילמו דפים ותמללו הקלטות של שיחות בחדרי החקירות. ספק אם מישהו מהם האמין שיום יבוא והם יישבו מול האיש הנחקר בכבודו ובעצמו.

כחולי מדים פורשים לגמלאות וכחולים אחרים מתמנים במקומם, אבל שיטות הפעולה כמו קפאו מלכת. כאילו יש איזה פרוטוקול קבוע לחקירת בכירים שעובר שם מדור לדור. זה מתחיל בהדלפות מתוזמנות היטב לתקשורת על מועד כל חקירה וחקירה, ממשיך בתדרוכים לכתבי משטרה בכירים על מה שנאמר בחדרי החקירות ועובר דרך מעצרים מיותרים של קרובים ואנשים הקרובים לנחקר כמעט על שום דבר. שום דבר לא השתנה בתרגילי מלחמת העצבים של המשטרה נגד הנחקר.

האחרון שעבר אותם, ונשבר עד שנאלץ לפרוש עוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום, היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "אינני יכול יותר לקום כל בוקר ולשתות מחדש את כוס התרעלה" - אמר במסיבת העיתונאים הדרמטית בה הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה.

על דרעי כנראה זה לא יעבוד. מי שעבר עשר שנות חקירה ומשפט מכיר את כל הטריקים והשטיקים של המשטרה. כבר בראשית השבוע שעבר הוא ידע שיזומן לחקירה יום לפני ערב חג השבועות. חקירה ביום שני מעניקה כותרת ראשית בכל עיתוני ערב החג שנמכרים ומופצים פי חמש מבכל יום אחר. סיבה נוספת מעניין לעניין באותו עניין. בימים של ערב חג המערכת הפוליטית נמצאת בהילוך נמוך ולא מספקת כותרות שיכולות לדחוק הצידה את הדלפות החקירה ואת תמונתו של הנחקר הצועד לו מעדנות לבניין היחידה מול סוללת המצלמות.

אפרופו מצלמות. רשמית המשטרה לא מדווחת על שעת הגעתו של הנחקר. זה שקוף מדי. התרגיל שנעשה הפעם היה הודעה לצלמי העיתונות לא להפריע לתנועת הרכבים הנכנסים למשרדי היחידה החל מהשעה תשע ושלושים בבוקר. נו באמת. כששיחקנו שוטרים וגנבים בכיתה ג' היו שם ילדים יצירתיים יותר.

נחזור לתזמון החקירה. את הידיעה הראשונה על הכוונה לזמן אותו לחקירה באזהרה, קיבל דרעי שלושה ימים לפני פטירת אמו המנוחה. גורם במשרד המשפטים טוען כי דרעי היה במשרדים בשייח' ג'ראח יחד עם ליצמן וגפני לשיחה עם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בנושא בג"ץ המרכולים ושם נמסר על דבר החקירה הצפויה. בסביבתו של דרעי אומרים שזה היה הרבה פחות פרוזאי. הוא קיבל טלפון מהחוקרים, שביקשו ממנו לבוא ולהתייצב אצלם בשבוע שלאחר מכן. בעקבות הפטירה והשבעה נדחתה החקירה לשבוע שלאחר סיום האבל.

אפס כי אז ביקר בארץ הנשיא דונלד טראמפ ומישהו במשטרה החליט שזה לא העיתוי המתאים. אפשר לחשוב שחוקרי לה"ב 433 היו עסוקים באבטחת הנשיא ולא הגיעו כרגיל כל בוקר לעבודה. גם דרעי עצמו היה לא זמין במשך יומיים בלבד. ביום שני הוא היה בטקס קבלת הפנים לנשיא בנתב"ג וביום שלישי הוא האזין לנאום שלו במוזיאון ישראל. בכל ימות השבוע האחרים הוא וכל שוטרי ישראל היו פנויים כמו מונית בערב יום הכיפורים. מדוע הוא לא זומן אז לחקירה? טיימינג של כותרות כבר אמרנו.

