כך בוחר פרוש את רבותיו • טורו של אבי בלום

"מה, כבר אורזים פה?", שואל מאיר פרוש, כשהוא נכנס לחדרו בכנסת ונחשף להמולת מעבר הדירה. במרכז החדר, ערימת ארגזים דחוסים המכילים קלסרים עמוסים. בצד, מונחים קרטונים מקופלים, מוכנים ומזומנים לארוז את שאריות המיטלטלין. לשכה על ארגזים.

חמש עשרה שנה ברציפות מכהן מאיר פרוש כחבר כנסת. בעוד שבוע בדיוק יניח את מכתב ההתפטרות ויעזוב את הבניין, במה שנראה כהליך כיבוד הרוטציה החלק והמכובד ביותר בתולדות היהדות החרדית. אולי גם בתולדות הכנסת.

עד לפני שבוע, הצפי היה לחופשה זמנית. הפסקה קלה להתרעננות. האווירה בבניין הייתה כשל אחרית ימי ממשלת ביבי. הממשלה קרטעה, העבודה איימה בפרישה. נראה היה שהח"כ המחליף ישראל אייכלר, לא ישהה בבניין יותר ממספר חודשים, וייאלץ שוב לעזוב לפני שיספיק לחמם את כיסאו.
ואז באו ברק ונתניהו ובמבצע חשאי בעורף האויב – ואת העורף של פואד, לא ניתן להגדיר אחרת – נטרלו את קיני ההתנגדות. הפכו את הקואליציה ממקרטעת ליציבה, מרעועה למבוססת. דחו את הבחירות, ובמישרין האריכו את השהות של פרוש במדבר האזרחי הצחיח, בעוד שנה וחצי לפחות.

לפרוש נותר להתנחם בדברים שלחש לו סילבן שלום ביום שישי האחרון, בהלוויית הגב' סוניה גלמן-פרס. "אני לא הייתי מזלזל בהצטרפות של שמונה ח"כים לספסלי האופוזיציה", אמר סילבן למאיר. "כיום יש בכנסת עוד שמונה אצבעות נגד הממשלה. נכון שהחבר'ה מהעבודה גם כך לא היו חברים מלאים בקואליציה, אבל עד היום הם לא הצביעו אי-אמון ומהיום והלאה יצביעו". זהו ניתוח מעניין מפיו של סילבן שלום, שנחשב לחזאי המומחה ביותר בפענוח השקע הברומטרי שמביא לפירוק ממשלות.

פרוש לא בונה על זה: "אני מעריך שהבחירות יתקיימו בעוד שנה וחצי-שנתיים", הוא אומר בהשלמה. אומר ואורז. למען האמת, לנציג שלומי אמונים אין ברירה אחרת. הסיעה ששאבה את כוחה במשך השנים מכיבוד הסכמים, מחויבת לכיבוד כל אות ותג. אנשיה, כמו הקראים, מאמינים רק ב'תורה שבכתב'.

"אצלנו, כיבוד הסכם זהו ערך עליון", אומר פרוש. ההתלבטות אם לקיים את ההסכם, כלל לא עלתה במחשבה. הוא מזכיר, כי כבר לפני כחצי שנה, בביקור שערכנו עמו בהיכלי הישיבות בעיצומו של 'זמן אלול', הצהיר לציטוט ולייחוס, כי יקיים את הרוטציה במועדה ויעביר את שרביט הח"כות לאייכלר.

"אני עוזב בגו זקוף, בלי למצמץ. המעשה הזה שאני עוזב לטובת נציג בעלזא זהו מעשה שנעשה בשיקול דעת מתוך רצון לקרב את בעלזא לאגודת-ישראל. עשינו מעשה בתשס"ג, וקבענו שבכל קדנציה סיעה אחרת תתרום את חלקה וכעת הגיע תורה של שלומי אמונים.

