מלחמות היהודים • טורו של אבי בלום

זה קרה לפני שבועיים, בבוקר יום השבת. רגע לפני שהוא מתעטף בטלית בדרך לתפילת שחרית של היום הרגוע היחיד בשבוע, הפרה את השקט נקישה עזה על הדלת.

יו"ר ש"ס אלי ישי, פתח את דלת ביתו ומצא מולו את אנשי שירות הביטחון. בהיעדר יכולת תקשור טלפונית, הם הגיעו לביתו השכם בבוקר – במושגי יום השבת המתנהל באיטיות מנומנמת – וללא התראה מוקדמת הניחו לפניו את המסמכים וביקשו: תחתום.

מתוקף תפקידו כשר הפנים, מפתחות שערי הכניסה לישראל והיציאה ממנה, בכיסו. הסמכות לחתום על צו עיכוב יציאה מהארץ מטעמי ביטחון, הינה בידי שר הפנים. ככזה, נחשף ישי לא אחת לחומרים מרתקים, לקלסרים עבי כרס שבסופם דף אחד שעליו הוא מתבקש לחתום: צו עיכוב יציאה מהארץ. המרגל וענונו הוא אחד מדרושי החתימה. אחד, לא יחיד.

החתימה הפעם, נדרשה בדחיפות, כדי לנעול את שערי נתב"ג בפני בועז הרפז, החשוד בזיוף 'מסמך גלנט'. למערכת הביטחון היה חשד ברור ומיידי, כי הרפז עומד לעלות על טיסה בעיצומו של יום השבת. יעד הטיסה כמו מטרתה, לוט בערפל צו איסור הפרסום.

אך הבהילות והדחיפות שבאות לידי ביטוי בסיפור המובא כאן לראשונה, מלמדות על מידת החומרה שמייחסים במערכת הביטחון לפרשה.

ישי סירב לחתום. "זה דחוף, ממש קריטי", הוסבר לו. שר הפנים נחלץ מהסיטואציה, יצא מזה בלי לחלל את השבת: "אם תראו שהרפז מגיע לנתב"ג, אתם יכולים לעכב אותו עד מוצאי שבת ואז אוכל לחתום", אמר, ויצא לתפילת שחרית שבתית.

כשאהוד ברק סירב להאריך את תקופת כהונתו של הרמטכ"ל היוצא אשכנזי, אפילו בשעה אחת, הוא ידע היטב שיש לו על מה להסתמך. יודעים זאת מסביב, גם חבריו בממשלה, לכל הפחות אלו היושבים בפורומים הסגורים ונחשפים לחומרים מסווגים. אהוד ברק בטוח שכאשר ייחשפו המידעים, כשיוסר צו איסור הפרסום, יבין הציבור בדיעבד, שהוא, ולא אשכנזי, היה המבוגר האחראי.

ביטויים כמו 'רעידת אדמה ציבורית', הם אנדרסטייטמנט, לשון המעטה, לאמירות הקשות שנשמעות בלשכת שר הביטחון כלפי אשכנזי. ולא מדובר רק במה שמוגדר כ'הפרת מרות', כמו שיחותיו של הרמטכ"ל הישראלי, עם מקבילו האמריקאי ראש המטות המשולבים, האדמירל מאלן. באותן שיחות – נטען בסביבתו של ברק - הסביר אשכנזי למאלן, כי לישראל, בניגוד לקו שמובילים נתניהו וברק, אין אופציה צבאית אמיתית נגד איראן.

כשמדברים עם אנשי ברק הם ממהרים להבהיר כי לא רק בכך עסקינן. "מדובר בדברים הרבה יותר חמורים, בהתנהלות אישית שחשיפתה תחולל זעזוע. על פי קנה המידה שנקבע בפרשת גלנט, אם בגלל פרשת קרקעות נזרקים מהרמטכ"לות, על מה שאשכנזי מעורב בו הוא יצטרך לברוח מהמדינה". אם אלי ישי יאפשר לו לצאת, כמובן...

