המתקפה כנגד הראי"ה קוק, כמשל • טור מיוחד

בימים ובשבועות האחרונים מופץ בבתי הכנסת שבריכוזים החרדיים ספר בן שני כרכים בשם 'דת הציונות'.

המניפסט שחובר על ידי אדם בשם 'יואל אלחנן' [שם בדוי כמובן] טעון בהתגוללות תמימה, אמירות פרובוקטיביות, היגדים קשים, והשמצות, כנגד הציונות הדתית ורבניה ובעיקר נגד הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק – הראי"ה זצ"ל.

הרב קוק שהיה רבה הראשי של ארץ ישראל לפני למעלה משמונים שנה ואחד מגדולי הדור של התקופה זוכה שם לשלל כינויים מעליבים כאילו היה אחד מרבני צוהר הפשרנים שאוזכר ב'יתד נאמן'.

המחבר, צריך לומר, עשה עבודת מחקר מקיפה וצבר את כל המכתבים והאגרות של אותם ימים אשר כללו התייחסות כל שהיא לרב קוק ולאידאת הציונות הדתית. מתוך רפרטואר הטקסט העצום מצליח 'אלחנן' לנפק כמה 'כותרות' וביטויים קשים כמו 'שבתי צבי', 'נותן יד לפושעים', 'רשע גמור', 'אסור לקחת הוראה ממנו' ועוד, כשאליהם הוא מצרף את האינטרפרטציה האישית שלו כי 'תמיכתו של הרב קוק בציונות הדתית לא היתה מבוססת על ראיות הלכתיות כלשהן אלא על הגיגי רוחו', או 'חזונו של הרב קוק היה מנותק מן המציאות' וכן הלאה.

מכאן מייצר העורך אקסטראפולציה מייגעת משהו לרעיון הציונות הדתית כולה, לרבנות הראשית, למועצות הדתיות ולישיבות ההסדר, ולבסוף הוא אף מבהיר מדוע אותם רבנים תמימים מפורסמים שנהו אחריו אינם 'אשמים' כלל, מאחר שהם אינם אלא שוטים 'מסולקי דעת' במקרה הפחות טוב או 'תינוקות שנשבו' במקרה הטוב.

הגראי"ה קוק, כמו גם הרצי"ה, הרב חרל"פ זצ"ל ושאר גדולי הרבנות הציונות הדתית לא זקוקים להגנה ממני. גם מחבר הספר הרדיקלי ושטוף השנאה אינו הכתובת להגנה על כבודם של הרבנים וכמו שאמר פעם איש חכם כי "משום כבוד השבת אני נמנע מלבקש את מחלליה שיגנו עליה". התביעה או כתב הטענה היחידי מופנה אלינו החרדים השפויים והקונוונציונאליים המאפשרים לזילות הזו להיכנס אלינו אינטנסיבית פנימה, לתוך בתי הכנסת שלנו, לתוך השיג ושיח שלנו.

שכן גם מחבר הספר יודע ומבין אל נכון כי מחלוקות בין גדולי הדור היו, קיימים, ותמיד יהיו. די אם נציין את המחלוקת סביב הגט מקליווא שהסעיר ופילג את העולם הרבני באירופה של סוף המאה ה18, את המחלוקת המונומנטלית של הרב יהונתן אייבשיץ והרב יעקב בן צבי – היעב"ץ, את קביעתו של הרבי מסאטמר [אותו הוא מרבה לצטט] כי אנו, המשתתפים בבחירות לממשלה ולכנסת, נחשבים לעובדי עבודה זרה ב'שיתוף', ואפילו, על רקע הפולמוס האחרון סביב הגיורים בצה"ל, את הקרע החמור בין הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף.

האם מתפקידינו, עיתונאים, הוגי דעות, ואפילו אברכים יונקי חלב רבני, להביע דעה, לייצר השקפה, לחלק ציונים, ולנסח מוסכמות? כיצד היתה מתקבלת הקונוונציה הזו בעולם האקדמי אילו בוגר שנה א בפיזיקה, שלא סיים עדיין את המכינה הקדם אקדמית, היה קובע כי המשוואה העומדת מאחורי תורת היחסות הפרטית של הפיזיקה התיאורטית של איינשטיין לא משובחת בעיניו ואת השקפתו זו הוא היה מתרגם אופרטיבית לפרסום חוברות וספרים בשערי הקמפוסים שבאוניברסיטאות.

מדוע רק בעולם החרדי יכול כל עלם צעיר שידיעותיו ורמת כשרו התורנית מוטלים בספק לנפק כותרות וקביעות ככל העולה על רוחו?

אסיים בגילוי נאות. אינני דתי לאומי, מעולם לא הייתי, ובטורי ב ynet תקפתי אותם לא אחת. ועם זאת אני סבור כי מהרעה הזו אסור להתעלם. הזלזול ברבנים גדולים, שרפי עליון, ומכונני יהדות, כמו הגראי"ה קוק, עשוי להתגלגל למחוזות שאיש מאתנו לא היה חפץ להגיע.

עיון חטוף באתר האינטרנט שמפעיל 'יואל אלחנן' זה, מאשש את ההנחה הזו. כשהוא נשאל שם כיצד הוא מוצא הלימה בין יחסם החם והכבוד הרב שרחשו גדולי הדור – החזון איש והרב מבריסק זצ"ל לראי"ה קוק לבין הקומוניקט רווי השנאה שלו, הוא משיב בלא היסוס כי שני הרבנים הנ"ל היו זקוקים - כאחרון העסקנים - לטובות מאת הראי"ה, ועל כן הרשו לעצמם 'להתחנף' אליו למרות שבליבם סברו לגמרי אחרת...

לשאלותי שלי אגב, הוא סרב להגיב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!