המריבה על זנב הסער • טורו של אבי בלום

קשה לשמש כפרשן, בתקופה שבה חזאות מזג האוויר נראית כמדע מתמטי מדויק לעומת הערכות הפרשנים. מה לנו כי נלין, והרי זה מה שקרה השבוע גם למומחי המודיעין. תחזיותיהם, הרשומות בפרוטוקול ועדת חוץ וביטחון מלפני שלושה שבועות, נראות היום, עם קריאתן, כמו כתב חרטומים.
ואולי זוהי ההקדמה שנדרשת לכל טור תחזית הנכתב במחוזותינו, הפרשנות כמוה כאסטרולוגיה. גם הכוכבים התקשורתיים והצבאיים הזוהרים ביותר, מועדים לטעויות קשות. אם ניתן לשים את האצבע על נקודת המשגה, דומה שזהו משקלו של ההמון – שעד היום לא ממש נספר במזרח התיכון. ההמון הערבי הכנוע, מרים ראש, הופך לפקטור שבכוחו להפיל משטרים. מזרח תיכון חדש.

תחזית האימים שהועלתה השבוע בישיבות סגורות, במה שכונה פעם 'חדרים אפופי עשן', לא נוגעת רק לטווח הארוך – לאפשרות שישראל תשוב שלושים שנה לאחור. הטווח הקצר מפחיד לא פחות. החשש המיידי אינו מהמשטר המתחלף אלא מההמון המשוחרר. "מה יקרה", שאל אחד מהמשתתפים, "אם עשרות אלפי פליטים מצריים ינועו מסיני לעבר ישראל? אם מובארק לא היה מסוגל לפתוח באש, אנחנו בוודאי לא נוכל".

מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. אחד מאותם גורמים שאל השבוע, האם למומחי המודיעין - שהמשיכו השבוע לפזר ניתוחים והערכות, באותו ביטחון עצמי מופרז – יש תשובות לסיטואציות פשוטות: "וכי מה יקרה בתרחיש שבו עשרות אלפי פלסטינים ינועו רגלית לעבר התנחלויות? נוצר כאן מודל חדש ותקדימי שבו אפילו דיקטטור כמו מובארק לא יכול לירות לעברם של מפגינים. בטח שלא אבו מאזן ובוודאי שלא אנחנו".

נשמע רחוק, אבל נפילת מובארק הייתה מודחקת יותר, בלתי-הגיונית בהרבה. "צריך להחליף דיסקט, לשנות הלך חשיבה. האיום אינו רק צבאי ואם לא הערכנו מלכתחילה, לפחות ניערך מכאן ולהבא".

ועוד נקודת מבט, טיפה בים הבלתי נגמר של מלל ופרשנות, שהופכים במחי מבזק חדשות בודד לבלתי רלוונטיים. באווירה הזאת, של מהפכה אזרחית, החרדים הם הבאים בתור.

את השבוע הזה אומנם צלחנו בלי אזכור חרדי. אפילו הדיון שנערך בבג"ץ בעניינו של חוק טל, נדחק לשוליים.

רוח השופטים במהלך הדיון, נטתה בבירור נגדנו. הנשיאה דורית ביניש הבהירה מה היא חושבת על מימוש חוק טל. בערך מה שחושבים המפגינים במצרים על הרפורמות של מובארק: "אנו לא מצליחים להבין את הגידול. אין לנו שום חתך עם נתונים מה באמת המספר של המתגייסים מדי שנה".

התבטאויות נוספות, כמעט של כל השופטים, הבהירו כי מדובר בדעה אחידה. ביניש סיכמה את הדיון ונתנה לנוכחים להבין כי לא תעניק גיבוי עתידי לחוק טל במתכונתו הנוכחית.
למזלנו, חושך מצרים האפיל על מכת הבג"ץ, אבל מחר מחרתיים, כל זה יכול לחזור כבומרנג. כשידברו על תגבור ימי המילואים, תנועת המלקחיים של 'גיוס חרדים', תצבור תאוצה. ואם את מובארק יכולים הסטודנטים הזועמים להרעיד, את ביבי, על אחת כמה וכמה.