אצל ברק, זה כבר הפך לשיטה. שיטת הבדיעבד. בסביבתו של שר הביטחון בטוחים כי בסוף, כשהמידע ידלוף החוצה, האדמה תרעד. יכול להיות. בהחלט ייתכן שהאדמה תחת אשכנזי תזוע. אך גם אהוד ברק, וזה בטוח, לא יעמוד על קרקע יציבה. כי אצל ברק כל מה שיעשה, יהיה תמיד הרבה מדי ומאוחר מדי.

הראשון ששם לשר הביטחון את המראה מול פניו המחוטטות בפצעי דקירה, היה יו"ר ש"ס אלי ישי. מי שבשרו נסרק אך לאחרונה במסרקות של ברזל מלובן, יודע להריח שריפה מתקרבת. "אתה עושה טעות קשה", אמר ישי לברק, ברגע שהעלה את הרעיון למינוי רמטכ"ל זמני. "גם אם אתה צודק בעניין אשכנזי במאה אחוז, הציבור לא יקבל זאת. למה לך? סתם תתבזה. תעשה את מה שנכון וטוב גם לך וגם למדינה: או שתמנה רמטכ"ל קבוע או שתאריך את כהונת אשכנזי".

ברק לא הקשיב. איש הסיירת העדיף לעשות זאת במסלול שהוא אוהב: גם אכל את הדגים הסרוחים, גם שילם וגם גורש מהעיר.

ייאמר לזכותו של ברק שניסה לדבוק עד לרגע האחרון במינויו של גלנט, ולא רק משיקולי אגו. הייתה כאן ללא ספק אובססיה אישית, אך אי אפשר להתעלם (אלא אם כן הינך תחקירן או פרשן 'מעריב') מהשיקולים המקצועיים: גלנט, ובזה מודים גם יריביו של ברק, הינו המועמד האולטימטיבי, בעל עוצמות ויכולות סטייל שרון. האיש הנכון במקום הנכון.

אופציית מינוי הרמטכ"ל הזמני שברק ניסה לקדם, נועדה למטרה אחת ויחידה: לתת לגלנט את יומו בבג"ץ. לאפשר לו למחוק את הכתם שדבק בו. להימנע ממינויו של רמטכ"ל 'בדיעבד', בעל אישיות פרווה, מין מתלבט נצחי שעליו ניתן לומר את המשפט שיוחס לראש-הממשלה המנוח לוי אשכול: חצי תה, חצי קפה.

ברק נכשל. אצלו כל מהלך הוא כישלון ידוע מראש. פשוט, אין אופציה אחרת. העם הזה יקבל את הרמטכ"ל שהוא ראוי לו. פושר, אפור. חצי תה, חצי קפה.

גלנט כשר

היועצים המשפטיים, היו על הכוונת של יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, עוד בימיו כמחוקק פעלתן - הרבה לפני שהתיישב על השיבר התקציבי. גפני התריע, לא אחת ולא שתיים, מפני עודף משפטיזציה, נתינת סמכות בלתי מוגבלת בידי היועצים המשפטיים שהופכים לשרים בפועל, למנכ"לים של המדינה, למי שעל פיהם יישק דבר.

מוישה גפני לא הסתפק בשליחת מכתבי התרעה, ותרגם זאת למעשים. בשתי הצעות חוק שיזם וסוקרו כאן בשעתו, ביקש להגביל את שנות הכהונה של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות. עינו של הח"כ שמכהן בכנסת מזה למעלה מעשרים שנה (כמעט) ברציפות, לא הייתה צרה באורך הכהונה. מה שהיה חשוב זה המסר: ברגע שהיועצים המשפטיים יבינו שהם מכהנים על זמן שאול, שגם להם יש תאריך תפוגה, שניתן לפטרם, באותו רגע האף המורם יונמך קמעא. התחושה של 'אני ואפסי עוד' תיסדק.

