ומי ה'בוס' של הגיור הצבאי? • חשיפה

המהנדס ישראל רוזן, לימים דיין בבית הדין המיוחד לגיור, שלח לפני כמה ימים ללשכת הרב הראשי לישראל מסמך מרתק בו הוא עורך השוואה בין הגיור האזרחי לצבאי.

המסמך, שהגיע לתיבת 'דואר צבאי', מחולק לשלבים: קדם גיור, גיור ובתר גיור.

לטעמי, העיקר חסר בו - והוא סקר שיבדוק כמה שומרי מצוות יצאו מכאן וכמה משם.

ובכל-זאת, הנה כמה תובנות העולות מקריאת המסמך.

אחת הטענות העיקריות שנשמעות כנגד הגיור הצבאי הוא הבלוף שבדבר. עובדה היא שרובא דרובא אינן שומרות מצוות. האם הן מתכוונות לכך מראש? לרב רוזן אין תשובה ברורה.

איך מתבצע הליך ההכנה לגיור? מסתבר שקיימים הבדלים משמעותיים בין שני סוגי הגיורים:

מראשית יסוד מנהל הגיור הממלכתי נקבע כי ההכשרה צריכה להתבצע במסגרת אולפן גיור מוכר ומאושר, ולא בלימוד אצל רב/רבנית פרטיים או לימוד עצמי. הסיבה: ההכשרה לגיור איננה רק ידע אלא גם הליך חברתי וקהילתי (ויש סיבות נוספות שאין כאן המקום לפרטן).

'כללי הדיון בבקשות לגיור תשס"ו-2006', סעיף ז', מאפשר במקרים מיוחדים "מנימוקים מיוחדים שיפורט ובכתב, ובהסכמה בכתב של ראש מערך הגיור, להפנות את המבקש לבית הדין בלא לימודים באחד הגופים המכינים לגיור".

במגזר האזרחי - קיימת עמידה קפדנית על סעיף זה, וקיים נוהל מסודר של פטור מאולפן המנומק בכתב ובאישור הרב דרוקמן, ראש מערך הגיור.

במגזר הצבאי - יש מקרים (מועטים, יש לציין) בהם 'מדלגים' על ההכשרה הרגילה, ומביאים לבית הדין לאחר לימוד עם 'רבנית מוסמכת'. אין נוהל של אישור גורם בכיר ומוסמך לכך.

אחוזי הצלחה - אין נתונים

מי מכשיר את הבאים בשערי בית הדין, ומי מלמד אותם את עיקרי האמונה והמצוות?

מרבית אולפני הגיור מופעלים ע"י ה'מכון ללימודי היהדות' (מל"י, וכן להלן), ארגון בחסות הסוכנות היהודית לישראל, ונוסד על ברכי 'המלצות ועדת נאמן'.

בנוסף, אולפני גיור לא מעטים מופעלים ע"י עמותות וארגונים ציבוריים אחרים. מהם רשתות (כמו 'עמי' בחסות אור-עציון, 'שבי שומרון' באריאל ובשומרון, 'שבי ישראל' לדוברי ספרדית, 'רבני צוהר', 'מחניים' ועוד), ומהם מכוני גיור 'מקומיים' (כמון 'מכון מאיר', אולפן לדוברי צרפתית, אולפני מועצות דתיות או גרעינים תורניים).

בעבר פעלה רשת ענפה של אולפני 'משרד החינוך'. כיום הם מתרכזים במגזר האתיופי בלבד. כמו כן פעלו אולפני גיור בקיבוצים הדתיים. כיום פעילותם (כמעט) לא קיימת.

קיימים הבדלים בין האולפנים השונים בהיקף השעות, בחוויות שמעבר, באוירה, בתכנית הלימודים, בשלבי המטלות הנדרשות, ב'השקעה' החינוכית והרוחנית מצד עמותת-האם המפעילה וכדומה.