"הרי תמיד יש תירוצים. יכולתי לומר שאני חייב להמתין עוד כמה ימים, כי יש לי הצעה דחופה לסדר ששר החוץ, או אני לא יודע מי, צריך להשיב עליה. תירוצים לא חסרים, אבל החלטתי ביני לבין עצמי שאקיים את הרוטציה בדרך המכובדת ביותר. הרי איש ציבור עובד הרבה על תדמית טובה ועושה המון כדי לקרב ציבורים. לא אפספס את כיבוד הרוטציה אפילו בחצי יום כדי שבעלזא יקבלו את מה שמגיע להם בזמן ובדרך מכובדת".

על מנת לקבל פְּרֶס

מדבר האזרחות הצחיח, פרוש לרגליו. אחרי חמש-עשרה שנה של ח"כות פעילה הוא ייאלץ להתרגל לקריאה שמית נטולת כל תואר ממלכתי. יש שיאמרו כי היובש במדבר האזרחות, טוב מכבשן השררה הלוהט של סער שבמחיצתו שהה בחצי-הקדנציה האחרונה. ליחסיו עם שר החינוך, שידעו מורדות ומורדות, עוד נגיע. אבל לפני הכל אי אפשר שלא לשאול, כיצד יקום מחר בבוקר, ביום שאחרי.

"גם כשלא אהיה בכנסת, הלשכה הציבורית שלי בבית אגודת ישראל ברחוב פרס, תהיה פעילה", משיב פרוש ומבקש להזכיר, בעיקר למי שמעדיף לשכוח: "הרי כל המושג הזה של לשכה לפניות הציבור זהו מודל שאני יישמתי לראשונה בירושלים".

שאלתי, אם נמצא אותו במשרדי אגודת-ישראל בירושלים, או במערכת עיתון 'המבשר' בביתר. פרוש השיב בהומור חסידי אופייני: "כדי לפקח על המבשר לא צריך להגיע לביתר. הנה, גם אתה יושב איתי כאן ועושה את עבודתך עבור העיתון".

אם נגזר גורלך להתפטר מהכנסת, טוב שתעשה זאת כשקולמוס עיתון בידך. מהבחינה הזאת, פרוש נוטש את הזירה עם יתרון אדיר, שלא היה לאביו ר' מנחם זצ"ל, בעת שכיבד בשעתו את הרוטציה. הפעילות תוזכר בכל יום, רק התואר יוחלף, במקום 'סגן השר', יבוא 'יו"ר שלומי אמונים'. ובכל זאת, דומה שפרוש צריך להיזהר שלא להפוך למהדורה מעודכנת של 'לשעברניק' עם עיתון. כי גם כשיש לך עיתון, לא כל הגיג ראוי לאזכור, לא כל עזרה מצדיקה כתבה.

מזה מספר חודשים שהוא נראה כמי שמכין את צעדיו. מכשיר את הקרקע לקראת הפרישה.

כינוס 'שלומי אמונים' לפני שבועיים, לא תוזמן באופן מקרי לחודש הפרישה. רוח העשייה שחזרה לנשב במשרדים ברחוב פרס, אמורה להיות הרוח הגבית שתותיר לו מרחב קיום ציבורי. נטול מחויבות להתמודד עם זוטות, כמו גדעון סער, יוכל פרוש להתמקד בדבר האמיתי: ביסוסה של שלומי אמונים.

"אני לא הייתי עושה חיבור ישיר בין חידוש קבלת הקהל ברחוב פרס לקיום הרוטציה", אומר פרוש ומסביר: "בשנתיים האחרונות, לא יכולנו לדרוש מאבי זצ"ל לבוא בכל יום שישי לקבלת קהל. אבל ברגע שאני נמצא כל יום שישי ומקבל קהל, אז מפרסמים בחזרה את שעות פעילות הלשכה".

גם שיתוף החברים, לדידו, אינו קשור להתחדשות העשייה החוץ-פרלמנטרית: "הרי ההתייעצות עם החברים, היא חלק בלתי נפרד מסדר היום של שלומי אמונים. ביום שישי האחרון, בצהריים, הזמנתי לביתי כמה חברים והתייעצתי בנוגע לשאלה שהייתי צריך לענות עליה תשובה. מדובר באנשים שהיו יושבים גם סביב השולחן של אבא שלי. יש לנו כיום את הקאדר עם הוותק והניסיון הרב ביותר בעסקונה החרדית. מה שהיה עד היום, ימשיך גם מכאן ואילך".

