הבושה שבשנאה • איך הפכנו לשונאי המדינה המיטיבה?

ידידי בן ה 18, חרדי צעיר נלהב, ומלא רוח לחימה.

תהית מדוע אני סבור, לאור ארועי מצרים וטוניסיה האחרונים, כי עלינו, בני המגזר החרדי לשמוח בחלקינו ואפילו לעלוז, ובכן אספר לך כי לפני ימים מספר נתגלה קלקול במכונית אותה שכרתי, טכנאי הרכב שהוזמן היה ערבי ונדמה היה לי, משום מה, כי הוא זחוח דעת ושבע רצון.

לשאלתי ענה כי אחיו מתגורר במצרים ותנאי חייו היו עד כה מחפירים ומעוררי חמלה. ההתניידות שלו מאתר לאתר היתה בעזרת סוס ועגלה אותם היה שוכר, כמו עוד 20% מאזרחי המדינה הוא משתכר פחות מדולר ורבע ליום, ואת מזונו לארוחת הערב נוהג היה לקבץ, פעמים רבות, ביחד עם ילדיו מפחי הזבל. כעת, הוא אומר, יפול שלטונו של מובארק המושחת, וממשלה חדשה, דמוקרטית וסוציאלית יותר תקום.

האם נכונה האינטרפרטציה של הטכנאי החביב אינני יודע, אך בעקבות השיחה עלו בי הרהורים עמוקים על מצבנו הסוציו אקונומי של אזרחי ישראל בכלל ושל בני המגזר בפרט.

שכן נכונה העובדה, כי מלגתם של אברכי הכוללים פחותה כפי הנראה, מזו של אחיהם הסטודנטים להיסטוריה של ימי הביניים באוני' תל אביב, ומאוששת גם הטענה של סגן ראש אגף התקציבים באוצר, רותם פלג, כי עלותו של איש צבא קבע עולה למדינה כ 50000 ₪ בחודש [פי חמשים מאברך],

ועם זאת אי אפשר ואסור להתעלם מהעובדה כי כל עלם חרדי צעיר החפץ להשקיע את זמנו בתורה זוכה לעידוד מן הממסד בדמות דחיית שירותו הצבאי ומתן מילגה של כאלף שקלים, מלבד הנחות ארנונה, והבטחות הכנסה שונות - תופעה לה אין אח ורע בעולם כולו.

מי מרפא את הוגי הדעות?

רבים מממורמרי הצעירים החרדיים לא שוכחים להזכיר כי אנו חיים במדינה בה פועל 'שלטון רשע' העוכר ושוטם אותנו החרדים. מידי כל תקופה מייצרים כתבי העיתונות החרדית הרדיקלית כותרות המתארות את נרטיב 'השנאה' וה'טירוף' של אוייבי החרדים, אך הם שוכחים כי אותם 'רשעים' מנהלים מדינה בה לכל ילד, נער, איש אשה, קשיש וקשישה, יש שירות רפואי מכובד, [מהטובים במדינות העולם, ראה ארה"ב כמשל] החזרי ביטוחים מופלגים, ויחס מקצועי, אם לא אדיב ממשרדי הממשלה השונים.

האם למישהו מאותם הוגי דעות מיליטנטיים ושטופי שנאה יש נכה בבית? האם הוא שיער אי פעם מהי עלותו של יום טיפולים במחלקת השיקום של ביה"ח 'הדסה הר הצופים', סכום, שגם חודשים ארוכים של עבודה לא היו מאפשרים לאותם אומללים ליהנות משירותי הפיזיותרפיה והשיקום אילולי היתה נוטלת אותו המדינה 'האכזרית' על כתפיה?

ובכלל, האם באמת שונאים אותנו כל כך?

המוסר השכל שלמדתי ברחובות צרפת

זה לא מכבר חזרתי מביקור בן עשרה ימים בצרפת, וליתר דיוק מהעיר מץ שבצפונה. מכל הסיקוונס הארוך והמרתק שחוויתי שם זכורים לי בעיקר שתי סצנות.

מאחר ששהִייתי שם נבעה מכורח של שמחה משפחתית חשובה., סבבה שם עיקר השמחה, מטבע הדברים, סביב השבת, בה נפגשים כל האנשים היהודים תחת קורת גג אחת, שרים, מתפללים ושמחים בצוותא. דא עקא, שאני איחרתי קום באותה שבת בבוקר ונאלצתי ללכת לבד אל בית הכנסת.