למרות הבדלים אלו, המוכרים היטב לדייני הגיור, כל האולפנים 'כשרים' לבוא בשערי בתי הדין. 'תוצרתם' מתקבלת לפי אישות המתגיירת ללא הבחנה או העדפה למקום לימודיה.

אין מידע על אחוזי ההצלחה בבית הדין לפי חתכי האולפנים השונים.

במגזר האזרחי מדובר במערכת שנעה על גבי תקציבים שמנים, כולם ניתנים ביד נדיבה, חלקם הם שאלה של לחדול או ל להתקיים לגופים שמבצעים זאת, לכולם יש אינטרס להרבות לומדים כדי להרבות תקציבים.

300 שעות - ואתם יהודים

במגזר הצבאי מדובר במערכת שמונעת ע"י השקפת עולם ולאו דוקא תורנית.

הנה לכם מי שמוביל את הגיור הצבאי: לא הרבנות הצבאית ולא הרב הראשי (אגב, הנוכחי לא ידוע כמי שמתמצא בפסיקה הלכתית בכלל ובהלכות גיור בפרט) אלא חיל החינוך ו... אלעזר שטרן.

ההכשרה לגיור בצה"ל היא באחריות לוגיסטית של חיל חינוך, ומופעלת באופן בלעדי ע"י המכון ללימודי היהדות (מל"י), באמצעות מוריו ולפי תוכניותיו המותאמות לצה"ל, שאושרו ע"י הרבנות הצבאית הראשית.

המסגרת נוסדה לפני כעשור בהמרצת קצין חינוך ראשי האלוף אלעזר שטרן, שהיה מעורב אישית בהקמתן ובהמרצתן.

הקח"ר לחץ מאד לקיצור ההליכים ולהקלות נוספות. הרבצ"ר דאז (תא"ל הרב ישראל וייס) דרש הארכת תהליכי ההכשרה לשם הפנמה, התנסות ובדיקת הרצינות. בסופו של דבר, התגבשו המסגרות הנוכחיות (אם כי הוכנסו בהן שינויים במרוצת השנים).

כמה זמן נדרש מאדם הרוצה להתגייר ללמוד לשם כך? מסתבר שמעט מאוד.

במגזר האזרחי -

שעות כיתה: כל אולפני הגיור מתקיימים ברצף, והם משתרעים על פני 6 עד 12 חודש, בהתאם למספר השעות השבועיות. אולפני גיור אזרחי סטנדרטי של 'מל"י' משתרע על פני 10 חדשים, בהם מתקיימים 2 מפגשים שבועיים אחה"צ-ערב; כל מפגש 4 שעות אקדמאיות (45 דק'), ובס"ה כ-300 שעות לימוד בכיתה.

שבתון וחגים: מלבד הלימוד בכיתה, אולפני הגיור האזרחי של מל"י מקיימים שבתון אחד בו מבלים שבת במקום אירוח, והיא כוללת אוירה , הדרכה והרחבת אופקים. בדרך כלל קושרים לשבת זו גם סיור מורשת חינוכי. מכונים אחרים מעניקים יותר משבת אחת, בהתאם ליכולתם התקציבית והלוגיסטית (למשל, רשת אולפני 'אור עציון' מארחים בישיבה).

סביב החגים נערכות מסיבות חג, הדגמות הלכות החג וכדומה.

חינוך בלתי פורמלי: חלק מן המורים באולפני הגיור השונים (כולל מל"י) נוהגים לזמן מדי פעם לבתיהם את התלמידים והתלמידות ל'שיעורים חפשיים', להשלמות, לדיונים ולהעמקה, ל'מלוה מלכה', לסוכה, למסיבות חג וכד'.

משפחה מאמצת ובית כנסת: כל מתגיירת צריכה למצוא לעצמה משפחה דתית שתוכל להתארח אצלה מדי פעם בארוחות שבת, וכן שתסייע לה למצוא את מקומה בבית הכנסת ולהתמצא בסידור, בברכות וכד'. האולפנים משתדלים לסייע למתגיירות למצוא אפיקים אלו, אך לעתים רבות הן נדרשות 'לעזור לעצמן'.

