ציפי לבני והחרדים: הפעם זה רציני? • יום בכנסת

יום שני האחרון היה יום של טקסים בבניין הכנסת. ולא רק בגלל אירועי יום ההולדת ה-62 של הכנסת.

הפתיח נערך דווקא במרחק, במשרד התמ"ת בירושלים, שם נסחטה לחיצת יד ידידותית, לפחות למראה, בין השר היוצא, בנימין פואד בן אליעזר, לבין היו"ר הפורש של מפלגת 'העבודה', יו"ר 'העצמאות', אהוד ברק.

"אם רצית לוודא שאני עוזב - אל תדאג, אני עוזב", חייך פואד. מאחורי החיוכים הסתתרו פנים עייפות.

אבל בשיחה פנימית של הכתבים הפוליטיים, הסכימו כולם כי מעיניו נשקף עצב. הרבה עצב.

אילו רק היו מזמינים אותו למסע ה'עצמאות', יש סיכויים גבוהים לכך שהיה מצטרף אל הספינה הבורחת. זוהי דעת רוב הפרשנים, גם כאלו המכירים אותו מזה שנים ארוכות. אבל איש לא הזמין אותו - ולא לכבוד שלו היה לעלות על הרכבת אחרי שכבר יצאה מהתחנה. התוצאות? כאמור, עצב עמוק שרשום על פניו.

אבל הדיבורים, בטקס העברת השרביט, היו 'נוצצים'. "אני מודה מכל הלב לפואד על העשייה הארוכה והמבורכת. פואד משאיר חותם בכל מקום שהוא עובד בו. אני בטוח שהוא ישפיע על כל מה שקורה במדינה גם בעתיד", אמר לו ברק.

ושר החקלאות לשעבר, שלום שמחון, סיפר עד כמה זהו יום קשה עבורו.

"אני אוהב אותך פואד", אמר, והודה לו על התפקיד שהעניק לו.

"בינינו, בין שנינו, אתה יודע שבסך הכול רציתי להיות חבר כנסת מהשורה", הוסיף.

רגע לפני הסיום, הודה פואד כי מדובר ברגעים קשים עבורו. "זו איננה פרידה קלה עבורי. עד אתמול היינו משפחה ועכשיו המשפחה נקרעה ואנחנו צריכים לעשות את הניתוח הקיסרי הזה".

קשה היה שלא להשתתף בצערו.

איחור אופנתי

אל ישיבת סיעת הליכוד, הופיע ראש הממשלה, בנימין נתניהו, באיחור של 20 דקות. יחסית, לא הרבה, כי היו כבר איחורים מרשימים יותר. למה אי אפשר מראש להודיע על ישיבה בחצי שעה מאוחר יותר? נדון אותו לכף זכות בהתחשב בכך שמה שרואים משם, מכס ראשות הממשלה, לא רואים מכאן.

בנוהג המקובל בעולם העיתונות, רגע לפני שהם נכנסים אל האולם פנימה, מעניקים לעיתונאים ראיונות. אבל הפעם, באורח פלא, השתתקו כל השרים. כל אחד מהם הניע את ידו בתנועת שלילה, ומיהר להיעלם בפתחו הרחב של אולם ירושלים. לא, הם לא מעוניינים לדבר, הבהירו, כי תיארו לעצמם שנשאל אותם על ויקיליקס החדש של אל-ג'אזירה.

"כפי הנראה, קיבלו הוראה לא לדבר", התלחששנו אנו העיתונאים, בינינו לבין עצמנו.

כששרים מסרבים לדבר אפילו עם אלי ניסן, כתב ערוץ 1 בערבית, זקן עיתונאי הכנסת וחברם הקרוב של השרים והח"כים הוותיקים, זה אומר דרשני.

אחר-כך, בתדריך הקבוע לעיתונאים, סיפר יו"ר הקואליציה, זאב אלקין, על מה שדובר בתוך הישיבה. לדבריו, נושא המסמכים כלל לא עלה לדיון. "לא היה זמן", נימק. השאלה שעלתה לחלל הייתה: האם לא הייתה לכך סיבה נוספת?

בין לבין סיפר אלקין על המו"מ הנמצא בעיצומו בין סיעתו לבין סיעות העצמאות והעבודה בדרך לחלוקה מחדש של הוועדות בכנסת. "צריך לחלק אותן בין שתי הסיעות", אמר, וסיפר כי למחרת (ג') הוא מתכוון לשבת עם איתן כבל ובוז'י הרצוג, מהצד האחד, כאשר עם שלום שמחון, מהצד האחר, כבר דיבר.