במושגים פוליטיים, שנה וחצי זו תקופת זמן נצחית. אין ואקום בפוליטיקה. לכל איש יש תחליף. שאלתי את פרוש, אם אינו חושש שאחרי שנה וחצי, גם אנשי הסיעה שלו, יתרגלו לכך שניתן לחיות בלעדיו. שאפשר לפנות לנציגים האלטרנטיביים ולקבל מענה.

"והרי מי שקשור לאותן קבוצות שבתפיסה הציבורית אני מייצג אותן, פונה גם היום לאחרים, במקרים מסוימים", משיב פרוש ומסביר: "הרי אם יש חבר-כנסת שקרוב יותר ממני לנושא שקשור לפנייה, יפנו אליו. אלא מה? אותו חסיד יודע שאם לא אהיה קיים, אם לא יהיה לנו כוח
פוליטי, ההסתכלות כלפיו תהיה שונה. וזה לא הולך להשתנות ביום שלא אהיה בכנסת".

ואינך חושש שחבריך לסיעה יתרגלו למציאות שניתן לנהל את הישיבות בלעדיך, ויהפכו את היעדרותה הזמנית של שלומי אמונים לחופשת קבע, שאלתי.

"אני לא סבור שמישהו מחפש לריב איתי. יש הסדר וההסדר נעשה לטובת בעלזא. פעם עשה את זה הלפרט, היום אני". זוהי תשובתו הרשמית של האיש שבשלב זה מעדיף להימנע מפתיחת חזיתות וחיטוט בפצעים. אחרים בסביבתו מבקשים להזכיר, את מה שפרוש השיב להרב אברהם רביץ זצ"ל לפני עשור. "הבחור הזה אומר שלא יכניסו אותך לרשימה", אמר אז רביץ לפרוש על ליצמן. "אם כך", השיב פרוש, "דגל התורה יכולה לבקש כבר מעכשיו את המקום הראשון ואת התפקיד הראשון". עשור חלף. את התפקיד הראשון דגל כבר קיבלה. בשלומי אמונים מזכירים שגם המקום הראשון לא מובן מאליו.

מאמין בשיתוף

מאיר פרוש פורש בטיימינג הנכון. בדיוק בזמן. הוא עושה זאת, אחרי שסיים להעביר את עמדות השליטה של אגודת-ישראל לידי דגל התורה, ורוקן את התנועה האגודאית מנכסיה. מי שאינו מבין במה מדובר, מוזמן לעיין ברשימת חמישה עשר חברי הוועד המנהל של החינוך העצמאי שהוגשה לפני שבוע לרשם העמותות. תשעה מתוכם הם נציגי דגל התורה. הגוף רב המשרות, ספק הג'ובים מספר אחת של היהדות החרדית, נשמט מידיה של אגודת ישראל בתהליך איטי שהגיע לקיצו בשבוע שעבר. ועוד לא דיברנו על העברת מוקד הכוח המרכזי של ועדת הכספים לידי דגל התורה.

אתה מדבר על אגודת ישראל, אבל למעשה אתה הוא זה שבמהלך השנה וחצי האחרונות, פירקת אותה
מכל נכסיה, אמרתי.

"שמעתי את אלו שבאים לדרוש בכבודה של אגודת-ישראל על רקע החינוך העצמאי. שאלתי אותם, למה הם לא באו לדאוג לכבוד של אגודת-ישראל כשהמועמד שלנו רץ לראשות העירייה בביתר, או כשרצתי כנציג אגודת-ישראל לראשות עיריית ירושלים. הרי אותה קבוצה לא דאגה לכבוד אגודת-ישראל אז, ולכן לאף אחד אין זכות לבוא אלי בטענות עכשיו".