שתי הצעות החוק הללו נחלו כישלון - גם אם לא חרוץ. גפני לא יאהב לקרוא זאת, ומן הסתם ינופף בהסכמה העקרונית שניתנה למהלך. אך מי כמוהו יודע שהמבחן הפוליטי היחיד הוא מבחן התוצאה, ובמבחן הזה, הצעות החוק לא עברו.

גפני מנה אז אחת לאחת, את המשרות הבכירות בשירות המדינה שקצובות בזמן. כמעט כל המשרות, למעט היוצאת מן הכלל: משרת היועץ המשפטי. ולמרות זאת, השכל הישר לא ניצח אך ורק בשל העובדה שהמאבק פורש כניסיון חרדי להפחית מכוחם של היועצים המשפטיים לצרכים מגזריים.
באחת מישיבות הממשלה, בעת שההצעה לקציבת זמנם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה עלתה על השולחן, שלף היועץ המשפטי לשעבר, מני מזוז, דברים שנכתבו בגיליון זה, כדי להוכיח את התזה. מזוז הקריא כתבה שרמזה כי היעד האמיתי של הצעת החוק הינו הדחת היועצת המשפטית של משרד החינוך, דורית מורג.

אפשר לנחש, מבלי להסתכן בהימור פרוע, שאם הצעות החוק של גפני תוגשנה בתקופה הקרובה, התמיכה תהיה מאסיבית, מכל קצוות הבית. התפיסה של גפני, הפכה לנחלת הכלל. תרמו לכך הזגזוג של היועץ המשפטי וינשטיין בפרשת גלנט, האובססיה של מבקר המדינה לינדנשטראוס, הסקרים שהתפרסמו בסוף השבוע שעבר ולפיהם רוב הציבור סבור שהחונטה המשפטית עשתה לגלנט עוול. תחושת המיאוס מהשתלטות השיח המשפטי על חיינו, חוצה קהלים, הפכה לקונצנזוס. גפני יכול להרשות לעצמו לחייך חיוך מריר ולומר: אמרתי לכם.

אגב, את הפרק הזה, אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לעניינו של מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס. לפני שלושה חודשים הובא כאן פרק אותנטי מהתנהלותו הבלתי נתפסת של המבקר רודף התקשורת. הסיפור שהובא, נגע לכשלים שהגוף המתפעל את השירות האזרחי לחרדים, חשף והביא בפני המבקר, בשקיפות מלאה. משרד המבקר מצידו, הפך את המידע שהונח בפניו, לכלי ניגוח כלפי הגוף החושף. בדו"ח הביקורת שהופק והובא בפני הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, הוצגו המחדלים שנתגלו בביקורת הפנימית שנערכה מטעם הגוף המתפעל. מן הדין היה שהקרדיט יינתן לחושפים – אנשי השירות האזרחי. אך לא, המבקר הציג זאת כחשיפות שהן פרי ידיו ותוצאות בלישתו וחקירתו. מה
שהם חשפו, הפך בלשון מוסד המבקר ל"חשפתי".

המבקר הוא בסך הכל תמונת ראי מוגדלת, למציאות שבה המשפטנים הם לא רק ממליכי המלכים, אלא המלכים בעצמם. ח"כ אורי אורבך, עמד השבוע על דוכן הכנסת והיטיב לנסח זאת במשפט מתמצת: "הרי רוב הסוגיות שעלו כאן לאחרונה אינן משפטיות, הן עניין של טעם טוב. אבל היועצים המשפטיים ובג"ץ מכריעים בכל, מביצי כינים ועד קרני ראמים".

בעבר, אמירות לעומתיות בסגנון זה היו מקפיצות אחדים מחברי הבית. כיום, עבר הנאום התוקפני נגד בג"ץ והיועצים המשפטיים בדממה מוחלטת. המליאה הייתה מלאה, ואפילו קריאת ביניים אחת לא נשמעה.