כשהתבקש לנדב מעט יותר פרטים על החלוקה המסתמנת, השיב: "אני לא נוהג לפרסם מו"מ הנמצא בעיצומו".

מה שעוד לא פירט, היו הקשיים הקואליציוניים החדשים המשחרים לפתחו של ראש הממשלה.

מפי אחד מבכירי הקואליציה, שביקש שלא לצטט את שמו כמובן, זה נשמע לא טוב.

"ענת ווילף נמצאת כרגע בחופשת לידה, והיא מגיעה רק לעיתים נדירות לכנסת. כאשר גם ככה הקואליציה תלויה על חודו של רוב בן ארבעה חברים, המצב לא מרנין. שלחו לנו מכתב לפיו אין יותר היעדרויות ומי שצריך לצאת חייב להגיש קיזוז בכתב וחתום!".

עד כאן זה עדיין לא נשמע מאד נורא. אבל תוסיפו לזה את השמועות הבאות. לצערו של נתניהו מדובר בשמועות מאד מבוססות, למרות שלא נוכל להציג להם את המקורות החסויים.

נקמת חיים

הבכיר ממשיך באוזנינו בשלל הטענות: "חיים אמסלם לא תמיד מגיע להצבעות".

כאן חובה לעצור ולהביא את תגובתו של אמסלם, אותו פגשתי במסדרון ומפיו שמעתי כי הוא מקפיד להיות ממושמע לכללי הקואליציה, כולל הצבעות ומילוי כל ההוראות.

אגב, בהמשך טלפנתי לאמסלם, ובקו השני הוא היה בעיצומה של שיחה עם 'עקיבא'.

ניחשתי מיד שמדובר בכתב הצעיר של 'ידיעות', עקיבא נוביק (טוב, נו, בכל הנוגע לאהבת הציבור החרדי וגדולי ישראל, יש לו מכנה משותף לא קטן עם אמסלם).

אמסלם לא הכחיש. אבל טריקת הטלפון ואמירת ה"יותר מאוחר", הבהירה לי כי הקמתה של תנועה פרטית משל עצמו, מתבשלת ועתידה להתפרסם ביום המחרת שחור על גבי עיתונות כללית.

על העיתונות החרדית יש לאמסלם בטן מלאה והרבה מאד כעסים.

"אתם חד צדדיים", הוא שב ואומר לי בכל הזדמנות.

חישב לעצמו אמסלם שאם האייטם יעלה בעיתונות הכללית, הוא 'יכה' מתחת לחגורה את התקשורת החרדית, שמתקשה לכנותו בתואר הרבני שלו, מאז הפסיק להשתמש בו מורו ורבו, הגר"ע יוסף.

האמת, עם יד על הלב, זה לא ממש הזיז לתקשורת החרדית.

במרחק לא גדול משם, בפתח ישיבת הסיעה של ש"ס, היה ח"כ יצחק ועקנין עסוק בלומר דברי תורה. הפעם, הוא בחר לדבר על מי שמבזה ת"ח.

למי התכוון? לעיתון שהתקיף את הגר"ע? הוא לא פירט, אז גם אנחנו לא נעשה זאת כאן.

חרדת לבני

מתברר, כי מאחורי הקלעים מתנהל משא ומתן מואץ ואינטנסיבי בין הסיעות החרדיות לבין יו"ר קדימה, ציפי לבני. מה שהחל כשיחות ידידותיות בין הדרג השני של יועצים בכירים, הפך עד מהרה למו"מ רשמי ביותר. אם וכאשר הוא יבשיל לכדי מעשה, תזכרו היכן קראתם על כך לראשונה.

בפומבי התפרסמה פגישתו של יו"ר ש"ס, אלי ישי, עם לבני, לפני כשבוע. שלא בפומבי נפגשים עמה נציגי הסיעות החרדיות באופן שוטף. במהלך הפגישות הללו נבדקות עמדותיה בנושאים ה'דתיים' העומדים על הפרק, קרי גיור, הבטחת הכנסה וליבה, אבל בהחלט נשאלת גם נכונותה ללכת לקראתם בנושא הדיור, שהפך לאחת הצרות היותר מעיקות היושבות על ליבם של חברי הכנסת החרדיים.