כשפרוש נשאל האם בתשובתו הוא בעצם מאשר, בסגנונו, את סופה של התנועה האגודאית, הוא מתעשת: "לא ולא. צריך להבין שבחיים הפוליטיים אתה לא נמצא לבד, אתה תמיד צריך לפעול עם שותפים. לא אני המצאתי את השותפות עם דגל התורה. הרי ביהדות התורה, אחרי הפילוג הגדול, הגיעו למסקנה שפועלים ביחד. אני זוכר תקופות שאחרים פעלו בשותפות עם דגל התורה. כיום אני הוא זה שעובד איתם בשיתוף פעולה. אז מה?".

ולא, הוא אינו חושש שבסדק הזה, בתקופה שייעדר מהכנסת, יחודש שיתוף הפעולה של דגל עם הסיעה המרכזית על חשבון שלומי אמונים. "הרי החיבור הזה נוצר לא בגלל נוכחותי בכנסת ולא בגלל חברי-הכנסת", הוא אומר בסוג של משפט שמגלה טפח ומכסה טפחיים. העוגן שמאפשר את שיתוף הפעולה שהפך לסוג של תנועה אחידה, אינו רחוב קפלן בירושלים – מקום מושבה של הכנסת, אלא כתובות אחרות, נטולות כל סממן מפלגתי רשמי, באזור המרכז.

אכן, בשנה וחצי האחרונות החיבור שלך לדגל הוא לא סתם 'פעילות משותפת'. ניתן לומר שכמה מחברי מועצת גדולי התורה של דגל, יושבים כיום בנשיאות 'המועצת' של שלומי אמונים, שאלתי.
פרוש מתחמק. מעדיף שלא להשיב בקולו. אחרים עושים זאת עבורו ומזכירים כי ברגעי האמת, הוא נשמע להחלטות רוב חברי המועצת של אגודת ישראל. כך היה לדוגמה, בהצבעה על חוק הגולן, כשפרוש, על פי הוראת רבותיו (על זהותם המדויקת – בהמשך), הצביע בכל הקריאות בעד החוק. רק לפני שבוע, שמע מכ"ק האדמו"ר מערלוי את מה שמהווה עבורו מוטו, הן בפן הפוליטי והן בתחום העיתונאי: "אתה יודע איך לכתוב, כמו שהרבנים של אגודת-ישראל רוצים שיהיה כתוב". זו הסיבה שב'המבשר' לא תמצאו מודעות וכתבות, שאחרי 'גיור לחומרא', נוספות להן נוסחאות של הלם ותדהמה.

סבב הרוטציה, הוא במקרים רבים, המוצא היחיד שמאפשר להיחלץ ממחלוקת ולנוע במרחב הפוליטי. התקופה הקרובה היא עונת הרוטציות, פרוש מפנה את מקומו לאייכלר, מקלב אמור לפנות או-טו-טו את ראשות הוועדה לפניות הציבור ויסתפק מעתה בצעטאלע לבדו. גם ברשויות המקומיות, החל מירושלים, עבור לרחובות וכלה באלעד, יתבקשו הנציגים לעמוד במילתם ולכבד הסכמים. פרוש, עשה את ה'סיפתח' והציב רף גבוה של קיום הסכם, עמידה במילה, כיבוד הבטחה. זו אינה רק התוצאה אלא הדרך. הוא עשה זאת בהדר, שאף פעם לא אפיין את אגודת ישראל.
עם הפנים קדימה, שאלתי אותו מה יתרחש בקדנציה הבאה בבני-ברק. האם שלומי אמונים תשבור את המסורת של רוטציה, קדנציה אחר קדנציה, בין דגל התורה לסיעה המרכזית. האם גם כאן, תאפשר לדגל התורה לשמר בידיה את ראשות העיר?

פרוש לא מתחמק ומבהיר כי מבחינתו זאת לא המגמה: "אני לא הייתי רוצה להיות מאלה ששוברים את המסגרת של אגודת ישראל. הרי כל זמן שלא העזו לעשות את מה שעשו בעיריית ירושלים, גם בוועדת הכספים לא היינו פועלים כפי שפעלנו. אף פעם לא הייתי האיש שעושה את צעדי הפירוק הראשונים". לתשומת לב המ"מ הבני-ברקי המכהן, חנוך זייברט.