גם את התרגיל של מעצר קרובים ואנשים שאינם קשורים ישירות לחקירה הספציפית אלא לנושאים אחרים מכיר דרעי מהסיבוב הקודם. כמעט כל מי שהיה באלפון הטלפונים שלו זומן לחקירה לפי סדר האלף בית. מיותר לציין שנגד אף אחד מהם לא הוגש כתב אישום. למעט דרעי עצמו, היחיד שנעצר, נחקר ואף ישב בקלבוש היה צעיר נמהר שניהל את האזנות הסתר לעיתונאי מוטי גילת ונתפס על חם. כל היתר זומנו כדי לבודד את הנחקר הראשי מסביבתו הקרובה (בימים ההם ראינו בעלי בתים חשובים בהר נוף שיורדים מהבית לטלפונים הציבוריים ומנהלים שם שיחות בקולות מהוסים. עד כדי כך הם היו מפוחדים) ולהפעיל עליו לחץ משפחתי וסביבתי חונק.

החידוש הפעם הוא בהיקף ובמעמד הנחקרים. לא עוד חברים וידידים מהמעגל הקרוב אלא סדרה של בכירים במשרדים שתחת אחריותו. זו כבר עליית מדרגה שספק אם צפה אותה. נכון למועד כתיבת השורות של צהרי יום שני השבוע, נעצרו ארבעה עשר איש שחלקם כבר שוחררו והצפי שהודלף הוא שכל היתר ישוחררו עד שהחזן יספור ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות לעומר.

בקווים כלליים שני נושאי החקירות היו ידועים לדרעי עוד לפני שנכנס למכונית בואכה חדרי החקירות. הנושא הראשון הוא מקורות המימון לבניית הבית בספסופה הרשום על שם הבת דסי ובעלה. תת-נושא הוא הקרקע בגבעת שאול עליה נבנה בית בן חמש דירות שהזכויות עליו הועברו מדרעי לאחיו, עורך הדין שלמה דרעי. האחרון נחקר על נושא זה במשך שלושה ימים רצופים ולא זומן לחקירה נוספת. בהתחשב בכך שעברה מאז למעלה משנה, קשה להאמין שדרעי לא ידע בדיוק במה דברים אמורים.

גם בנושא הבית בספסופה נחקרו קרובי משפחה ואת מה שהם שמעו בחדרי החקירות אין ספק שגם דרעי עצמו יודע. האם זה אומר שאין לו ממה לחשוש? ממש לא. מספיק שחמשת אלפים שקל ששולמו, נניח לאיזה קבלן אינסטלציה, במזומן בלי שזה הוציא קבלה, כדי לייסר את הנחקר קשות בחדרי החקירות. בפרט כשמדובר באיש ציבור שמדקדקים איתו כחבל התליה.

אבל זה אומר גם שדרעי בא מוכן היטב לכל שאלה שתישאל בנושא הבית בצפון והמגרש עם הדירות בגבעת שאול. בשעתו הוא הציג לציבור ולתקשורת גרסה קוהרנטית ושקופה על מקורות המימון. כאן משכנתא על הבית ברחוב הקבלן, שאפשרה לבנות את הבית בספסופה עם מימון של בני משפחה נוספים, וכאן רכישה מוקדמת של קרקע באזור, לפני שעבר תנופת פיתוח שהקפיצה את ערך הנדל"ן במאות אחוזים. לא כסף שזורם בחשבון של אברך שאשתו מורה או גננת, אבל בהחלט סכומים שכל מי שיצא לחיי המעשה ועשה עסקים פה ושם, רגיל בהם בהחלט.

גידולי תרומה

עם כל הזהירות המתבקשת, הן מאופי הנושא והן מהמרחק בין מועד הכתיבה למועד בו מגיע העיתון לבתים, ניתן להניח שמוקד החקירה הפעם הוא העמותה בראשות הגב' יפה דרעי. אלמלא כן היא לא הייתה מזומנת לחקירה בו זמנית יחד עם בעלה. נוהל זה ננקט כאשר החוקרים רוצים להצליב עדויות בין הנחקרים קודם שיש להם שהות לתאם עמדות. כך נחקרו בשעתו אהוד אולמרט ורעייתו וכך נחקרו אישי ציבור נוספים בנושאים שהיה חשד למעורבות משפחתית.