מסקנה: זוהי אינה עוד דעתו של גפני וקומץ חרדים ואנשי ימין, אלא עמדת המיינסטרים. פרשת גלנט, המאיסה את היועצים המשפטיים לסוגיהם ולמיניהם, על כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל.
אז יואב גלנט אומנם לא יזכה לכהן כרמטכ"ל, אך ניתן לומר, בסיום הפרשה, כי בזכותו, קיבלה התפיסה האנטי-משפטית, חותמת 'גלנט כשר'.

תעסוקת חדרים

יהדות התורה, הציגה השבוע את תערוכת מיני-ישראל. מה שקורה במדינה, מועתק במדויק לחדר הסיעה, רק המידות זעירות.

בעיצומה של סערה אזורית שעלולה להתפתח לסכנה קיומית ולהחזיר את ישראל שלושים שנה לאחור - לתקופה שבה הייתה מוקפת באויבים ללא בת ברית אחת, מתקוטטים פה על ג'ובים במטכ"ל. גם ליהדות התורה, מיקרו קוסמוס בזעיר אנפין של המציאות הישראלית, בעיות קיומיות. דוגמה אחת הינה החמרת הביקורות בישיבות, עד לרמה הזויה של סגירת שערים רגע אחרי הגעת המפקחים, העלולה להביא לפסילת מאות ישיבות ומוסדות.

כמו במדינה, כך בסיעה, התעסקו השבוע בנושאים אחרים לגמרי, ג'ובים למקורבים. זו כבר לא השאלה מי ישמש כסגן שר החינוך. מהרגע הראשון, וכפי שהובהר כאן בהרחבה בשבוע שעבר, ברור היה שמדובר במנחם לייזר מוזס.

הנושא הר הגורל שעליו התקוטטו זקני שתיים מהעדות החשובות בישראל, היה - תחזיקו טוב - זהות המזכירות בלשכת סגן השר. וזאת למודע, כי לסגן שר סמכות אחת ויחידה: למנות שמונה נושאי תפקידים במסגרת לשכתו. אז נכון, חמישה מהם מקבלים אך בקושי שכר מינימום, אבל הטייטל, אוי הטייטל. לכרטיס הביקור שעליו מתנוסס סמל המדינה ומשרד החינוך אין שווי כלכלי, אלא ערכי.

בבעלזא דרשו כי שלושה מנושאי המשרות בלשכת סגן שר החינוך יהיו מאנשי החסידות. לאחר דיונים קדחתניים לתוך הלילה, נענו הדרישות בחיוב. שתי רכזות לשכה ומנהל הלשכה, יהיו מאנשי החסידות. בשורה חשובה, מרנינה ומשמחת, לפחות כמו הידיעה על מינוי הרמטכ"ל. איזה? הרבה יותר.

בשבוע שעבר, כונה העיסוק האובססיבי בסוגיה, כסוג מסוים של פעילות לעידוד 'תעסוקת חרדים'. אחרי אירועי השבוע יש לתקן את המונח, זו אינה תעסוקת חרדים אלא תעסוקת חדרים.

כך או כך, מה שחשובה היא השורה התחתונה, שאותה הקריא יו"ר הסיעה החדש (עד למועד הרוטציה הבא. חובבי הזוטות מוזמנים לקרוא על כך בעמודי החדשות), ישראל אייכלר: "אני שמח לבשר לציבור הצמא לאחדות שהסיכום שהושג על דעת כולם הינו שמנחם לייזר מוזס יהיה סגן השר, ואנוכי יו"ר הסיעה". בשורת השלום, תובא כמובן בכל הערוצים, בארבעה עיתונים מפלגתיים לחמישה ח"כים.

