למה בכה אלי ישי • תיעוד ראשון לסדר היום המטורף במדינה

קצת אחרי השעה 7 בבוקר עשה הרכב הממשלתי השחור את דרכו מרחוב קצנלבוגן לרחוב הקבלן, בשכונת הר נוף הירושלמית.

מפתח הרכב מגיח סגן ראש הממשלה ושר הפנים, אלי ישי, עיניו עדיין טרוטות מעוד לילה של שעות שינה מועטות.

אבל על תפילת הבוקר בבית הגר"ע יוסף, אלי לעולם אינו מוותר. צריך לראות את האהבה שמרעיף עליו הגר"ע, כדי להבין מה סוד כוחו של אלי. המילים, לחיצת היד החמה, הצ'אפחות - זה הכול ביחד.

במהלך השעות הקרובות התלווינו אליו, מתעדים כל פרט.

הסרט, המוגש לכם כאן, הוא רק תמצית שבתמצית של אותו סדר-יום.

מטבע הדברים, כשאתה נלווה לפוליטיקאי כל-כך הרבה שעות, אתה רואה דברים שלא ראית מ'שם'.

אתה למד על אופיו, על מעלותיו ועל חסרונותיו.

אך בסיומו של יום, כשאלי שב לביתו, מתישהו בסביבות השעה 1 בלילה, נכנס פנימה עם 'הטלפון על האוזן', למי-יודע-כמה-שעות של המשך עשייה בלתי מתועדות, עד ל-6 בבוקר של יום המחרת, עצרנו מלערוך סיכומים.

אלי ישי הוא לא 'עוד' פוליטיקאי. הוא שונה. הוא עשוי מזן אחר. הוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה, אולי רבה מדי.

הוא עושה הרבה, אבל מדבר לתקשורת הרבה פחות. ואולי זו בעייתו הגדולה.

בהמשך, במהלך ראיון אישי שהעניק לנו, שאלתי אותו על כך. הוא הודה כי יש לו בעיה בתחום.

אין זמן לטעום משהו

קשה לעקוב אחר סדר יומו של אלי ישי ושלא להסתחרר.

הוא נע בקצב מטורף, עושה את דרכו בכל רחבי הארץ. כיו"ר תנועה, צרתו של כל פעיל בשטח היא דאגתו האישית.

מכשיר הפלאפון שלו, הנישא בידי עוזריו המסורים, אינו חדל מלצלצל. הנושאים, בהם עליו לטפל, הם כה שונים ומגוונים, עד כי קשה לתפוס איך הוא ממשיך 'להחזיק ראש'.

בין לבין, צריך לתחזק גם את התקשורת. והיא, מצידה, לא עושה מאמצים כדי להקל עליו.

ראיתי אותם מגיעים, עם מיקרופונים וציוד הקלטה משוכלל, תופסים תמונות, מקליטים ראיונות, שואלים שאלות. בסופו של יום, כשחיפשתי את האייטמים, לא מצאתי אותם. הם לא שודרו.

מתברר, כי שולחים את הכתבים לשטח רק כדי ש'אם יקרה משהו' יהיה בידם תיעוד. אם לא קורה כלום, אם אלי לא נכשל בלשונו, אין כבר מה לספר.

ויש את העבודה הסזיפית במשרדים עצמם. כשר במשרד ממשלתי הוא מוצא עצמו נאלץ לנוע בין לשכת ראש הממשלה, שם נערכות ישיבות הממשלה, לבין לשכתו שבכנסת ולשכתו שבמשרד הפנים.

בכל אחת מלשכותיו הוא נשאב לסדר יום מפרך, מוקף ביומן מלא בפגישות תחומות בזמן ונאלץ למצוא, יש מאין, זמן לענות למאות הטלפונים.

לא לכולם הוא עונה, אישית, אבל די בכך שהיועץ מגיע עם הפלאפון על האוזן ושואל ומתייעץ. עבודה לא פשוטה, כך התרשמתי, אחרי מעקב של כמה שעות.