רב הכותל

לאביו ר' מנחם ז"ל מיוחסת האמרה כי יתייעץ עם רבו – הכותל. דומה שהבן מאיר, בתקופתו, שכלל את השיטה. לא כותל אחד, אלא כתלים רבים. הוא פיזר וביזר את סמכויות ההנהגה הרוחנית בין כל כך הרבה חצרות, עד שתמיד יוכל להיתלות באילן הרלוונטי – על פי ההתרחשויות.

פרוש שומע את התיאוריה וקופץ כנשוך נחש. לדידו, הוא מייצג תפיסה הפוכה בתכלית. הוא אינו שואל את כולם כדי להימנע מכפיפות לעמדה אחת קבועה. אדרבה, הוא פועל על פי אושיות המסורת האגודאית של הכרעה ברוב של מועצת גדולי התורה:

"אני יוצא מהכנסת אחרי חמש עשרה שנה. אולי אחרים לא אהבו את זה, אבל בכל השנים שאני פה לא הייתה הצבעה אחת משמעותית שלא ידעתי מראש מהי עמדתם של כל חברי מועצת גדולי התורה של אגו"י, ובהיעדר שולחן אחד, הצבעתי לפי הכרעת רוב הדעות. היו הצבעות שעמדתם של האדמו"ר מערלוי או האדמו"ר מסדיגורא לא הייתה נוחה מהן, אבל אמרתי: זו עמדתם של רוב חברי מועצת גדולי התורה".

ובכל זאת - תמהתי – האם העובדה שאינך מכפיף עצמך לסמכות עליונה אחת, אינה מאפשרת לך בעצם, ליהנות מהמרחב, להצטדק תמיד בטיעון של 'דעת הרוב', גם אם היא מנוגדת לעמדת רבך המובהק.

"חלילה וחס. תנועתית, אינני יכול לעשות שום דבר בלא שאשמע את עמדותיהם של כלל חברי מועצת גדולי התורה. אני שליח של כולם ולכן נדרשת במצבים מהותיים הכרעת הרוב. לא בכל עניין צריך לשאול, אבל בדברים מהותיים אני חייב לשאול אותם ולנהוג כפי שהורוני רוב חברי מועצת גדולי התורה".

פרוש מרגיש שהתפיסה הזאת, בבחינת 'קנאת ח"כים תרבה חכמים', הפכה לנחלת כלל התנועה האגודאית: "הדיבר האחד עשר של שלומי אמונים הפך היום לדיבר של כל אגודת ישראל. היום כל חבר-כנסת באגודה יודע שהוא צריך להתייצב בפני כל האדמו"רים. וכי מתי היה מצב כזה, שבכל ערב של הדלקת נרות חנוכה, מתארחים אצל אדמו"ר אחר ומקבלים את ברכתו?".

הציות והכיבוד כרוכים זה בזה. נקודת המפנה לדידו, הייתה הקמת 'המבשר' והפיכתו לשופר רב שימושי: "הרי לתורתו של הבעל-שם יש כמה פירושים. מה שאנחנו הנהגנו ב'המבשר', שלכל הפירושים יש מקום של כבוד. אם יש לנו כלי ביטוי, אז כל אחד יכול לקבל עמוד שער מכובד. אנחנו יצרנו קנאת סופרים שהביאה לכך שכיום זו הנורמה: לכבד את כולם".

סגן סער

את ההתמודדות עם גדעון סער, הוא מותיר, בלי צער רב מדי, למחליפו בתפקיד. פרוש מסרב להתייחס לזהותו האישית של המחליף: "הרי הדבר ייקבע בסיעה אחרי שכבר לא אהיה חבר בה. למה לי להתערב? וכי אייכלר התערב בשעתו בהצבעה על זהות יו"ר ועדת הכספים?", מתחמק פרוש. מסתבר שיש גם צדדים חיוביים בפשיטת חליפת השררה.