הטשולנט האגודאי

כל רכיבי התבשיל כבר בסיר, אך לטשולנט של יהדות התורה, חוקי מטבח משלו. חלוקת התפקידים הקודמת ביהדות התורה, לפני כשנתיים, הפכה לדרמה אמיתית. מהפכה של ממש. בקנה המידה של יהדות התורה היה זה תהליך השווה בערכו ל'מהפכת מצרים'. ההגמוניה השלטונית נשברה ונציג דגל התורה קיבל את התפקיד הראשון. כל השאר רשום ויירשם, עד תום הקדנציה, בדברי הפרוטוקולים של ועדת הכספים.

הנה זה בא. "העם הנבחר" שוב מרוכז בעצמו. עזבו אתכם מזוטות כמו חוסני מובארק והאחים המוסלמים. בזה, יעסקו נא הביטחוניסטים החילוניים. תנו לנציגי יהדות התורה את יבנה וסגני שריה והם מסודרים.

תקציר הפרקים הקודמים הובא כאן בהרחבה בשבוע שעבר בראיון עם סגן הסער היוצא, מאיר פרוש. טרם צאתו לחו"ל, ביום רביעי, יגיש פרוש ליו"ר הכנסת רובי ריבלין מכתב התפטרות מהכנסת, ויעזוב את הארץ בדרכו למדינת נכר. ממעוף הציפור יוכל להבחין מאיר פרוש בשניים מחבריו לסיעת אגודת ישראל, הח"כ המכהן מנחם לייזר מוזס והח"כ הנכנס ישראל אייכלר, נאבקים על התפקיד הלא מכובד שהותיר בלכתו. מתקוטטים ביניהם, מי יזכה לאחוז בזנב הסער.

המדובר כמובן במשרת סגן שר החינוך. בראשיתה של קדנציה, עוד ניתן היה לחשוד בסער שיותיר מרחב פעולה, לפחות כמה בלטות, לסגן השר החרדי שיישב בקומת הנהלת המשרד, צמוד ללשכת השר והמנכ"ל. כיום, אחרי שנתיים במחיצתו, כבר ברור לכל כי מדובר בתפקיד שאינו מזכה את האוחז בו אפילו לא בפריווילגיות של עציץ, שעוד זוכה לזרזיף מים פה ושם. את 'העציץ' שלנו במשרד החינוך, סער רק מייבש כל הזמן.

בדיוק בגלל זה ההשוואה בין הקרב הנוכחי, לזה שהתנהל בראשית הקדנציה, היא בבחינת לעג לח"כ. מעמדם של שני האישים הנאבקים, שונה בתכלית. אז דובר על שני שחקני המפתח של 'יהדות התורה המאוחדת', כיום אלו שחקני המשנה (בהתאם להיררכיה הפוליטית). התפקיד עצמו לא משהו, וגם היריבות אינה שורשית, לא מובנת מאליה. אייכלר מייצג את חסידות בעלזא, ומוזס הוויז'ניצאי, הוא בכלל חצי בעלזאי.

עד לפני שבוע נראה היה שמכלול הסיבות והנסיבות, יוביל לכך שפעם אחת ולתמיד נראה חילופי תפקידים מסודרים ביהדות התורה: אייכלר ייכנס סופסוף לכנסת. מוזס יתקדם שלב אחד ויקבל את תפקיד סגן שר החינוך, מקלב שנוטש מחמת הרוטציה את משרת יו"ר הוועדה לפניות הציבור, ישמש במקום מוזס כיו"ר הסיעה, ובא ליהדות התורה, אם לא הגואל בעצמו, לכל הפחות סגנו.

האמת? לא רק לפני שבוע זה נראה כך. גם בראשית השבוע הנוכחי. בכינוס המובילים של 'המבשר' (שנערך, תחזיקו טוב, באולם 'ברקת' בשרתון סיטי טאואר), ישבתי לצידו של אייכלר ופיו מפיק המרגליות הפיק דברים ברוח זו. הח"כ הנכנס תמה מה הכבוד הגדול בכהונה תחת סער ונראה כמי שהשלים, לא בצער רב מדי, עם העובדה שמוזס הוא שיזכה להיכנס לנעליים (שמידותיהן אינן ברורות), של סגן השר הפורש.

כשאייכלר רוצה, אין רהוט ממנו. במקרה הזה, הוא לא נשמע רהוט ולא נראה להוט.