היחיד שזכה להנחת ידוען ולא נחקר יחד עם אשתו, למרות שהיא עמדה במוקד החקירה לא פחות ממנו ואף יותר, היה אחד בשם בנימין נתניהו. היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שהולך ומתגלה יותר יותר כפרקליט הבית של המשפחה, דחה את דרישת החוקרים לחקור את הגברת הראשונה (כפי שהציגה את עצמה בפני הגברת טראמפ. בפועל היא הגברת השלישית - אחרי אשת הנשיא ואשת יו"ר הכנסת), יחד עם הגבר הראשון. בין שתי החקירות היה שיהוי של עשרים וארבע שעות שבוודאי לא נוצל על ידי בני הזוג שומרי החוק ועורכי דינם תמימי הדרך לתאם גרסאות לקראת החקירה השנייה (העיתונאי גידי וייץ מאזכר שכך נהג מנדלבליט גם בחקירת שיחות נתניהו-מוזס. שני האישים נחקרו בהפרש של זמן. אכן פרקליט בית למופת).

בהקשר לכך יצוין, שבכל הקשור לדרעי, ידו של מנדלבליט תמיד קלה יותר על ההדק. בעוד שהבדיקות נגד הרצוג הפכו לחקירות בתוך חודשים ורוב הבדיקות נגד נתניהו לא הגיעו גם לשלב זה, אצל דרעי לקח למנדבליט יומיים לעבור מבדיקה לחקירה. תאמרו מפני כובד הראיות? הנה עובדה היא שרק שנה לאחר המעבר לחקירה, זומן האחרון למשרדי היחידה המרכזית.

הכול תורמין

גם אם התרומות לעמותה בראשותה של הגב' דרעי הן מוקד החקירה, לא מדובר במשהו שנפל על דרעי בהפתעה. גם בסיבוב הקודם בשנות התשעים נחקרו חשדות ולפיהן הועברו כספים מהעמותה לחשבונות פרטיים. החקירה הסתיימה בלא כלום. חזור שנית: בלא כלום. לא נמצא בדל של הוכחה שמישהו לקח כסף לכיסו הפרטי, להיפך. התברר שהגב' דרעי מנהלת את העמותה בהתנדבות מלאה.

כמו בכל נושאי החקירות אף כאן הפרסומים בתקשורת קדמו למועד החקירה. ביום שישי שעבר פתח דרעי את עיתון 'הארץ' ומצא כותרת ראשית המובילה לכתבת ענק של ידידו לשעבר גידי וייץ. וייץ - לאלה שבשנות התשעים לא נולדו, או שהיו שקודים אז באוהלה של תורה, היה מהעיתונאים הראשונים שתחקיריהם הובילו לחקירת המשטרה בפרשיות דרעי. עוד לפני מוטי גילת בידיעות אחרונות שהצטרף בשלב מאוחר יותר. מה שאומר שמדובר במאסטר בכל הקשור ליו"ר התנועה הקדושה.
הכותרת הייתה מבהילה: צמרת המשק הזרימה מיליוני שקלים לקופתה העמות המשפחתית של דרעי.

ובפנים: רשימת התורמים. נוחי דנקנר (מהימים בהם עוד היו לו חברות ציבוריות שניתן לתרום על חשבון הציבור), שרי אריסון, אלפרד אקירוב, יצחק תשובה, דן גרטלר, בני שטיינמץ, משפחת מירושווילי, שלמה רכניץ, אהרן וולפסון ועוד הרבה הרבה אנשים יקרים - תרתי משמע - שמככבים תדירות במדורים הכלכליים. כולם, אליבא דווייץ, תרמו לקופה של משפחת דרעי.

קודם שמריעים לכתב החרוץ על המידע (והוא באמת חרוץ), נזכיר שמדובר במידע שקוף לקהל שנמצא בתיק העמותה שבמשרדי רשם העמותות. כמה שקלים דמי רישום ועיון וכל המידע מופיע במלואו. לפי החוק, כל תרומה מעל שלוש מאות אלף שקל מופיעה בדו"ח השנתי, שלאחר כמה שנים פתוח לעיון הציבור. כלומר, כל שמי שהרים תרומה של ממש לעמותה, יידע שאין לו את מחסה הפרטיות וששמו יתנוסס ברשות הרבים. שלא לדבר על כך שעוד הרבה קודם לכן יידע עליו רשם העמותות וכל חוקר משטרה שירצה בכך. זה לא מעטפות ולא כסף שעובר מתחת לשולחן. הכול שקוף כמו זגוגית של חלון ראווה.