מאוחר יותר, עמד אייכלר על דוכן הכנסת והצהיר אמונים. הנוכחות הייתה מרשימה, מליאת הכנסת מלאה מפה לפה, והיציעים המו, לא רק בבני המשפחה, ההורים והבנות ("והיכן החתנים?", שאל מי ששאל. "נותרו בכוללים. מה לעשות, יש ביקורות", השיב מי שהשיב). נתמזל מזלו של אייכלר וקבוצת חברי פרלמנט מאירופה, האגודים בארגון E.F.I בחרו לקיים את כינוס המדיניות השני של הארגון בירושלים ולגדוש את יציע המכובדים של הכנסת, בדיוק בשעת השבעתו. אפילו קוקטייל חגיגי, המתין בסיום הטקס.

חשבון משותף

ישבתי עם מוזס, רגע לאחר ישיבת הסיעה. לכאורה, הוא נכנס לתפקיד המהנה ביותר בכנסת. ולא, אין זו טעות כתיב. האות עי"ן לא הוחלפה בה"א. התפקיד הזה, מהנה ולא מענה, לנוכח העובדה שמהיושב בכיסא סגן הסער אין כל ציפייה. תקדים פרוש הציב רף נמוך ולפיכך כל מה שמוזס יעלה בחכתו, ייחשב כהישג.

מה שמוזר הוא, שמוזס, במפתיע, מתעקש לעשות לעצמו חיים קשים. "אני לוקח אחריות, בראש ובראשונה על נושא הביקורת בישיבות. אני מאמין שעם פעילות נכונה ונבונה מול השר, אפשר להגיע להבנות".

המוטו שלו הינו להפוך כל מאבק אישי לוויכוח ענייני, לנטרל את המרעומים, לפתוח דף חדש וחלק. מי שמסייע בידיו הינו סגן שר הבריאות ליצמן, שנפגש השבוע פעמיים עם שר החינוך. הדף החדש של סער, נטול פרוש, הוא אותו דף חלק של ליצמן. זה האחרון מתכוון מכאן ואילך להגיע לישיבות הסיעה תמידין כסדרן, ולהוכיח, כמו סער, כי פרוש הוא שהיווה את הבעיה והיעדרותו היא הפתרון.

שאלתי את מוזס, האם לא מפריע לו שליצמן דורך על אצבעותיו, נכנס בנעליו, או אולי, ברוח הלבוש החסידי האותנטי, בגרביו. "להיפך", השיב בחיוך ונזכר בימים עברו, "כשהייתי סמנכ"ל משרד החינוך, אמרו לי שחב"ד מגיעים אל השר זבולון המר ישירות, בלעדי. אמרתי, אדרבה, כל מה שהם משיגים לבד, לא יורד מהחשבון שלי...".

סער מצידו, עושה כל מאמץ להוכיח שאפשר גם אחרת. היום (רביעי) הוא יגיע יד ביד עם מוזס לשמחת בית ויז'ניץ. מוקדם יותר, יתבקש מוזס לעלות על דוכן הכנסת ולהשיב לשאילתות בשמו של הסער, צ'ופר שנמנע במכוון ממאיר פרוש.

צודק מוזס בכך שהמבחן הראשון הינו 'מבחן הביקורת'. זעקת אברכי הכוללים עולה עד לב השמים. גפני נפגש אתמול (שלישי, לאחר כתיבת השורות) עם החשב הכללי – שנחשב למי שבעקבות הנחיותיו הפך מנהל אגף הישיבות עמוס צאיידה, לצאייד-הזייפנים. החשכ"ל מצידו, תהא התוצאה אשר תהא, יכול לסמן 'וי'. כמו בתקציב המדינה, הוא הכניס לישיבות עיזי ביקורת אשר מלכתחילה היה ברור לו שייאלץ להוציא, וזאת כדי למנוע מראש העלאת דרישות נוספות והסתפקות בבקשה לשימור מערך הביקורת הקיים.

חיזוק לכך, קיבל החשב הכללי בכינוס ועד הישיבות. היוזמים הפוליטיים של הכינוס (רבנים, כידוע, אינם מעניינו של מדור פוליטי), סימנו מלכתחילה מטרה אחת ויחידה שהפכה לכותרת המסכמת של הכינוס: "לשוב למערך הביקורות כפי שהתנהל עד עתה".