מוזס לעומתו, כבר מתנהל מזה כחודשיים כסגן שר בפוטנציה. נפגש עם סער, או לפחות מספר שהוא נפגש. מפזר חיוכים, קריצות ורמיזות, ולא חדל מלהזכיר נשכחות מתקופת הזוהר שלו במשרד, תחת השר הסרוג זבולון המר ז"ל - שכנם של חמיו וחמותו בשיכון ה' בבני ברק, שהפך לידידו האישי. "ידידות אישית" עם השר בימים ההם, נטולי יועצים משפטיים ותחקירנים תקשורתיים טרחניים, הייתה טובה יותר מאלפי זהב וכסף.

המסקנה: מהרגע הראשון, מוזס היה, נותר וככל הנראה לבסוף גם ייוותר (ולא מלשון ויתור), סגן השר החדש במשרד החינוך. אבל ל'יהדות התורה המיוחדת', יש כנראה פגם גנטי, מום מולד, שאינו מאפשר לה להתנהל ולו במראית עין של שיתוף פעולה. במדינת האגודאים רעש, מהומה, יוצאים למלחמה.

ויפתח את פי העיתון

אם להתייחס ברצינות לנימוקי הצדדים, הרי שלא שניים אוחזים בטלית (טלית קטן, יש לומר), אלא שלושה. השאר, מושכים בציציות. הואיל ואף אחד מהמעורבים לא מתבטא בקולו, לא נותר אלא לקבץ את לקט הנימוקים והסיבות שמפיצים בכל צד בשם המועמדים או מי מטעמם. אם הם לא מדברים, נעשה זאת אנו במקומם, בבחינת 'ויפתח את פי העיתון'.

נתחיל עם הצד הכי רלוונטי, מנחם לייזר מוזס. אם היה פותח את פיו, זה מה שהייתם שומעים: הרי אני הוא הח"כ הבא בתור ברשימת יהדות התורה. יש לי ניסיון וקשרים במשרד החינוך יותר ממה שיש לאייכלר ברדיו קול חי. אפילו לגדעון סער הצלחתי להתחבר ואתם עוד תראו שכאשר אהיה סגנו הוא ישמיע זמירות אחרות.

מה אתם מצקצקים שם בלשונכם. מתלחשים. אני הרי יודע בדיוק מה אתם אומרים: שסער ינסה דרכי להוכיח שהבעיה עד עכשיו הייתה במאיר פרוש ולא בו. אז מה? למי אכפת? צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים.

עם כל הכבוד וההערכה, אייכלר אינו האיש הנכון שיוכל להסתדר עם סער. יש לו יותר מדי
זקיפות קומה, אפילו יותר ממאיר פרוש. כזנבו של סער, המקום היחיד שאתה יכול ללכת זקוף, זה מתחת לשולחן, ואייכלר עוד ימצא את עצמו בכל בוקר במרפאת הכנסת, נאנק מכאבי גב.

בכלל, אני מתקשה להבין מדוע ח"כ שרק עכשיו נכנס כבר רוצה להיות סגן שר. וכי אין מה לעשות בכנסת? תראו אותי, איך נאבקתי על חוק השטריימל'אך. איך התמקדתי במצוקת הדיור. רק לפני שבוע הובלתי 'סיור מחסנים' עם חברי ועדת הכלכלה, לקחתי אותם למחסן שבו מתגורר הנכד שלי, וחברי הכנסת כמעט והזילו דמעות תנין.

אחר כך באו חבר'ה-לייצים מעיריית ירושלים שראו את התמונות ושלחו פקחים לבעלי המחסנים שהפכו לדירות. "סבא מה עשית לנו?", התקשר אלי הנכד בבהלה, אבל אני, מה אתם חושבים שעשיתי? ויתרתי? איפה! תכף ומיד איימתי לפוצץ את כינוס השדולה למען ירושלים בכנסת, והפקחים נעלמו. אתם רואים? גם כחכפ"ש (ח"כ פשוט), אפשר לעזור ליהודים מאנ"ש. כנסת ישראל זה לא סיפורי צדיקים, ואין שום סיבה שלח"כ שרק עכשיו נכנס תהיה קפיצת הדרך.