ואיך בדיוק הפכה העמותה לקופה משפחתית? כל מי שניהל אי פעם עמותה, ועוד כזאת שעומדת תחת עין השמש, יודע שקל יותר לצאת מהמשביר לצרכן עם בגד שלא שולם שהמתג האלקטרוני עדיין צמוד אליו, מאשר למשוך כסף שלא כחוק מקופת העמותה. כל שנה יש צורך באישור ניהול תקין שמקבלים אותו רק לאחר שרואה חשבון עובר ומאשר כל שקל שיוצא.

אז נכון שבעמותות קטנות, שעין הזרקורים לא מופנות אליהן, יש דרכים יצירתיות להעשיר את המנהלים (צאו וראו בריבוי מודעות הנופש למהדרין מעבר לים), אבל מי שיעשה את זה בעמותה שכבר עברה חקירות, ושמנהלת אותה אישה שבעלה הוא הנחקר מספר אחד במדינה, צריך להיות מטורף גמור. בעמותת 'מפעלות שמחה' של הגב' דרעי יש שפיות מוחלטת. וזו הסיבה שכל שנה מקבלים שם אישור ניהול תקין שעבר בדיקות מחמירות במיוחד.

ובאשר למשכורות המנהלים. במקרה זה מדובר בגב' יפה דרעי (שרק שלאחרונה החלה לקבל משכורת) ובתה הגב' שמחה סננס האחראית על הניהול השוטף. לפי החוק כל עמותה חייבת לפרסם את חמש המשכורות הגבוהות ביותר בה. האמת, לא בדקנו את התיק. אבל אם גידי וייץ שבדק לעומק היה מוצא שם משכורות עתק הוא היה טורח לציין זאת בכתבה. וראה זה פלא, אין שם מילה וחצי מילה על המשכורות של המנהלים. אין זאת אלא שמדובר בסכומים שלא היו תורמים לביסוס התדמית של עמותה משפחתית שמעשירה את בעליה.

לא חתם

ועדיין קיים החשד שהתורמים לעמותה לא עשו זאת יען כי התרשמו מהיקף מפעלותיה (אף שבמקרה זה דווקא יש מה להתפעל ועל כך בהמשך), אלא מפני הרצון למצוא חן וחסד בפני איש הציבור שבני משפחתו מנהלים את העמותה. אולי יש איזה אינטרס עסקי שכבוד השר יכול לקדם בתמורה לתרומה הנכבדה שקיבלה העמותה, שהרי אנשי עסקים לא תורמים לשם שמים וכדי לזכות לחיי עולם הבא, אלא אם כן מובטח להם שלפחות את הפירות הם יאכלו בעולם הזה.

אם כך הם פני הדברים, עיון ברשימת התורמים מגלה דברים מפתיעים. לא בשמות שחלקם כבר נמנה לעיל, כמו בתאריכי התרומות. למה שאלפרד אקירוב יתרום לעמותה של משפחת דרעי דווקא כשאבי המשפחה נמצא מחוץ לחיים הפוליטיים ואף פרשן פוליטי אינו מניח שקל על האפשרות שיחזור? מרבית התרומות של אקירוב היו בשנים 2007 - 2013 כאשר הגלות הפוליטית של השר נראתה בלתי נגמרת. בשנים שלאחר מכן הוא לא תרם שקל אחד. כך גם המיליארדרית שרי אריסון בעלת השליטה בבנק הפועלים, שמהרגע שדרעי חזר לחיים הפוליטיים לא תרמה שקל לעמותה. הזכרנו את דן גרטלר? התרומה שלו - שלוש מאות אלף שקל (עבורו מדובר בסכום שהוא בבחינת פיצוחים לשבת), ניתנה כמה חודשים לפני שדרעי חזר להנהגת ש"ס.