לימוד עצמי: קיימת תכנית במל"י המאפשרת ללמוד עצמאית, באופן מודרך, כמחצית מהיקף השעות. מדובר בעיקר לסטודנטים עסוקים להם מתקיים מפגש שבועי אחד, והשני מומר ל'שיעורי בית'. הצלחת מסלול זה טרם הוכחה בבתי הדין.

במגזר הצבאי –

המסלול: השוני העיקרי בין שתי המערכות הוא במסלול אולפני הגיור. בניגוד לקורס האזרחי הרצוף המתכונת הצבאית מחולקת ל-3 (איך לא?):

(1) קורס ראשוני בשם 'נתיב', הנמשך 7 שבועות, בתנאי פנימיה (וכן הסמינרים הבאים). הקורס לא מכונה 'אולפן גיור' והוא מוקדש לזהות היהודית, לציונות ולישראליות, ללא דיבורים על מחויבות הלכתית.

(2) במרווח זמן של לפחות חודש מאוחר יותר - סמינר א' בן שבועיים.

(3) לאחר מרווח של חודש לפחות – סמינר ב', אף הוא שבועיים.
בס"ה המסלול הצבאי הוא בן 11 שבועות לימוד, המשתרעים בפועל על פני 7-8 חדשים, ובס"ה כ-360 שעות לימוד בכיתה. חדשי ההמתנה בין השלבים מיועדים להפנמה ולבחינת היכולת של המתגיירת לעמוד במטלות כפי שלמדה, להתמודד עם קשיים ולהעמיק את רצינותה.

לקורס 'נתיב' מגיעים חיילות וחיילים רבים, ללא כל סינון, ורק חלק מהם (30%?) מגיע לסמינרים לקראת גיור. המעבר לסמינר א' וב' מותנה בראיון והמלצות של צוות ההכשרה ובדיקת ההפנמה, הכנות והמוטיבציה.

אורח חיים: בשלבי הסמינרים החיילות נדרשות לקיים את מה שלמדו בהלכות כשרות, שבת, תפילות וברכות וכד'.

משפחה מאמצת ובית כנסת: כל חיילת חייבת להתארח לפחות 3 שבתות מלאות אצל משפחה מאמצת, כולל תפילה בביכ"נ, וכן לפלס דרכה לביכ"נ באזור מגוריה. מל"י מסייע לחיילות למצוא משפחות מאמצות, בעיקר ע"י ביקור שבת בקהילה מארחת.

בניגוד לגיור האזרחי המשפחות המאמצות של החיילות בדרך כלל אינן מסביבת מקום מגוריהן. מבחינה זו במגזר האזרחי קיים סיכוי גבוה יותר שהקשר עם המשפחה המאמצת ימשיך לאורך זמן.

כאמור החיילות נדרשות בשבתות בהן הן שוהות בבית ההורים לפקוד בית כנסת שימצאו לעצמן בטווח הליכה.

לא התקבלתם? רוצו לערער

כאן אנו עוברים לפרק הגיור עצמו. שאלת הרצינות נבדקת הכא והתם, אולם בצורה חלקית ביותר.

במגזר האזרחי - מנהלי האולפן המחליטים כי פלונית סיימה כראוי את ההכנה לגיור ובשלה לכך, פונים לשליח בית הדין שיראיין אותה וישבץ אותה לזימון לבי"ד.

מתגיירת שלא הומלצה רשאית לפי התקנות לדרוש להגיע לבי"ד, לשיפוט הדיינים.

בכל מקרה, המתגיירת נדרשת להביא לבית הדין המלצות בכתב (משפחה מאמצת, בית כנסת, מורים, מכרים וכד').

במגזר הצבאי - צוות ההוראה בוחן וממליץ לקראת בית הדין.