למרות כל הלחץ אתה חייב להישאר רענן וקשוב, לענות לפניות הרבות של העיתונאים, שמקיפים כעדת זבובים את משרדך, הולכים אחריך במסדרונות הכנסת ומבקשים 'כמה דקות של ראיון'.

לך תסביר להם שאתה אחרי לילה בלי שינה, אחרי שעות בלי להכניס לפה דבר מאכל, ועם אלף דאגות: מה עם פעיל ש"ס בעיר הדרומית, עם ראש העיר במרכז הארץ, עם חבריך לסיעה ש'רק' רוצים להתייעץ על חוק נפלא אותו תכננו ימים ארוכים.

להכנס בין לבין למזנון הח"כים, כדי לאכול משהו? - לא, חבל על הזמן. במסגרת השעות בהן שהינו במחיצתו, לא ראינו אותו נכנס למזנון, ולו פעם אחת. למען האמת, במשך שעות הוא לא הכניס לפיו פרור.

"ככה זה עם אלי, הוא לא מוצא לעצמו זמן לאכול", הסביר לי אחד מעוזריו.

מצביעי ש"ס בכפר הדרוזי

הם נחשבים לאחים לנשק, הם חיים בתוכנו, בעיקר בכפרי הגליל, והם מאוד נאמנים למדינה.

עם תנועת ש"ס יש לדרוזים במדינת ישראל יחסים מעניינים במיוחד. התנועה סייעה להם מאז ומתמיד, כמו שהקפידה לסייע לציבור הערבי ישראלי. לא מעט ממצביעי העדה שמו בקלפי 'ש"ס'.

ש"ס, מצידה, יודעת להשיב להם מלוא חופניים של אהבה.

באסון הכרמל רבים מהנפגעים נמנו על בני העדה. כולם הגיעו לאירוע בבית אורן, כאשר תקפו שם את שר הפנים.

הם כעסו והיה חשוב להם להעביר את המסר לשר הפנים, לומר לו כי הם יודעים שלא הוא האשם, ולדבר על האשמים האחרים, שלדעתם איש אינו מדבר עליהם.

כך נולד הסיור הצפוני, במהלכו ביקר ישי בארבעה כפרים דרוזים.

את פניו קיבלו בכל מקום נכבדי העדה, לבושים בלבושם המסורתי. כיבוד עשיר הוכן מראש על שולחנות ענק: פירות טרופיים, פירות העונה, קנקני נחושת וכוסיות לקפה שחור.

בכל אחד מהבתים מצאנו פינת זיכרון לבן שנספה. תמונותיו, עיטוריו משירותו הביטחוני בצה"ל ובמשטרה.

השיחות היו אישיות ולבביות. אלי ישי ניחם אותם, מנסה להישען על אמונתם של הדרוזים לפיה העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא. והם, מצידם, שבו והדגישו לו כי בעיניהם לא הוא האשם. חלקם סיפרו על גילויים קשים אליהם נחשפו. פרוטוקולים ויומנים ששונו באורח פלא, לאחר שנכתבו, אישים שפיקדו בצורה כושלת על הנעשה במקום, ואשמים שעליהם איש אינו מדבר, משום מה.

לא קלה היא הגישה אל הכפרים עצמם. דומה כי מדינת ישראל, למרות ההשקעה שהיא משתדלת להשקיע גם בקרב המיעוטים השונים, עדיין לא דאגה להשוות לגמרי את תנאי חייהם לנעשה בערים הגדולות. במשרדי הממשלה יטילו את האשמה לפתחם של הכפריים, הבונים את בתיהם ללא חוק וסדר, בלי אישורים מתאימים, ובפיזור רב. הדרוזים, מצידם, יספרו על קשיים בירוקרטיים לקבלת אישורים שכאלו.

בשטח, המצב נורא. כבישים מפותלים מחברים כפר לכפר, כבישים בלתי סלולים העושים את דרכם בתוואי הררי קשה לנהיגה. אך בקושי הצליח רכב השרד הממשלתי של השר לפלס לו דרך, לאחריו ניסה להדביק את הקצב גם רכבם הממשלתי של פקידי משרד הפנים, וגם אנחנו השתדלנו להתאמץ, מתפללים לבל ישתנק המנוע מהחול, האבק, והמהמורות המסולעות.