בשנים הרלוונטיות, לכאורה, לקשרי הון-שלטון, ניתן למצוא ברשימת התורמים כמה אישים ידועים, אבל גם הם בסכומים זעומים יחסית. משפחת מירושווילי תרמה לעמותה ארבע מאות אלף שקל ב-2014 ומאה ושמונים אלף ב-2011. נכון לרגע זה וקודם שהתבררו ממצאי החקירה, המקסימום שהם קיבלו מדרעי בתמורה זה השתתפות בטקסי הכנסת ספר תורה ובארוחת ידידות משותפת.
אם היה מישהו שחשב שדרעי יתגמל אותו על התרומות הוא נחל אכזבה מרה. דווקא בגלל התרומה הוא אכל מדרעי הרבה קש וגבבא. בשנת 2013 תרמה קרן דלק של יצחק תשובה מאתיים אלף ₪ ל'מפעלות שמחה' של הגב' דרעי. שנתיים לאחר מכן התמנה דרעי לשר הכלכלה ומצא על שולחנו בקשה של נתניהו לחתום על סעיף 52 בחוק ההגבלים העסקיים. החתימה נועדה לאפשר לממשלה לחתום על מתווה הגז עם חברות האנרגיה שתשובה הוא אחד מבעליהן. הממונה על ההגבלים סירב לחתום, מכל הטענות הידועות נגד המתווה, ורק חתימה של דרעי הייתה מאפשרת לעקוף אותו.

דרעי כידוע סירב לחתום. חרף הלחץ האטומי של ראש הממשלה הוא עשה הכול חוץ מלחתום. הוא דרש להעביר את הסמכויות לממשלה ואף איים להתפטר אם יאלצו אותו לחתום. מה שמוזר היה, שבאופן עקרוני דרעי חשב שהמתווה אכן ראוי ויתרום רבות לכלכלת ישראל. הוא אמר זאת מספר פעמים ואף הצביע בעד המתווה כאשר זה עלה לדיון והצבעה במליאת הממשלה. "אז למה למען השם הוא לא חותם?!" - שאל אז נתניהו את כל הסובבים אותו. גם כותב השורות ועמיתו אבי בלום הציגו את השאלה האמורה בפני דרעי, ותשובה ברורה לא ניתנה.

במבט לאחור יתכן שהתשובה נמצאת דווקא ברשימת התורמים לעמותת 'מפעלות שמחה' שפורסמה השבוע. אם דרעי היה עושה את מה שהשכל הישר ביקש: לחתום על סעיף 52 ולאפשר את המשך קידוחי הגז בישראל, הוא היה מוצא כעבור יום או שבוע כותרת אדומה וצעקנית אצל גידי וייץ או אצל עיתונאי חרוץ אחר, הקושרת בין החתימה לתרומה. הפרסום היה כמובן גורר חקירה משטרתית ולך תוכיח שאין קשר בין התרומה להחלטה. לפי השערה זו, דרעי חסך לעצמו את כל התסבוכת בכך שהעביר את ההחלטה לממשלה, שם היה לה רוב מוחלט איתו או בלעדיו.
אז למה העשירים והמפורסמים תרמו דווקא לעמותה זו? אם דרעי נשאל על כך בחקירה יש להניח שהוא הצביע על מאות תורמים לא מפורסמים ששמו כסף כדי לאפשר לרעייתו להחזיק מאות בנות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות מהפריפריה בתנאי פנימייה מלאים. שכר הלימוד, בסך שמונה מאות ₪, לא מכסה אפילו עשרים אחוז מהוצאות. הגיוני לחלוטין שפילנתרופים ידועים שתורמים למטרות רבות, יתרמו גם למפעל זה.

עיון נוסף ברשימת התורמים מגלה עוד ממצא מעניין. כמה מהתורמים הם אנשי עסקים שממש לא זקוקים לקשרי הון-שלטון בארץ הקודש. מרטין שלאף שרגלו לא דרכה עשרים שנה בארץ עד שלאחרונה סידר את ענייניו מול הפרקליטות, הוא האחרון שזקוק לטובות הנאה של משרדי הפנים או הנגב והגליל. כנ"ל דן גרטלר שעושה את הונו באפריקה השחורה. אלו אנשים שבורחים מקשר עם השלטון בישראל לכל צורותיו וסוגיו. מגוחך לחשוב שהם תרמו כדי שדרעי יסדר להם תור מוקדם במרשם האוכלוסין או זכויות בנייה בירושלים באמצעות נציגיו המקומיים.

