הביקורות? זה לא הפקחים, זה אנחנו • טור מיוחד

מדי יום אני קורא בשקיקה את הדיווחים על הביקורות שמבצע הממונה מטעם משרדי הממשלה במוסדות התורה. מצער לשמוע כיצד מתזזים את האברכים המושפלים מעמדת מבקר זה לעמדה שנייה. איך לא מרחמים על אברך שבמקרה בבוקרו של יום הביקורת איחר בכמה דקות. כיצד מעמידים את האברכים למסדר זיהוי, כאילו מדובר באחרוני העבריינים של מדינת ישראל.

באופן טבעי, מופנים כל החיצים לעבר המבקרים ושולחיהם - מבלי שנשאיר ולו חץ אחד שיהיה מכוון למקום אחר, הנושא אף הוא באחריות מסוימת למצב המחפיר.

התקשורת החרדית, כולל ב'בחדרי חרדים', עוסקת ברשעות המבקרים. אני מזדהה כמעט עם כל מילה שנכתבה בגנותם וברוע ליבם. מה אפשר לצפות מאנשים שנבילות וטריפות טמטמו את ליבם.

ידידיי המלומדים, ביקורת עושים מבית ומחוץ, אבל בסדרי העדיפויות, חשוב יותר לעשות תחילה בדק בית פנימה.

אינני יודע כמה נוכל לשנות את האנשים השונאים מבחוץ את לומדי התורה. אני גם לא בטוח אם נוכל לשנות את דפוס ההתנהגות של אחינו מבפנים. אך כדאי לנו לנסות – ויפה שעה אחת קודם.

הגיע הזמן להוקיע

השאלות והתהיות – רבות הן, ומי יוכל למנותן.

כבר אמר המשורר: "שמור אותי מאוהבי, משונאי אשמר לי בעצמי".

מעבר לשנאה הנגרמת בשל כך, אנו יורים לעצמנו ברגל. הבה ונבחן: תקציב בני הישיבות, שילדנו וחתננו ניזונים ממנו (ולא רק ממנו) הינו תקציב קבוע מראש המתחלק בין כלל לומדי התורה - או ליתר דיוק, בין כל אלה הרשומים כלומדי תורה.

אם כותב השורות, העמל לפרנסתו, יירשם כאברך כולל באחת מהמסגרות וייהנה אף הוא מה'עוגה', הרי שכלל לומדי התורה יקבלו פחות ממה שהם מקבלים.

וכיצד עלינו לקרוא לאדם שעושה כמעשים הללו? גנב? עושק אברכים? הגרי"ש אלישיב, במילותיו המדודות, כבר הגדיר אדם מסוג זה כ'רודף'.


ומה עם האמונה הצרופה אשר מפיה אנו חיים? החפץ חיים בספריו מרחיב על כך רבות. שכל מזונותיו של אדם פסוקים לו מראש השנה ועד לראש השנה. האם אנו מבקשים לעזור לבורא עולם לספק לנו את מזונותינו כפי שפסק לנו בר"ה שעבר, תוך גזילת כספי אברכים חלילה?

ומה על חילול ה' הגדול?

איך נצפה מאחינו המתבוללים שבחרו לעצמם להיות עשיו של הדור הזה, ולשנוא כל מי ששם ה' בליבו, כאשר בתוכנו יש כאלה אשר אינם נוהגים על פי כללי תורתנו הקדושה?

אין ספק כי רוב רובנו אינו קשור בדרך זו או אחרת ואינו נותן יד לכל נטילה שאיננה ראויה, אך אי אפשר להתעלם מאלה העושים זאת.

האם אנו מוקיעים אותם מקרבנו כפי שהיה נדרש?

לצערי הרב, התשובה היא – לא!

אילו היינו משאירים ולו חץ אחד שהיה מופנה כנגד אלה, אני משוכנע שהמצב היה אחר לגמרי.

כותב שורות אלה עומד במשך יותר מ-5 שנים בראש עמותה, שבצילה חסו עשרות תלמידים ואברכים המתוקצבים על ידי המדינה.

לא פעם פנה אליי אברך שמקום לימודיו נסגר מסיבות שונות, בבקשה שארשום אותו במוסד עליו אני מופקד. "אני לומד בבנין סמוך", התחנן. "תרשום אותי. אם תבוא ביקורת, תתקשר אליי - ותוך דקה אני ניצב מול המבקרים", אמר.

אבל לא.. לא הסכמתי. יש שעיקמו פנים ושאלו: "אתה פראייר, טיפש או יקה? מה איכפת לך?".

אבל את משנתי למדתי מתורתנו הקדושה. את חינוכי קיבלתי מסבי, הגר"ד פוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' המעטירה. תורה אחת לכולנו – והיא אומרת ששקר או גניבה הם מחוץ לתחום ואין להם מקום במחננו.

חכמה קלה היא להאשים רק את אלו מבחוץ, אבל פתרון וישועה לא משם תצמח.

קודם כל נערוך אנו בדק בית פנימי, נפעל ביושר ותום לבב ונוקיע את אלו שאינם נוהגים על פי אמות מידה אלו. אחר-כך נבוא בטענות ובביקורת החוצה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!