כשרבי מיילך 'מצאם ישנים' // מאיר גל

"מעשה באחד מנגידי הקהילה שפנה אל ראש הישיבה וביקש לבחור חתן תלמיד חכם צורבא מרבנן", פותח המגיד המשפיע הגדול הרב הצדיק רבי אלימלך בידרמן את דרשתו ביום בית המדרש של ארגון אורחות יושר. "סייע בידו ראש הישיבה לבחור חתן ראוי ובן טובים, ואז כשהחלו הדיונים אודות השידוך התברר כי... אין לו בת.

"מאי האי? התעניין ראש הישיבה, וכי למה זה טרחתי לחינם לחפש עבורך חתן?. התנצל הגביר ואמר: פשוט ראיתי כי כל בני העיר הולכים עם סיום התפילה ולצידם חתן, אמרתי לנפשי, מן הראוי שגם אני אבחר חתן"... 

רבי מיילך מסיים את המשל והציבור, בעלי בתים חשובים שהתאספו ליום בית המדרש זו השנה החמישית מיסודו של הרב אריה קנייבסקי, יושב בדומייה ובולע כל מילה. ואז משחיל רבי מיילך את מוסריו:

"וכי אנו לא דומים לאותו בעל הבית? מגיעים ליום מתן תורה, שהוא כדברי הזוהר הקדוש יום הכלולות של כנסת ישראל עם התורה ורוצים את התורה לצידנו כחתן. אבל איפה הכלה? וכי יש כאן שני צדדים? האם הכלה מחכה באמת לתורה? או רק לעוגות הגבינה ולפרחים היפים של החג?!"

אני מביט סביבי. הציבור ליטאי במרכזו, גם ספרדי, מעט חסידי. רובם כנראה לא שמעו את רבי מיילך אבל שמעו עליו, קראו את דברותיו בגיליונות האמונה של 'באר הפרשה'. עכשיו, כולם יושבים רתוקים, דרוכים, בולעים בצמא כל מילה וכל הגיג של האיש הצנום שרגע לפני שעלה על הבימה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שבר את צומו ושתה כוס קפה עם עוגייה.

רבי מיילך נראה מותש. הוא מגיע מדרשה אחר דרשה אחר דרשה. בכל מקום בו הוא נקרא הוא מתייצב כחייל על משמרתו, לזכות את הרבים. אבל, בעודו עומד על הפודיום, כמו ננסכים בו כוחות רעננים ומחודשים והוא מתחיל בקול רעש גדול: "מה אתם ישנים? הקדוש ברוך הוא מצאן ישנים לפני מתן תורה ועל זה אנו צריכים בכל שנה בחג השבועות להישאר ער, אתם מחפשים צרות?" וכל הקהל מחייך.

הוא מנצל את רגעי העליזות וחוזר על אמרתו של בעל מנורת המאור: שלושה ידידים לו לאדם, הראשון, אח קרוב עמו מתרועע כמעט מעת לעת, השני ידיד קרוב שנפגשים לעתים תכופות, והשלישי ידיד מרוחק, כמעט ואינם נפגשים. באחד הימים נקרא מיודענו אל בית המשפט, הוא פונה אל ידידו הראשון שיואיל ללוותו למקום המשפט אך הלה מתחמק באלגנטיות.

שוב פונה הנאשם אל ידידו הקרוב השני, עמו מתרועע לפעמים והלה מסכים ללוותו ביום דינו, אך בהגיעם לשערי בית המשפט אחזתו חלחלה וברח כל עוד נפשו בו. שוב לא היה מנוס ופנה אל ידידו השלישי, המרוחק, הלה הסכים בשמחה ובמאור פנים ללוותו וליווהו עד סוף המשפט.

"מי הם החברים?" זועק רבי מיילך לחלל אולם ציפורי קלאס בחפץ חיים. "החבר הראשון, ידיד נפשו ומקורבו הגדול של האדם, הלוא הוא הדולר. כשמגיע עת דינו של אדם, לפני עולם האמת, מתברר שהחבר הכי קרוב לא יוצא אפילו להלוויה. 'כי לא יירד אחריו כבודו'. מנסה האדם את החבר השני, משפחתו וילדיו. הם מסכימים ללוותו בדרכו האחרונה, הם באים עד הר הזיתים, מתייפחים ליד הקבר וחוזרים הביתה, נגמר.

"ואז, בלית ברירה, פונה האדם אל חבירו המרוחק, השלישי, שהיה מיודד עמו מדי פעם, הלוא הוא התורה. והתורה מלווה אותו עד בית הדין ועומדת לצידו ומגינה עליו. אז איך זה שאנחנו לא מבינים מי באמת חבר שלנו?" שואל רבי מיילך רטורית ומותיר את כולנו - בעלי הבתים של אורחות יושר - בסערה עמוקה לקראת מתן תורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!