"כולם מושחתים": אז למי באמת אכפת?!

כשהתחלתי לכתוב את הטור הזה קפצו לי לראש שמות כל כך הרבה אנשים במרחב הציבורי שלנו. יותר מכולם בלטו לי הפוליטיקאים שביניהם; ראש ממשלה שנכנס לכלא, שר פנים שנכנס, יצא ועלול לחזור בקרוב, נשיא מדינה, אנשי פרקליטות ומשטרה, שר אוצר, רבנים וחברי כנסת מן השורה הראשונה. מה עובר על מדינה כל כך קטנה וכל כך צעירה שהגיעה למצב שבו היא רוויה בשחיתות שעוברת כמעט בכל שורותיה ולמה אנחנו כחברה דתית, מסורתית, חילונית – התרגלנו לזה עד כדי כך שזה כבר ממש לא מפתיע אף אחד.

אפשר בהחלט להגיד שבדרך כלל אני אהיה הראשונה שתשים אצבע מאשימה על התקשורת שלנו. תקשורת שברובה מורכבת מאנשי שמאל ואוהבת לנפח כל זבוב לפיל ועוד יותר אוהבת שהזבובים האלו יהיו ממחנה הימין. אך לא הפעם. אי אפשר להאשים את התקשורת בנורמה החולנית שנוצרה כאן. אחד אחרי השני, אנו עדים למפולת שלג של מקרי שחיתות האחד יותר גרוע מקודמו. כדור שלג שמסתובב כל כך מהר וסוחף איתו כל כך הרבה עד שאי אפשר לספור, או אולי אנחנו פשוט לא רוצים כי הבושה גדולה מדי.

כשגנב "קטן" נתפס, אנחנו בדרך כלל רותחים מזעם ומאוד גאים בעצמנו על שתפסנו אותו. לרוב איננו מסתכלים על הספקטרום הרחב של הסיטואציה שמא מדובר באדם מן השורה שאיננו יודעים מה עובר עליו, על משפחתו, על חייו שהביאו אותו לגנוב. אנחנו רותחים מזעם ובצדק, הוא, זה שלא עובד ומתפרנס בכבוד גונב מאיתנו אחרי שעמלנו כל כך קשה למען קיומנו המכובד. אבל איך אתם מסבירים את זה שאיכשהו התרגלנו לקבל את העובדה שכשגנב "גדול" גונב מאיתנו זה בסדר, כי ככה זה אצל אלה בשלטון. לא סתם המושג "הון שלטון עולם תחתון" תפס כל כך חזק...

השבוע בערב חג מתן תורה, כשישבנו חברים מסביב לשולחן אחרי ארוחת הערב ולפני קריאת התהילים של הנשים ולימוד התורה של הגברים, התפתחה לה שיחה פוליטית בלי כוונה. כמעט 10 אנשים מסביב לשולחן סיכמו את השיחה הקצרה במשפט ברור אחד: "עזבי אותך מאי", הם אמרו לי – "כולם מושחתים". לא עניתי על המשפט הזה, רק בהיתי. אך המשפט הזה המשיך להדהד בי עוד הרבה אחרי... מזתומרת כולם מושחתים שאלתי את עצמי, מה זה כולם, כולם זה נבחרי הציבור, עובדי המדינה, אזרחי ישראל, מי זה כולם ולמה זה הוסכם בצורה כל כך החלטית על כל יושבי השולחן ללא אף ערעור ולו הקטן ביותר, והחמור מכל למה אני עצמי לא הצלחתי להגיד לא, זה לא נכון, יש הרבה טובים...

התחושה הזו לא מקרית ולא נאמרת סתם. היא קול שמהדהד בראשי רבים כבר תקופה לא קצרה ונזרקת לאוויר כסטטוס קוו של החברה הישראלית ועל נבחריה הרמים מעם בפרט. ולמה לא בעצם? אם נבחרי הציבור עושים את זה כמעט ללא בושה וללא יכולת עצמית של התנגדות, משל החתול שלא יכול לוותר על קערית החלב שעומדת מולו גם אם הוא כבר שתה 10 קעריות קודם לכן, מה ילמד העם? איזה מסר זה שולח לאזרח מן השורה שנאבק על קיומו היום יומי בעבודה קשה, כשהוא רואה למולו מישהו שגם עובד הרבה פחות קשה, גם מרוויח הרבה יותר וגם לא מוותר על איזו שחיתות נוספת שתביא הכנסה בקלות וללא שום מאמץ.

שלוש דורות ראיתי בשולחן הזה שהסכימו עם האמרה שכולם מושחתים. את דור הפנסיונרים הבנתי. בכל זאת, הם כבר הספיקו לראות דבר אחד או שניים בחיים. את דור מעמד הביניים גם הצלחתי להבין; הרי הכל קורה אל מול עיניהם, הם עובדים קשה, מגדלים משפחה וכבר לא מאמינים שהיושר הוא מעלה עליונה אצל מי שמנהל את המדינה הזו. אך הדור שהכי הדאיג אותי הוא הדור הצעיר. החייל והסטודנטית ושני בחורי הישיבה שישבו בשולחן וללא כל היסוס אמרו: "אפילו להצביע אנחנו לא נלך ורוב הסיכויים שגם נרד מהארץ אחרי הצבא. הכל פה מושחת..."

הקטע הכי עצוב פה שלא תהיה מדינת ישראל ללא הדור הזה, לא תהיה חברה חזקה ומתפקדת ללא האמון של אלו שצריכים להמשיך אותה, את הקיום שלה, את התפילות שבה, את המלחמות על זכות קיומה. מתי יבינו כל אלו שחיידק השחיתות דבק בהם, שגם אם הם יקבלו עוד מעטפה מלאה בדולרים, עוד הטבות מס, עוד דירות ועוד מיליונים, שזה אולי יהיה להם טוב כאן ועכשיו, אך בהחלט לא יהיה טוב לעתידה של מדינת ישראל.

ואולי בעצם אני שואלת את השאלה הלא נכונה כי אם טובתה של מדינת ישראל לא מעניינת אותם היום - למה שעתידה יעניין אותם מחר.

בינתיים הדבר החיובי בכל הסיפור הזה, קטן ככל שיהיה, זו ההתעוררות. ההתעוררות וההבנה העמוקה אצל כל גווניה של החברה הישראלית שמשהו כאן חייב להשתנות וחייב להשתנות מהר.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!