הצרה הגדולה היא שלא תמיד מכירים מכשירי הניווט את המקומות הללו. ולך תדע איך לאיית אותם. האם לכתוב במכשיר 'מאג'ר'? 'מעאאר'? (אגב, לא זה ולא זה עבדו).

גם השילוט במקום לא משהו.

וכך מצאנו את עצמנו נוהגים בתנאי שטח קשים ובלתי קלים לעבירה, מקבלים הנחיות טלפוניות און-ליין מהדרוזים המקומיים, ומפלסים לנו דרך איכשהו. "קחו ימינה, ראיתם את הבית עם הגג הירוק? יופי, קחו שמאלה". לא פשוט.

אי שם, אחרי פיתולים רבים בגבעות של כפר ירכא, הגענו אל בית משפחתו של ישר ווסים אבוריש, בן ה-32, נשוי ואב לשניים, ששירת בבית הסוהר רימונים עד ליום בו ניספה באסון הטראגי.

ביום האסון היה אב לשני ילדים, אחרי לכתו נולד לו בנו השלישי.

"אבוריש היא משפחה ממנה יצאו הרבה קצינים בצה"ל", אומר לי אחד מבני המשפחה, מופיד אבוריש, בגאווה גדולה.

"לפני 11 שנים איבדה המשפחה בן בלבנון", הוא מספר. ככלל, אין דבר שהדרוזים גאים בו יותר משירות בצה"ל. משפחה בה נפל בן, היא משפחה שמכבדים אותה.

אלי מסביר להם את מה שנשמע ממנו לאורך כל השעות הארוכות שלו בכפרים השונים. "גם אילו היה מערך הכיבוי בארץ מן המשופרים, לא הייתה כל אפשרות להשתלט על הדליקה האחרונה, אלא בכיבוי מן האוויר".

מערך הכיבוי האווירי ספג מכה קשה עם החלטתו של ראש הממשלה אריאל שרון, לפיה מטוסי חיל האוויר לא יעסקו עוד בכיבוי שריפות. "אנחנו בש"ס היינו יחידים שהתנגדנו", ישוב אלי ויזכיר.

"אלי ישי דומה ליוסף הצדיק, שאחיו השליכו אותו לבור. גם אותו, השליכו לבור והפילו עליו את כל האשמה, בלי שיהיה בזה מן הצדק", אומר לי מופיד.

כמו שמילותיו של אלי חוזרות על עצמן מבית לבית, ממשפחה למשפחה, כך גם משפטי התמיכה.

"צריך ועדת חקירה שתחקור מה באמת היה שם בכרמל. כי לא אתה, כשר פנים, היית אמור לחסום את הכביש... אתה גם לא נתת את ההוראה לצאת לכיוון בית הסוהר, למרות הלהבות".

הדרוזים בהחלט לא אהבו את מה שעשו לאיש בטקס האזכרה בבית אורן. ההצגה הזו לא הייתה לרוחם. "הצגה של אדם אחד", הם מכנים אותה.

על החתום: משפחת איאס סרחאן ז"ל

בזה אחר זה נעה שיירת הרכבים בין רכסי הגליל המערבי, מפלסת דרכה מכפר לכפר. היינו בביתו של מישר ביבר שאדי, בן 35 מכפר ג'ת. נשוי ואב לילד, של מישר עאדל טאפש, בן 33 מבית ג'אן, נשוי ואב לשניים, מישר איאס סרחאן, בן 30, נשוי ואב לאחד, תושב כפר מרר, ומישר נעמנה אוסמה, בן 31, נשוי , אב לתינוקת, תושב עראבה.

לכל אחד מהם יש שם, משפחה שכולה וכאובה, וילדים שנותרו יתומים.

מדהים היה לראות איך השר מתייחס ביחס אבהי לכל אחד מהיתומים. הגיש להם מהכיבוד, שוחח איתם, הקדיש להם תשומת לב. בסיומה של כל פגישת אירוח שכזו, יצא גם אל חדר הנשים כדי לנחם גם אותן.