אם החקירה שדרעי נתון בה כעת עוסקת רק בתרומות ל'עמותה המשפחתית' או בזכויות הנדל"ן של הדירות בספסופה ובגבעת שאול - השמיים לא יפלו עליו. שנה ומעלה הוא מכין את עצמו לחקירה בנושאים אלו. שאלת ה'להיות או לחדול' של דרעי נמצאת במה שהוא לא יודע ולא התכונן אליו. אם פתאום ייחשפו ממצאים על כספים שנמשכו מהעמותה חרף הביקורת הקפדנית, או שרשות המיסים תמצא כספים ששולמו לקבלנים ללא דיווח, זה כבר יכול להיות סוף הקריירה הפוליטית שלו. הבה נתפלל שזה לא מה שיקרה.

כיצד מזייפים

בעוד שהמוני עם ישראל נערכו לקראת קבלת תורה והכנת עוגות גבינה, הרבה מאוד אנשים, דווקא חובשי כיפות שחורות, היו עסוקים עד למעלה מראשם בנושא הרחוק ת"ק פרסה על ת"ק פרסה ממעמד הר סיני. היו אלה פעילים מרכזיים בש"ס שעמלו, יחד עם עמיתיהם ממטה הבחירות של שלי יחימוביץ', על הגשת עתירה לפסילת הבחירות בהסתדרות שנערכו בשבוע שעבר.

שוחחנו השבוע עם כמה מהם. בלי הפרזה, עשן עולה מאפם. הם מרגישים שגנבו להם את הבחירות מתחת לאף, ובטוחים שאם היה מתבצע הליך תקין של בחירות הם היו מנצחים. גם הפער הגדול של שישים ושלושה מול שלושים ושבעה אחוזים לא גורם להם לחשוב שאולי הם קצת הגזימו. בנוהג שבעולם אפשר לזייף עשרה אחוז מהתוצאות, אבל להגיד שכל קול רביעי לא היה אמיתי?
"כן", אומרים לנו בביטחון מלא הפעילים, "לא כל קול רביעי אלא כל קול שלישי". בימים אלו הם אוספים מאות עדויות שלטענתם מוכיחות שמאז קום המדינה לא הייתה פרשת זיוף כל כך גדולה. הקייס המרכזי שלהם נמצא בשלל של תמונות (שחלקן יובאו כאן) של קלפיות שלא טופלו בנוהל התקין שמחייבת כל מערכת בחירות.

מאות קלפיות, הם אומרים ומצביעים על תמונות מתאימות, הגיעו למרכזי הספירה בלי המדבקה שנועדה לאטום את פתח הקלפי מפני הכנסת מעטפות נוספות לאחר סיום הספירה. חלק מהמדבקות אכן הודבקו אך לא על פתח הכנסת המעטפות אלא בצד. מה שמאפשר לכל מי שרצה בכך לערוך שם שינויים.
בנוסף לכך הם מציגים תמונות של קלפיות שהגיעו למרכזי האיסוף ללא האזיקון המיוחד שאמור למנוע פתיחה של הקלפי על ידי מי שלא מוסמך לכך. מאחר וכל אנשי מגנון הבחירות הם מתומכי ניסנקורן, אין צורך לטענתם בדמיון מפותח כדי לחשוב מה ניתן היה לעולל לקלפיות לאחר שאלה עברו את ועדת הבחירות המקומית בדרכן למרכז הקליטה והאיסוף. לשם השוואה: בבחירות לכנסת או לעיריות כל קלפי נחתמת ונאטמת ומלווה על ידי שוטר בדרכה למוקד העירוני או הארצי.

התרגיל המשמעותי ביותר ננקט, לטענתם, על ידי אנשי ניסנקורן בבחירות שהתקיימו במקומות העבודה. שם לא מתבצעת ספירה מקומית, והקלפיות מועברות למרחבים לספירה מרוכזת. בכל מערכות הבחירות, כל מקום עבודה היה נספר בנפרד, כעת החליטו אנשי ניסנקורן על שיטה חדשה. כל הקלפיות נפתחו לתוך מאגר אחד ונספרו כאחת. מה שלא אפשר לעקוב אחרי כל מקום עבודה ולברר האם התוצאות שם תאמו את מה שאמור היה להיות, הן מבחינת מספר המצביעים והן מבחינת אחוזי התמיכה הצפויים לכל מועמד.