שליח-בית-דין-צבאי (בדרך-כלל אחד הדיינים הצבאיים) מראיין וממליץ בכתב.

לא ידוע לי האם גם בצבא המועמדת יכולה להגיע לביה"ד למרות אי המלצת השליח, כמו באזרחות, כמתחייב מן התקנות. ספק אם יש 'ביקוש' למצב זה.

גם במגזר הצבאי נהוגות המלצות בכתב ממשפחה מאמצת (אם אינה נוכחת בדיון), אך לא מבית כנסת.

יש כושר דיינות

והנה סקופ: הרב רוזן לא פוסח על שאלת ההבדלים בין המגיירים בפועל כאן ושם.

אגב, בשתי מערכות הגיור מדובר לעיתים באנשים שכלל לא הוסמכו לדיינות, ולעתים במי שלא למדו את ההלכות הנדרשות.

לעיניכם הרואות, מתוך המסמך של רוזן:

במגזר האזרחי - קיימים בתי דין עם הרכבים קבועים (פרט למילויי מקום לפי הנסיבות), המתכנסים ביום קבוע בשבוע, במקומות קבועים בפיזור ארצי: צפון, ת"א, ירושלים ודרום.

בכל הרכב נמצא לפחות דיין אחד בעל כושר דיינות מהרה"ר והוא מכהן כאב"ד.

העדר מינוי פורמלי: מרבית הדיינים מכהנים שנים רבות ומעולם לא קיבלו מינוי ישיר לכך. הם הוצעו כמתאימים מבחינה תורנית והשקפתית על-ידי, בתקופת כהונתי כראש מינהל הגיור, ולאחר מכן נוספו בודדים שנבחרו ע"י מנהל בתי הדין (הרב אליהו בן דהן). 'קיומם' הובא לידיעת הרב הראשי ונשיא בית הדין הגדול שהיה ממונה על נושא הגיור (הרבנים בקשי-דורון ולאו, כל אחד בשעתו).

ב'כללי הדיון בבקשות לגיור' (תשס"ו-2006) נקבע כי דייני הגיור ימונו באמצעות ועדת איתור לפי החלטת הממשלה. ואכן, בשנת 2009 נוספו 10 דיינים חדשים לגיור האזרחי בהליך זה.

התהליך בבית הדין מסתיים (אם המתגיירת מתקבלת) במעמד 'קבלת המצוות' לעתים רבות בהתרגשות רבה, חתימה על 'מעשה בית דין לגיור', ברכות אישיות מן הדיינים והפנייה לטבילה (ראו להלן).

במגזר הצבאי - היעדר מינוי פורמלי: בתי הדין הצבאיים התמסדו בימי כהונתו של תא"ל הרב ישראל וייס כרב צבאי ראשי. הרב י"מ לאו, שכיהן אז כרב הראשי האחראי על 'תיק הגיור', אישר את המסגרת שהוצעה ע"י הרב הראשי לצה"ל. מעורבותו היחידה היתה דרישה כי בראש כל הרכב ישב דיין בעל כושר לדיינות. הרב לאו היה מודע לכך שבצידו ישבו רבנים צבאיים ותיקים, משירות הקבע והמילואים. בתקופה מאוחרת יותר, במסגרת שיחות עדכון, יידע הרבצ"ר גם את הראשל"צ הנוכחי, הגרמ"ש עמאר, האחראי על הנושא ברבנות הראשית.

אישור ההרכבים היה עקרוני, ללא נקיבת שמות, בדיוק כמו בגיור האזרחי.

הסיבה להקמת בתי דין צה"ליים (ולא הבאת החיילות לבית דין אזרחי לגיור) היתה 'טבעית' ומובנה-מאליה; המערכת הצבאית מזינה ומפרנסת את עצמה, ו'מרגישה יותר נוח' עם אנשי צבא. יתר על כן, ב'מסדרונות' הגיור הצבאי טוענים כי האוירה השוררת בבתי הדין הצבאיים, הן הארת הפנים כלפי המתגיירים והן קירוב הדעת בין הדיינים, חיובית יותר מאשר במגזר האזרחי.