ההורים השכולים דיברו על "ברית הדמים שנכרתה בין הדרוזים לבין מדינת ישראל", הדגישו כי "אנו לא רוקדים על דם בנינו". והם שבו והתחננו להעניק להם תשתיות, כמקובל במדינת ישראל,

"אתה עמדת לצידנו במאבק מול השלטון המקומי", אמרו לו בביתו של טאפש, כששני היתומים מתבוננים בנעשה מבעד לעיניהם השחורות והגדולות, מנסים לקלוט מהו האירוע שלשמו התכנסו כל נכבדי הכפר בבית סבם.

אשתו של טאפש, כשדמעות בעיניה, מתחננת "לדעת מה בדיוק קרה שם", כדי שתוכל לכל הפחות לספר זאת לילדיה. "הם עדיין קטנים, אבל כשיגדלו, ויתחילו לשאול אותי שאלות, אני חייבת להיות מוכנה עם התשובות", אמרה, וקשה היה שלא להזיל דמעה יחד איתה.

"בימי חמישי נהג אדיר לעזור לסילאן, הילד שלנו בן ה-6, בהכנת שיעורי הבית", היא מספרת. "בשלב מסוים ביקשה ממני חמותי להתקשר לאביו ולשאול מתי יחזור. 'אבא, איפה אתה?' – שאל. 'בדרך הביתה', השיב לו אדיר, 'ליד דלית אל כרמל', הוסיף, אבל לא סיפר לו על המשימה המיוחדת שהוטלה עליהם. 'תחכה לי אצל סבתא'".

עכשיו, במבט לאחור, הם יודעים שהייתה זו השיחה האחרונה שלו, שיחה שנערכה דקה לפני המוות הנורא.

"הם שואלים אותי שאלות, מכאן ועד להר הכרמל. שמענו סיפורים וגרסאות שונים, אני רוצה להיות מוכנה עם כל התשובות. אני רוצה שאני וילדי נדע את כל התשובות, את כל האמת, ורק את האמת, על מה שקרה ביום חמישי ההוא על הר הכרמל".

מחוץ לאחד הבתים מסתערים על ישי כלי תקשורת מערוצים שונים. הם מתקשים לעכל את העובדה שהשר לא הותקף במהלך ביקוריו בבתי המשפחות השכולות. "באתי לנחם ושמעתי מכולם שזה בהחלט לא קרה באשמתי, שהם לא מאשימים אותי", השיב אל מול אחד מהמיקרופונים

"אבל הם דורשים ועדת חקירה ממלכתית", שב הכתב והקשה.

"זה בדיוק מה שגם אני דרשתי החל מהרגע הראשון, אבל דעתי לא התקבלה", מבהיר ישי.

"הם ביקשו ממך להתערב ולחקור את השב"ס ואת המשטרה", לא מרפה הכתב.

"זה לא בסמכותי", משיב ישי ומזכיר כי הוא שר הפנים, לא שוטר, לא שופט, גם לא מבקר המדינה. "הנושא הועבר אל מבקר המדינה, ואני שמח על כך ומקווה שהאמת תצא לאור", הוא חותם.

אגב, לא בטוח שהראיון הזה שודר. אני, מכל מקום, לא מצאתי לו כל אזכור במדיה. אולי הוא היה מחמיא מדי. זה הרי לא מעניין לקהל הצופים...

אבל הרגע המרגש ביותר היה בבית משפחת סרחאן.

אביו של מישר איאס סרחאן עמד וקרא שם מכתב אישי לשר ישי. מכתב, שבו הוא מזכה אותו מכל אשמה.

מכתב, שמטיל את האשמה לפתחיהם של גורמים רבים, שעשו הכול כדי להסתתר מחקירה.

וכך אמר:

"לאסון הכרמל יש אחראים וגם אשמים. הנספים ודמים מעידים על כשלונם ומחדלם של נותני הפקודות ומפקדיהם הישירים".