זכרתי פחות או יותר היכן הוא ממוקם והדרך נראתה לי פשוטה. הסתובבתי לי שעה ארוכה ברחובות מץ, כאשר אחד הבניינים שהעמדתי כציון דרך נקרה על פני בערך ארבע פעמים בכל פעם מזווית אחרת, עד שהתחלתי לחשוב שאולי זהו הבית הכנסת ולא לחינם נקלעתי לכאן, אולם עד מהרה התברר לי כי מדובר בכנסייה יוונית עתיקה (כמה כנסיות יש שם, אלוקים ישמור).

בלית ברירה, החלטתי לפנות לעזרת הציבור אך האנשים שאותם שאלתי הביטו עלי בתמיהה כעל אדם שאינו בריא בנפשו ופשוט לא ענו, ואני חישבתי להישבר. אבל אז קלטתי בזוית עיני אדם שנראה יהודי, הולך בצעדים מהירים. זינקתי עליו במהירות והוא בבהלה קלה הסביר לי כי המארח שלנו היה מודאג ושלח אותו להסתובב ברחובות למצוא את האבדה.

הגענו לבית הכנסת כאשר חולפת בי תחושה עמומה שהאדם שממול לכניסה מביט בי בחשדנות, מי זה? שאלתי את היהודי שלצידי. השומר, הוא ענה בטבעיות. הכניסה בסך הכל היתה חלקה, והיינו רק צריכים לפתוח שלוש דלתות עם מנעולים שונים, ואז הגענו אל האולם הגדול והמפואר עם הקישוטים ופיתוחי העץ המרהיבים של קהילת מץ.

האולם היה ריק.

איפה כולם שאלתי, היהודי הסביר לי שאין מספיק אנשים השבת ולכן מתפללים בבית הכנסת הקטן. בבית הכנסת הקטן היו כארבעים אנשים, וחוץ מהחזן שעטה גלימה וחבש לראשו כובע מאד משונה, היו רוב האנשים זקנים או די מבוגרים, כך שהתפילה עברה ביבושת של טקס ריטואלי מוכר.

הרופא הצרפתי שמחפד מהמזכירה

יומיים מאוחר יותר. מאחר ומשפחתי במקורה מצרפת הציע אבי כי 'אם אני כבר שם' כדאי שאגש לאחד מידידיו, רופא שיניים במקצועו, ואעבור מספר טיפולים – שהיו עולים לי הון עתק בארץ – בחינם. יצאתי לפגוש את ד"ר דניאל במרפאתו בעשר בבוקר, וישבתי לי לתומי בחדר ההמתנה הנאה שלו.

בשלב מסוים יצא ד"ר דניאל החוצה, ואני קראתי בשמחה "הי דניאל מה שלומך?" דניאל לא ענה וקרא לי אליו בפנים חמורות: מה זאת הכיפה הזאת אתה לא נורמלי? אתה יודע מה אתה עושה לי? תלבש קסקט כמוני, ובבקשה אל תדבר אלי בעברית כאן, הנהנתי בהלם, ודניאל הוסיף, גם במשך הטיפול ליד האסיסטנטית שלי אל תדבר בעברית, לא כשהיא שומעת, תעשה תנועות. עשיתי.

אז נכון, שפה בארץ העצבנות היא תכונה דומיננטית, והשימוש ביכולת הוורבלית פוחת והולך. ונכון גם שבעיתונות ובתקשורת הכללית יש בעיקר השמצות, גידופים, רוע, ושחר אילן. ועם זאת מעולם לא חששתי ללכת עם כיפה ברחוב, כל רחוב. אף פעם לא היססתי לבקש עזרה מאיזשהו חילוני מפחיד ובשום אתר לא צעקו עלי 'דוס מסריח' או התייחסו אלי בצורה שאינה ראויה. להיפך, מספר פעמים לא מבוטל ביקשו אותי לומר איזה 'וורט' או לענות על דילמה הלכתית כלשהיא.

ונקודה אחרונה: לבית הכנסת שלי, וגם של מטורפי מאה שערים, אין אפילו מנעול אחד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!