הנימוק הכי משכנע שכמובן לא תשמעו מפיו של מוזס, בדיוק כפי שלא שמעתם את הטעמים הקודמים, הינו זה הנוגע לקשריו הענפים עם בעלזא. אם מוזס לא היה ניחן במידות תרומיות של צניעות, ענווה ודיסקרטיות שמאפשרות לו תמיד לכבוש את מילותיו, הוא היה מסביר זאת כך: הרי אני הייתי הנציג הבעלזאי היחיד במסגרת דגל התורה, לא פחות ולא יותר מאשר במשרד השיכון, שם שימשתי כסמנכ"ל. הקשרים שלי עם החסידות לא טעונים את אישורו של אייכלר. הרי בוויז'ניץ אומרים שאני חצי בעלזאי. את הכספים שהעברתי לבעלזא בשעתו, גם שר במשרה מלאה לא היה מעביר כיום.

קול ישראל

גם בבעלזא, כמובן, שומרים על זכות השתיקה. ולמה שידברו, כאשר בצד השני לא רק שלא מוציאים מילה מהפה, אלא אפילו לא מדליפים מסרים לעיתונאים? זו הסיבה שבשום פנים ואופן לא תשמעו את הדברים הבאים מפיו של אייכלר, גם אם תתאמצו להאזין מראשית ועד סוף לתוכניתו הפופולרית 'קול ישראל', ממנה נפרד השבוע בצער. אומרים שבכנסת משלמים פחות, וגם הרייטינג של שידורי ערוץ הכנסת נמוך יותר. לא חבל?

על כל פנים, הואיל וגם אייכלר שותק, לא נותר אלא להמשיך את קו החשיבה העצמוני. מה הוא היה יכול לומר, לו היה מדבר. אז פחות או יותר, זה היה נשמע כך: קודם כל, בניגוד למוזס, אצלי זו הקדנציה השנייה בכנסת ולא הראשונה. גם על פי ההסכם התפקיד מגיע לי בדין: הרי אני הוא זה שנכנס בנעליו של מאיר פרוש, ומה שהיה עד עכשיו של שלומי אמונים מגיע כעת לבעלזא.

אם יעבירו את ההצבעה על התפקיד לוועדת השמונה של אגו"י, סביר להניח שהדעה הזאת גם תהפוך לעמדתה הרשמית של אגודת ישראל.

מוזס יכול לדבר עד מחר על יחסים מיוחדים עם סער, והלא לכולם ברור שלסער יצמחו שערות על כף היד לפני שהוא ייתן מראית עין של סמכות לסגן שר מיהדות התורה. מה שצריך בימים אלו זה סגן שר בעל אמירה ערכית ברורה, והתפקיד הזה של המסבירן המגזרי, הרי רשום בטאבו על שמי.

האמת? לא הייתי מנסה לקחת את התפקיד מהידיים של מנחם לייזר. לא בגלל שהתפקיד אינו מגיע לבעלזא. אחרי כל כך הרבה שנים של קיפוח, הגיע הזמן שביהדות התורה ילמדו לכבד את החסידות שהיא השנייה בגודלה בישראל והיד עוד נטויה. אבל אנחנו הרי דוגלים בהשכנת שלום ולכן, רק בגלל זה, גמרתי אומר בליבי לוותר על התפקיד.

אלא מה? אחרי ששמעתי שהעיתונאים מצטטים בשמו של מוזס דברים שהוא (לא) אמר, כאילו הוא בעלזאי לא פחות ממני, ואת המינוי הוא יסגור מעל לראשי, הבנתי שטעינו בהתנהלות. שמישהו פירש אותנו לא נכון.

גם אם נחליט לוותר לו על התפקיד, הוא חייב להבין שלא מדובר במינוי אוטומטי. קודם כל יש שם במשרד כמה ג'ובים. אין שום סיבה שגם אנ"ש לא ישתלבו בהם. מה אתם פוקחים עיניים? הרי היום זה טרנדי לדאוג ל'תעסוקת חרדים'. מעבר לכך, פעם אחת ולתמיד צריך לעשות סדר ולהבהיר שמי שמוותר למען השלום לא הופך בהכרח לפראייר.