הרכבים: כאמור, דיין גיור אזרחי, בעל כושר דיינות, מכהן כאב"ד בכל הרכב צבאי, ובצידו שני רבנים צבאיים. כיום בעיקר מאנשי המילואים, מתוך מאגר (קבוע? נזיל?) המכיל כ-10 רבנים. יש לציין כי ההרכבים אינם קבועים והם משובצים מישיבה לישיבה ע"י קצין בית הדין לגיור, בהתאם לזמינות האישית או באקראיות.

וישנה גם עדיפות למערכת הגיור הצבאית, לא תאמינו:
ביה"ד הצבאי, ולא האזרחי, מעניק לחיילות 'שי הלכתי'; מערכת כלים ופלטת שבת.

ועל כך לא נותר לנו אלא לומר את דברי הלל הזקן "ואידך פירושא הוא, זיל גמור".

גלנט - מתאים או לא

בשבוע שעבר עסקנו בשאלת חיוניותו של צבא העם כמרכיב בביטחון הלאומי.

פסיקה אחת שהושמטה בטעות מביאה אותנו לעסוק בשאלת התאמתו של האלוף יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל.

היותו של הצבא מורכב משכירים, מקלה על המנהיגות בבואה להכריז מלחמה.

לא באמת מתאבלים אזרחי ארה"ב על חלליהם המובלים בארונות משדות הקרב בעיראק ואפגניסטן. רובם כלל אינם מבינים מה הם מחפשים שם בכלל – למרות שהם מממנים אותם באופן ישיר. התחושה השולטת ברחוב היא שהם החליטו להיות חיילים והביאו את זה על עצמם. מנהטן תחגוג לנצח, עד אסון התאומים הבא.

שונה הדבר במדינה שמחילה על אזרחיה את חוק גיוס החובה. במקרה זה מהססת המנהיגות ובודקת את עצמה פעמיים ושלוש לפני שהיא מחליטה לשלוח את צבאה למשימות הרפתקניות, וישנן והיו כאלו.

לו הייתה שאלת בג"ץ מורכבת מזווית דתית מול חילונית, ימין מול שמאל, היינו ממהרים לנחש מה יחליטו שופטי בג"ץ. הרי לא באמת מדובר בסוגיה משפטית, ובית דין לערכים הרי לא היה לנו מעולם, עד שאהרן ברק בשיכרון הכוח שלו החליט להקימו.

ובכל זאת, לו יחליט בג"ץ שיואב גלנט ראוי לשרת כרמטכ"ל, הרי שעצם כניסתו לתפקיד כשהוא מרוט נוצות, תגרום לו האטת מה בהיחפזו ללחוץ על רה"מ, יהיה מי שיהיה, לצאת להרפתקה קרבית, שלא ברור איך יוצאים ממנה. ושאלת השאלות שנדונה לפני מבצע עופרת יצוקה הייתה מה יהיה אחר כך.

מצד שני, לפעמים נדמה שכוח הבלימה השתלט עלינו יותר מדי.

לפני למעלה משלושה עשורים השתתפתי כחייל בטקס הצהרת אמונים (הדתיים אינם נשבעים) לצה"ל. המח"ט שעמד מולנו ומול ההורים, דיבר בפאתוס רב על חובתנו להסתער מול אויב ולהבקיע, בכל מחיר.

לפני שבוע הזדמנתי לטקס השבעת טירונים באחת מיחידות השדה, הפעם כאורח. מפקד בדרגת סא"ל שנאם בטקס דיבר על החובה לנצור את הנשק ולהשתמש בו אך ורק למטרות שנקבעו.

זה לא מקרי. משהו רע עובר על צה"ל. יותר מדי חקירות והעמדות לדין, חלקן אגב מוצדקות, עלולות לסרס אותו לחלוטין.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!