לא קלה דרכו של מי שייכנס לנעליו. כבר לא מדובר רק בסער, אלא בדרג הפקידותי שמחליף את עורו. פקידים בכירים שנדרשו אך תמול שלשום לספק הסברים בחדרי החקירות בפרשת הזיופים, יחשבו פעמיים לפני שיעניקו רישיונות מחר-מחרתיים. וזה בדיוק מה שקורה כיום במשרדי אגף הישיבות: החמרה נוקשה, חסרת תקדים. סירוב לכל בקשה חריגה, גם לכזו שנחשבה עד עתה לנורמה, כמו תוספת למצבת התלמידים מעבר ל'גידול הטבעי'. ותודה לזייפנים.

ביקשתי מפרוש, לאבחן את נקודת השבר ביחסיו עם סער. הוא הפתיע ובחר לפתוח דווקא ברגעי שיתוף הפעולה ביניהם: "לא התפתיתי לריב עם סער. אני מזכיר את מה שמשולם נהרי סיפר בשבעה של אבי זצ"ל: כשהוא נכנס לכנסת בתשנ"ב, אבי, ר' מנחם פרוש, עמד מעל דוכן הכנסת וקרע קריעה על דברי שולמית אלוני ששימשה אז כשרת החינוך. אחרי שעה הוא רואה את אבי ז"ל יושב עם שולמית אלוני. 'ר' מנחם איך זה?', הוא שאל, ושמע את התשובה המאלפת: 'היא שרת החינוך. איך אנתק איתה קשרים?".

יש שיאמרו שהתנהלותך בקדנציה הנוכחית, מול סער, היא ההיפוך המוחלט של מוסר ההשכל מאותו סיפור, אמרתי.

"זה נכון שהוא לא נהנה בחברתי. זה קרה בעקבות פרשת עמנואל. אתה שואל אם יכולתי לנהוג אחרת? התשובה היא כן. יכולתי להחליט להיות פחות קנאי, אבל אני חשבתי שכך עלי לעשות, לשבת באוהל ולנהל את המערכה למען האסירים. סער התקשר ואמר שהפעולה שלי מביישת אותו אישית ורצה שאוציא הבהרה לכל כתבי החינוך, וכי יכולתי לעשות דבר כזה? הוא רצה גם שאעזור לו בנושא הליב"ה, וכי בזה יכולתי לסייע?".

האם לא טעית מהרגע הראשון, כשחגגת את כניסתך למשרד ברחבת משרד החינוך, כאילו היית השר בכבודו ובעצמו? קצת צניעות מצידך, וכל היחס של סער אליך, היה נראה אחרת, אמרתי.
"הסברתי לסער לא פעם, אנחנו לא ביקשנו סגן שר במשרד החקלאות, אלא סגן שר במשרד החינוך כדי שנוכל להשפיע על חינוך ילדינו שהוא ציפור נפשנו. בשלב מסוים אמרתי לו: זו לא השאלה אם אתה השר ואני הסגן. מבחינתי, אתה בן גוריון ואני ר' מוישה בלוי. אתה משה שרת ואני ר' איצ'ה מאיר לוין".

ובכל זאת, הוא נפרד מסער במילות הערכה: "אני חייב לציין, ומבחינתי זהו ההישג הגדול שלי במשרד, שאת כל הסעיפים בנושאי החינוך שהעלינו על הכתב בהסכם הקואליציוני, מימשנו: רשת הגנים, תקנות לישיבות קטנות, נוהל פטור. אומנם ממה שלא סוכם בכתב, סער מתחמק עד היום, אבל כל מה שהועלה על הכתב, קוים ככתבו וכלשונו. מומש לשביעות רצונם של חברי סיעת יהדות התורה".

מסתבר שאחרי הכל יש מכנה משותף בסיסי בין השר המכהן לסגנו המתפטר: על קיום הסכמים חתומים, שניהם מקפידים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!