בין חיסול לחיסון

רגע, עוד לא סיימנו: גם הדגלאים עדיין לא אמרו את המילה האחרונה. והרי חלוקת התפקידים בין אגודת ישראל לדגל התורה אמורה להיות שוויונית.

שני התפקידים הראשונים חולקו בשווה, גפני בוועדת הכספים וליצמן במשרד הבריאות ללא שר ממונה.

התפקיד השלישי, אם כן, אמור להתחלק פיפטי-פיפטי. פרוש, הרי שימש עד כה (רשמית לפחות) כנציג אגודת ישראל בתפקיד השלישי של סגן שר החינוך (התפקיד הרביעי בראשות הוועדה לפניות הציבור, אינו תפקיד סטוטורי ולפיכך לא נכלל במניין).

הדעת נותנת, שבמחצית השנייה של הקדנציה, נציג דגל התורה הוא שיכהן במשרה הרמה. אפילו בבעלזא, נשמעו קולות תמיכה במהלך, ולא בגלל שמתקנאים שם בפרוש שהעביר את מוקדי הכוח לדגל התורה, אלא על מנת להעביר מסר ברור למוזס, שלקח את התפקיד כמובן מאליו.

ולמרות זאת, בדגל התורה לא מתכוונים לעמוד על המקח, ולא מפני שמאן-דהוא מטיל וטו על קידומם של הזוטרים ממנו (תיפח רוחם של קנאים והולכי רכיל). מבחינתם של הדגלאים, גם אם לא יאמרו זאת מפורשות, די להם בכך שמוזס יכהן בתפקיד, לא בגלל קרבתו הרבה יותר לסער, אלא משום החיבור שנוצר בינם לבינו. בין הדגלאים לוויז'ניצאי.

ועוד לא דיברנו על האינטרס של הסיעה המרכזית, שם זוכרים למוזס 'משוגת נעורים'. יש שיאמרו שהפנקס נפתח ביום שבו רדף במסדרון אחרי ליצמן, רגע אחרי מינויו של גפני ליו"ר ועדת הכספים. מוזס אומנם טוען עד היום שהופתע ודלק בעקבותיו של ליצמן כדי להעביר את רוע הגזירה, אך בסביבתו של ליצמן משוכנעים שהוא עשה זאת כדי לוודא הריגה. אחרים טוענים, כי היחסים הורעו אחרי שמוזס שימש כשותף לכינוס שהרכב המשתתפים בו, אינו מאפשר דיון נרחב וממצה במדור פוליטי. כך או כך, אין ספק שליצמן נהנה וייהנה מכל רגע של אי נחת מוזסאית. עד לרגע האחרון הוא ישמש כצופה מן הצד, יעסוק בענייני משרדו. אומנם לא יבצע לו חיסול, אך גם לא יעניק לו חיסון.

השורה התחתונה: לסגן השר במשרד החינוך, יקראו כנראה מנחם לייזר מוזס. אם האיש ישכיל להרכין ראש, לסגור קצוות, ולהגיד יפה תודה, סביר להניח שהוא אפילו לא יזדקק לזכות בהתמודדות רשמית בסיעת יהדות התורה. רק שלא יעשה טעויות. אם לא שמדובר בח"כ מכובד, או-טו-טו סגן שר, ניתן היה לומר, שטויות.

ומה באשר לחשבונות האמורים לעיל? אל דאגה, עוד תימצא הדרך לכל אחד מהצדדים להגיב, כמו הסיסמא הצה"לית, במקום ובזמן שימצא לנכון. ובכל מקרה, בל נשכח שהדיבוב האמור לעיל, הינו על דעת כותב השורות בלבד, וכל שיוך בין האמור לבין הצדדים הניצים, נעשה על דעת הקורא בעל הדמיון המפותח.

סער מחכה למוזס

מודעת קבלת פנים ייחודית, המתינה לסגן השר הנכנס במשרד החינוך בראשית השבוע. היא הופיעה בעמוד הראשון של שלושת היומונים החרדיים ביום שני.

הכותרת הייתה זהה: "אנו מתנגדים בכל תוקף להפעלת מערכת פיקוח פדגוגי במוסדות החינוך החרדי". מיהם המתנגדים? תלוי על איזה עיתון הינכם מנויים: ב'יתד' וב'המבשר' דיווחה כותרת הגג כי מדובר ב"הוראת גדולי ישראל שליט"א". ב'המודיע', הסתפקו בדרג הפוליטי בלבד: "סיעת 'יהדות התורה' הודיעה למשרד החינוך".