"היו קלפיות", אומרים הפעילים, "שברשימת הבוחרים שלהם יש, נגיד, שלוש מאות ומשהו בוחרים, ואילו מספר המעטפות בהן בפועל הוא כמעט כפול".

התקדים העומד לפני יחימוביץ' ואנשי ש"ס הוא הבחירות בבית שמש. שם החליט בית המשפט שאין צורך להוכיח שמספר הזיופים הוא יותר מההפרש שהביא לזכיית אחד הצדדים, אלא רק שהייתה כוונה כללית לזייף את הבחירות.

עם זאת, הם צריכים לקוות שלא יפלו על שופט שיצביע בפניהם מיד על ההבדל. בבית שמש נתפסו אנשים עם תעודות זהות מזויפות, היו מי שהודו שנשלחו להצביע בשמות לא להם ואפילו נתפס מטה שלפי החשד ארגן את פעולות הזיוף. בפרשת הבחירות להסתדרות אין אקדח מעשן ואין ראיות ישירות לזיופים. יש ראיות נסיבתיות שמאפשרות לטעון שהייתה אפשרות לזייף. קלפיות פתוחות בלי מדבקות ובלי אזיקונים הן נגד הנוהל התקין אבל אין שום הוכחה שמישהו אכן הכניס לתוכן מעטפות לא חוקיות. יחימוביץ' וש"ס זקוקים לשופט מחמיר במיוחד שיחליט שבלגן וחוסר סדר הם סיבה לפסול מערכת בחירות שהתקיימה בכל הארץ וללכת לבחירות חוזרות. משפטנים מעריכים שהסיכויים לכך, בלי התפילות כמובן, הם קלושים למדי.

תכנית החומש החרדית יוצאת לדרך

זעקות השבר על מחסור בכיתות למגזר החרדי הן חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך החרדית. לא משנה אם המפלגות החרדיות בקואליציה או באופוזיציה. תמיד יש מחסור שהולך וגדל משנה לשנה.
לפני מספר חודשים הכין פורום ראשי הרשויות החרדיות בראשותו של ראש עיריית ביתר עילית מאיר רובינשטיין דו"ח מפחיד על המחסור בכיתות במגזר החרדי. הדו"ח שהוכן על ידי משרד רו"ח שקוביצקי&קרויזר הצביע על חוסר מצטבר של קרוב לעשרת אלפים כיתות. מספרים לדוגמה: ירושלים - כאלפיים ומאה, בית שמש - כאלף ושמונה מאות, בני ברק - כאלף ושלוש מאות. בערים החרדיות הבינוניות יחסית כמו ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד מדובר בחוסר ממוצע של כחמש מאות כיתות בכל עיר.

הדו"ח שאושר ואומץ על ידי משרד החינוך דומה היה שסופו להיגנז במגירות כמו דו"חות אחרים. אבל כשיש מישהו שיושב ותופס את פקידי משרד החינוך בגרון אז יש תקווה לפעולתו. השבוע הודיע משרד החינוך לראשי הרשויות ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד על אימוץ תכנית חומש מיוחדת לשלוש הערים האמורות. האחרים ככל הנראה אמורים לדאוג לעצמם. רובינשטיין וחבריו נהגו כנראה לפי הכלל של עניי עירך קודמים.

תכנית החומש של שלוש הערים מדברת על שלוש מאות כיתות לשנה בכל אחת מחמש השנים הבאות. לשם שינוי, הפעם אלו לא רק דיבורים. השבוע קיבלה כל אחת מהערים הרשאה תקציבית (שכמוה כשיק בנקאי) לבניית שלוש מאות כיתות בשנת הלימודים העומדת בפתח. מאה לכל עיר, בלי הרבה רעש וצלצולים. מאיר רובינשטיין רשאי אפוא לזקוף לזכותו את אחד ההישגים החרדיים הגדולים של השנה הנוכחית. שאפו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!