כמה חבל שלא הייתה הפגנה • טור אישי

כמה חבל

ידידי הסוציולוג הפרופסור ע.א.

אתה תוהה מדוע אני, ועוד קבוצה של צעירים המגדירה עצמה כ'חרדים השפויים', כה הצטערנו לשמע 'הבשורה' אודות ביטול עצרת הליטאים והעדה החרדית נגד פסקו של הגר"ע יוסף, הלא אפריורית, לדבריך, צריכים היינו לשמוח על ביטול המאבק ומלחמת האחים המיותרת הזו.

ובכן, לא אכחד ממך כי אכן האכזבה גדולה והשאיפה לקיומה של 'עצרת הקריעה' עדיין מפעמת בליבנו. שכן רק עם התרחשותה של אסיפת המונים זו ניתן יהיה לקבוע כי כינונה של ממלכת בני התורה הספרדיים אמנם יצאה לה לדרך, ורק עם מעמד 'הקריעה' ניתן יהיה להצהיר כי הצליח הפלג הספרדי-חרדי להיקרע, סוף-סוף, מהפטרנליזם הליטאי, ומתחושת הנחיתות המובנית מול האימפריאלזים האשכנזי רב השנים.

ההיטמעות המנטלית, בקונוונציות ובהתנהגות האשכנזית, היא ארוכת שנים וימיה החלו, לדברי הד"ר לופו מהאוניברסיטה העברית, כבר בראשית המאה הקודמת, ועם כל זאת קשה עדיין לתפוס מפני מה לא הגיעה העת להתנתקות טוטאלית, להפרדה דיכוטומית בין שתי הקבוצות.

קונספציה כזו, בריאה וטובה לשני הצדדים. מאחוריו, ולצידו של הגר"ע יוסף עומדת גלריה מכובדת מאוד של רבנים גדולי תורה ספרדיים, כמו הרב מאיר מאזוז, הרב שלום כהן, הרב שמעון בעדני, הרב שלמה עמאר, הרב צדקה, הרב בן משה ועוד.

מפני מה זקוקים היו, אפוא, אנשי ש"ס לשלוח רבנים ונכבדים אל בתי גדולי הרבנים האשכנזים כדי להעביר את רוע גזירת העצרת? לשם מה רצוי היה להידבר עם פני בכירי ה'עדה החרדית' המונה כמה אלפים של מאמינים - בניסיון להסביר את פסקו של רב העומד בראש ציבור של מאות אלפים?

המלחמה הזעירה של ישי ודרעי על קרדיט השגת הפשרה נראית כל-כך מיותרת ובלתי מרשימה, כאשר באותה עת יכלו אלו לארגן את ההפגנה הספרדית הגדולה בהיסטוריה של בני תורה המבקשים למחות על פגיעה בכבודו של רבם - הגר"ע יוסף.

אז אמנם נכון, התסריט המדובר של שני מחנות ענק העומדים זה מול זה היה אמנם אחד מהסצנות המביכות בנרטיב של הסיפור החרדי, אבל באותה עת יכל הוא גם להיות אחד הארועים המכוננים שלו.

הליטאים תופסים היו באיחור, שממול קיים עם של ספרדים בני תורה, המאוחדים מאחורי הנהגה מבוססת וקוהרנטית, וקומץ משליכי החיתולים המזוהה עם ה'עדה' נרמסים היו תחת רגליהם של מאות האלפים.

טונטו

הדוד מועיז. דוד שלמה. הדוד אלברט.

לכולנו, כך נדמה יש דודים כאלו, שהפניה אליהם נעשתה תמיד בתוספת התואר 'דוד', או 'טונטו' ו'אנקל' לדוברי הצרפתית והאנגלית בינינו.

אלא שהיום מתברר רווחת הגישה הישירה יותר. זאטוטים עשויים לצעוק לאחי הוריהם משפטים מורכבים בהם שולטות המלים 'היי צחי, מה קורה', כשיצחק המדובר הוא יהודי עבדקן שחצה כבר את שנתו הארבעים.

להיכן נעלם תואר הכבוד המינימלי 'דוד' ששמר על דיסטנס מינימליסטי, והאם החידה הסמנטית הזו היא רק סימבול לזילות שפה רחבה יותר שלא שייכת רק ליחסי כבוד ומשפחה?

אני הולך

אהוד בנאי שבאופן מעורר השתאות מצליח לצעוד כבר שנים, על קו התפר העדין שנע בין קודש לחול, בין מזרחי למערבי, בין דתי לישראלי, ובכך הפך לסמל קונצנזואלי אהוב, מתעתד להוציא בקרוב תקליט חדש.

הנה כמה מלים מתוך השיר הראשון שפורסם באתר של בנאי:

"אני הולך, אור עולה בחלונות, ערב יורד, מריח חביתות, פה ושם רואה צלליות בחדרים, רסיסי חיים של אנשים אחרים... ואלו הם הרחובות בהם הלכתי לבית ספר, כשהייתי מדמיין את הכביש נהר זורם. הולך במדבר עד שאעבור את הירדן, אבא ואמא מחכים לילד הזקן. אני הולך בשדות הבר המעטים, שנשארו בין מגדלים לקניונים. סורק תחנות לא קולט את המקום, עומד על גשר ההלכה מחפש את דרך השלום".

איזה יופי.

די!

א.ק. ידידי. תודה, אך אנא אל תשלח לי כפי שתכננת, את הקובץ אודות ארועי דודי זילברשלג האחרונים. אני לגמרי חש כי הדיווח שהיה בתחילה, צריך להודות, מסקרן על גבול 'הצהוב' נכנס כעת למסלול של מביך על גבול הדוחה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!