מה שמוזר בכל הסיפור, שהגורם היחיד שעדיין אין לו עיתון, סגן שר החינוך המיועד (לפחות בעיני עצמו), מנחם לייזר מוזס, קרא על הידיעה בבוקרו של יום, לאחר פרסומה. ולמי שהספיק לשכוח, מוזס עדיין משמש כיו"ר סיעת יהדות התורה, וסמכותו הכמעט יחידה הינה שיגור הודעות לעיתונות מטעם הסיעה.

אלא שאת הידיעה הזאת, שנשלחה למערכות העיתונים בשם הסיעה, איש לא טרח להראות לו לפני. גם לא ח"כ מקלב, שחנך את תפקידו כיו"ר הסיעה בשיגור ההודעה האמורה.

ומה בדיוק פשר הדחיפות בהדפסת הידיעה דווקא לעת הזאת? גם לכך אין תשובה ברורה. פרשת מכרזי הפיקוח - הוא הנושא שלשמו התאגדו שלושת היומונים - מסוקרת מזה למעלה מחודשיים על ידי כותב השורות, כולל בשבוע האחרון. לא פלא אם כן שלמוזס יש תחושה, ואיש לא מנסה לגרום לו להרגיש אחרת, שההודעה הזאת כוונה לא רק לעברו של סער אלא גם לכיוונו.

כך או כך, לא רק מוזס מחכה לסער, גם סער מחכה למוזס (או לכל סגן אחר ובלבד שלא ייקרא בשם: מאיר פרוש). התקופה האחרונה אינה תור הזהב של השר. כשגדעון מתבונן במראה הוא רואה מיניסטר קמוט מצח ומרוט שערות. המורטים אינם רק חרדים, גם בתוך הליכוד מצבו לא מזהיר. ההליכה שלו שמאלה, הפכה אותו לפרסונה נון גראטה בקרב חלקים גדולים במרכז הליכוד. סער, שמלהטט בין שני העולמות, מרגיש שבסיס אחיזתו בתוך הליכוד, מתערער. תרמה לכך בין השאר, הדחתו של המדען הראשי במשרד החינוך, ד"ר גבי אביטל, ליכודניק בנשמה שפוטר על ידי סער ומאז לא חדל לקומם נגדו חברים במרכז הליכוד.

"סער מבין ששינוי לטובה של יחסיו עם החרדים יכול להועיל לו גם בתחומים נוספים ולהוכיח שהוא פחות שמאלן מהתדמית שמנסים להדביק לו", מעריך ח"כ חרדי בכיר, "זו הסיבה שבתקופה האחרונה האיש מדבר אחרת, רך יותר, פחות מתלהם. אני מציע לאף אחד לא להתלהב יותר מדי, כגודל העלייה כך תהיה הנפילה שלאחריה", ומדובר בהערכה המבוססת בניסיון של 'עשרות שעות סער'.

אבל מה לנו כי נחזה לטווח הארוך. במציאות חיינו במזרח התיכון, אפילו ההווה לוט בערפל. אז סער אולי מנצל את החילופין בין פרוש למוזס כדי לשדר התקרבות לחרדים, פיו מדבר טובות, אך מעשה ידיו ממשיכים להטביע בים.

די להתבונן באירועי השבוע האחרון: פרשת מכרזי הפיקוח, הפשיטות על הכוללים, ההוראות החדשות שאינן מאפשרות אפילו למוסד אחד לעמוד בביקורות (אם כי, בפרשה הזאת, יש להלין בעיקר על הזייפנים), הצעת החוק שמבקשת להכפיף את מינויי מנהלי בתי הספר החרדיים למנכ"ל משרד החינוך (על כל זאת ועוד, ראה בעמודי החדשות).

באסוציאציה למכות מצרים, ניתן לומר על סער, כי הקול כקולו המתון של מוחמד אל בראדעי, והידיים, כידיהם הקיצוניות והמסוכנות של האחים המוסלמים.

טורו של אבי בלום מתפרסם ב'רשת קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!