כשתפילה והשגחה על ילד חלילה מתרופפת // טור

גם השנה כמדי שנה בערב ראש חודש סיוון סביר להניח שלא נותר הורה ירא שמיים שלא התפלל ממעמקי ליבו על חינוך הילדים. אלא שחייבים לעצור ולשאול מה קורה בשאר ימות השנה? האם אנו באותה דבקות מתפללים ומכוונים מדי יום בתפילה על חינוך הילדים? שמעתי לאחרונה סיפור מזעזע מאמא שעשתה כמעט הכל בשביל בנה יחידה, היא "רק" התרופפה בתפילה ובתשומת לב כי חשבה שהילד שלה יישאר לנצח המבריק של הכיתה.

בלב נקרע ובעין דומעת היא סיפרה לי את סיפורה. הסיפור שהתחיל מבטיח כל כך על הבן המוצלח, תפארת הכיתה וחביב הרבנים, שהצליחה לגדל לתורה ולמצוות כנגד כל הסיכויים. לא פשוט לגדל ילד לתורה ומצוות בשכונת מצוקה כשאת אם גרושה, על אחת כמה וכמה אם את בעלת תשובה. אבל היא עשתה זאת במסירות נפש. "היה לי ילד פרח" היא מעידה עליו "השכנות היו מקנאות: תראי איזה כיף לך" היו אומרות "הילד שלך יוצא מהבית רק לבית ספר ושיעורי תורה. את יכולה לישון בשקט". מדושנת עונג מהתקדמותו ב"מתמידים" אחרי שעות בית הספר, היא באמת הלכה לישון בשקט.

לא לפני שעבדה בפרך בשתי עבודות ביום כדי שתוכל לקנות עבורו כל מה שיצטרך בבוא העת כשיעבור לישיבה קטנה. היא לא רצתה שיחסר לו דבר, נהנתה מכל ספר קודש שביקש לקנות. בסופו של יום מפרך, הלכה לישון בשקט כשהיא מלאת אמון בבנה יחידה שהוא ממשיך בדרך התורה והישר.

"הייתי כל כך שמחה ששכחתי לעצור ולהגיד תודה לבורא עולם, שכחתי לבקש כל יום שישמור עליו מכל רע ויצליח את דרכו בלימוד. שכחתי לבדוק איתו אם הכל בסדר כי יותר מדי סמכתי שהכל ימשיך להיות בסדר". אבל לא הכל היה בסדר. בזמן שהיא עבדה והילד חזר לבד לבית הריק היה מי שארב לו בפינה. אפשר לומר שזה היה היצר הרע, אפשר לומר שאלו היו ילדים חסרי מסגרת שלא ידעו להתמודד עם הילד החריג בשכונה שלא הולך בדרך הרוב, אפשר לומר שפשוט היה לו קשה מדי לחזור לבית בלי נפש חיה לדבר איתה ולספר איך עבר עליו היום ושישב לידו בזמן שהוא אוכל את הארוחה המזינה שהוכנה לו מבעוד מועד, בכדי שיחמם אותה בעצמו.

כשהאמא השאננה גילתה מה באמת קרה בזמן שעבדה בפרך במסירות נפש כדי לממן לבדה את כל מה שהיה צריך ללימודיו, זה כבר היה מאוחר מדי. החברה הרעה אליה נקלע אכלה כמעט כל חלקה טובה בנפש הילד.

"הרבניות בשיעורים אליהם הלכתי, אמרו שצריך להתפלל כל יום על הילד, אבל חשבתי שאני כבר לא צריכה. כשהן הזהירו מהסכנות האורבות לילד, חשבתי שלי זה לא יקרה" סיפרה כשהדמעות זורמות ללא הפסק על פניה המעוותות מכאב. "עכשיו אני צריכה לחפש ישיבה שתסכים לקבל אותו ומישהו שיצליח להגיע לנפש שלו וישכנע אותו לחזור ללמוד"

בסוף השיחה שלנו היא שואלת אם יש לי ילדים. היא תופסת אותי בכל הכח ביד ומתחננת שאבטיח לה שלעולם לא אפסיק להתפלל, שלעולם לא אפסיק לדאוג ולחשוש ממה שיכול לחכות מעבר לפינה.
הרב שושן באחד השיעורים שמסר ברמת השרון, סיפר שדווקא הכי שובבים בבית הספר יצאו לבסוף תלמידי חכמים גדולים וראשי ישיבות, ושאל איך זה יכול להיות. הוא שהשיב וטען שזה בכח התפילה. ילד שובב מצריך מאיתנו הרבה יותר תפילות מעומק הלב והרבה יותר דמעות מאשר הילדים הטובים. תארו לכם, אמר באנחה לקראת סופו של השיעור, איך היה נראה עולם התורה אם באותה דבקות ובאותן דמעות רותחות היינו מתפללים על הילדים הטובים והשקטים? מה היה יוצא מהם?...

אף ילד הוא לא כבר טוב מדי בשביל תפילה דומעת ויום יומית מעומק הלב. אף ילד הוא לא כבר טוב מדי מכדי שנדאג על כל צעד ושעל.

אני כותבת בכאב את הסיפור העצוב ששמעתי מתוך תקווה, שאם יהיה מי שיתחזק ממנו, אזי הזכויות יעמדו אצל בורא עולם לה ולבנה יחידה, שתזכה לרוות ממנו נחת יהודית אמיתית עד אחרית ימיה בשיבה טובה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!