באגף הישיבות, ובלשכת החשב הכללי, קראו זאת ביומונים החרדיים וחייכו. שם זוכרים היטב את הטענות והמענות הקשות שהיו כלפי "מערך הביקורת כפי שהתנהל עד עתה". את הרינונים על כך שבמסגרת "כפי שהתנהלה עד עתה", אין אפשרות לצרף כוללים וישיבות במסגרות חדשות. גם במערך הביקורות הישן, היו בעיות לרוב, שלל טענות ותלונות, עליהן ניתן ללמוד בארכיון 'קו עיתונות', המלא וגדוש.

כך או כך, המבחן של סער עומד אחר כותלנו. הן בטווח המיידי – בהפחתת עול הביקורת, והן בטווח הקרוב – בהגשת התשובות לבג"צים השונים בענייני החינוך החרדי. נחיה ונראה מה תהא מידת השפעתו של הסגן החדש, שמתעקש לקחת אחריות, נאמן לסיסמת הבחירות של יהדות התורה: האחריות מחייבת.

שמחה משפחתית

אין בריתות לטווח ארוך במזרח התיכון, רק פוליטיקה עכשווית, זמנית. עונת הנדידה. היום אמור כך, מחר עשה אחרת. הכל על פי האינטרס הרגעי. מי זוכר שרק לפני שבועיים היה מובארק בן הברית הנאמן ביותר בארה"ב. מאז, בתוך שבועיים, הפך האוהב לאויב שחייב ללכת תכף ומיד, כאן ועכשיו. שבוע נוסף חלף ושוב נשמעות זמירות אחרות: מובארק הוא שצריך להוביל את השינוי. לעיתים נראה שהדוד סם, לקח איזה סם.

ומי זוכר את התמונות הקשות שתיעדו את הפניית העורף של ביבי לישי, בחפ"ק שעל הכרמל ובאירוע בבית אורן? מי שהזדמן לחגיגת בר המצווה המצומצמת לבנו של ישי בבית מרן הגר"ע יוסף, ראה כיצד נתניהו מחבק את ישי, עוטף אותו בחום, מרעיף עליו דברי קילוסין. מסתודד עמו בחדר המגורים של נשיא החכמים. רק חסר היה שיסכם זאת, בהשאלה מאמרתו של 'מרן', במשפט המפתח: 'בכל ממשלתי נאמן הוא'.

אפרופו בר המצווה, זו הייתה הזדמנות נהדרת להפגיש את הטוראי מספר אחת בישראל, פרשן 'ידיעות אחרונות' נחום ברנע, עם מציאות חייו האמיתית של נשיא מועצת החכמים. עו"ד דוד גלס, ערך לו סיור בחדר הלימוד של הגר"ע, בין אלפי הספרים. עימת אותו עם כתבי היד, הראה לו את עמדת הכתבן בצד שולחן הגר"ע, שם יושב הבוחער-הזצער (גם בספרדית זו ההגדרה) ומתעד כל מילה.

גלס, פרקליט היודע לשטוח את טיעוניו, עשה זאת בדרך היפה והיעילה ביותר: "הרי כתבת בשעתו על בעיות הגיל והצלילות של גדולי ישראל שהם קשישים בגילם. יש לי הצעה פשוטה בשבילך. יש כאן בחדר אלפי ספרים, קח כל ספר שאתה רואה כאן, תשאל את הרב, והוא יאמר לך באותו רגע, מיהו המחבר, באיזו תקופה חי, ומהם הנושאים העיקריים בספר".

גלס הסביר לפרשן המשתאה את מה שעבורנו הוא מובן מאליו: "מהותו של הרב היא חוכמה וידע. כל יומו קודש ללימוד והרבצת תורה. לפוליטיקה הוא מקדיש עשר דקות ביום, וגם זה יותר מדי בשבילו".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!