"ביום רביעי 5/1/2011 הגענו אנו משפחות הנספים לבית אורן לזכור את יקירנו שהלהבות שרפו את גופם, ולעולם לא נראה אותם. התכנסנו לכבד את נפשם, את רוחם ונשמתם המרחפת באולם.
ופתאום לצערנו פרצה מחאה בצורת מהומה, שזה לא עיתויה ומקומה והופנתה לכתובת הלא נכונה. וכאן, אדוני שר הפנים, אין אני רואה בך כאחראי על האירוע ועל אובדן יקירנו איאם ז"ל"...

"אנו מזכים אותך", ממשיך המכתב, "מכל אשמה וכל אחריות על אובדן יקירנו איאס ז"ל ועומדים לצדק ומחזקים אותך להדוף את מסע העלילות, ההאשמות, וההסתה נגדך".

על החתום, משפחת איאס סרחאן ז"ל, כפר מג'אר.

אלי ישי עמד שם, לצידו של האב השכול, שהקריא את המכתב, ומעיניו של השר נצנצו דמעות.

את הדמעה הבאה ראיתי בעיניו בביתו של מישר נעמנה אוסמה. אשתו ישבה שם על הכורסה בסלון ביתם המפואר, נושאת על ברכיה תינוקת מתוקה, בת מספר שבועות. היא נולדה לפני הזמן, 12 יום לפני השריפה.

"בעלי עוד הספיק לראות אותה. הוא נפטר ביום בו הייתה אמורה להיוולד", סיפרה, והמשיכה לנענע את התינוקת הבוכה, שהייתה בת שבועיים כשנספה אביה אי שם בין הרי הכרמל לאש התופת.

הלילה רק מתחיל

מששב מהנסיעה הקשה אל הצפון, עוד היה סדר יומו עמוס לעייפה.

הלילות הן הזמן בו עליו לנדוד מאולם שמחות אחד למשנהו: איך תפגע בפעיל מסור של ש"ס ולא תגיע לשמחתו?

שמחות של רבנים, של אישי ציבור, של חברים לתנועה – כל אלו מעמיסים על סדר יומו ומביאים אותו אל ביתו בשעות הלילה היותר מאוחרות.

למען האמת, בקשתנו הראשונית הייתה לשלב בצילומים גם את בני ביתו, אלא שכיבדנו את רצונו ורצונם לשמור על פרטיותם.

לכן, לא תמצאו בסרט התיעודי תמונות המתעדות את הכנת הקפה של הבוקר, החביתות לילדים, ה'בוקר טוב' והשיחות עם הילדים ועם הבנות, שיחות אותן הוא רואה חובה וזכות לשלב בתוך סדר יומו הצפוף. אבל קחו בחשבון, שגם זה נוטל ממנו לא מעט זמן. וטוב שכך, כמובן.

עזבנו אותו איפה שהוא בשעות היותר מאוחרות של הלילה, הרבה אחרי חצות, כשהוא נפרד לשלום מנהגו המסור, מברך בברכת 'לילה טוב' את שומרי הביטחון המפסיקים את המעקב הצמוד שלהם אחריו, ברגע בו הוא נבלע בפתח ביתו.

הם, כמובן, לא איפשרו לנו להיכנס אל פתחו של חדר המדרגות, קודם שפירקו לגורמים את המצלמות ואת הציוד.

בעוד שעות אחדות תזרח שוב השמש, ושר הפנים של מדינת ישראל יקום לבוקר של יום חדש.

אל המתקפות התקשורתיות החדשות והמחודשות, אל הטלפונים האינסופיים, אל בית הרב המעניק לו את זריקת העידוד היומית הנוסכת כוח בעצמותיו, אל השמחות, אל התככים ואל השטיקים והספינים.

וכל העת הוא ישוב ויזכיר לעצמו כי הוא נמצא בתוככי שליחות חשובה, שליחות אליה שלח אותו הרב לפני כ-15 שנים, ואשר עליו לעשות הכול כדי להצליח לעשותה הכי טוב שאפשר.

"ומה שהוא אומר לכם, כאילו אני אומר לכם", ישובו המילים ויהדהדו באוזניו, מן הסתם, כל העת.

יקרה מה שיקרה, יש לו גיבוי של מרן. ואת הצ'אפחות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!