יותר ויותר מתברר לכל הצדדים כי לבני מוכנה לתת יותר, מבינה יותר, קשובה יותר. האם היא עושה זאת רק כדי לרכוש את אמונם, ורגע אחרי סגירת קואליציה, היא תזרוק אותם לכלבים כפי שעשה להם הליכוד?

היכרות העבר עם קדימה הוכיחה כי התנועה יודעת להוקיר את מי שמשלב איתה ידיים, והזיכרונות מימי אולמרט העליזים, עדיין ממתיקים את גרונם של הנציגים החרדיים בכנסת. אפילו גפני, שאינו נוהג להשתפך במחמאות, סיפר לאולמרט, במהלך אירוע שהתקיים במוצ"ש בביתו של הרב אברהם רביץ ז"ל, על געגועיו לימי אולמרט, למרות שגפני לא אחז באותם ימים בתפקיד של ממש כיו"ר ועדת הכספים.

כפי שהדברים נראים בשלב הזה, יהדות התורה לא תפרוש סתם כך על רקע של 'יחס לקוי של נתניהו', ותעשה זאת על רקע דתי כלשהו. כפי שהיה בפרשת המשחן. בנוסף, היא תעדיף לשלב זרועות עם ש"ס ולפרוש יחד, גם כדי לבסס את ממשלתה העתידית של לבני.

סביר להניח שלא תשמעו באחד הבקרים ובאופן מפתיע על מהלך פרישה מתוזמן, שהרי כידוע לכולנו צריך מהלך כזה להיות מאושר לפחות בשלושה מוקדים של בתי גדולי ישראל: הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף והאדמו"ר מגור.

תסמכו על המדליפים הקבועים שיספקו לנו את הסחורה רגע לפני שהיא מפתיעה את כולנו, כפי שהצליחו לעשות לנו שני בוגרי סיירת מטכ"ל בחג ה'עצמאות'.

אגב, הדיבורים על מו"מ בשלבים מתקדמים לא הושמעו לנו רק מפיהם של הנציגים החרדיים. הם עלו גם בשיחות שלא לציטוט אותם ניהלתי עם גורמים שונים בתוך 'קדימה'.

"זה מתקדם, מתקדם מאד", אמרו לנו.

חגיגה בעבודה

היינו שם, בטקס 'ההשקה' מחדש של מפלגת 'העבודה' בראשות מיכה חריש.

לשבחם של שמונת החברים יצוין כי הם עשו כל מאמץ כדי 'למרוח קרם' על האירוע, להחליק תככים ולחייך יפה אל המצלמות. מתחת לפני השטח, כידוע לכולנו, גועשות הרוחות ושום דבר שם לא פשוט.

"פנינו למיכה חריש בבקשה לכהן כיו"ר זמני של העבודה, והוא לקח על עצמו את התפקיד", פתח יו"ר הסיעה הזמני, איתן כבל.

"עצם העובדה שיש הנהגה זמנית, זה מוכיח עד כמה המשבר עמוק", אמר בהמשך יו"ר התנועה, הזמני כמובן, מיכה חריש. הוא סיפר כי קיבל על עצמו את התפקיד רק אחרי שוידא "שכל החבורה הזו" מקבלת את המינוי פה אחד". ומי כמונו יודע עד כמה "כל החבורה הזו" יכולה למרר חייו של יו"ר.

מבין כל הנוכחים, חריש היה היחיד שפניו זרחו מאושר. "בחדר הזה התחלתי את הטירונות שלי בכנסת. פה שכנה ועדת הכלכלה, בה הייתי אז חבר", העלה זיכרונות.

"נעשה הכול כדי לסייע בידך", הבטיח לו פואד באופן רשמי, כשהוא מנסה, בלי הצלחה גדולה, לשדר אופטימיות.

כבל, מצידו, שידר תקיפות וכושר הנהגה. "אף אחד לא מתקזז בלי רשותי, ישיבות הסיעה פתוחות מעתה לעיתונות, המשימה: להפוך לכוח האופוזיציוני המרכזי בכנסת".

"יש כנסת היום?", נשמעה שאלה מכיוונו של פואד, שנראה היה די משועמם ולא מתמצא במה שקורה סביבו.

"בטח, היום יום חג לכנסת, יום הולדת", השיב לו אחד מהחברים.

או אז נעמדו כולם לתמונת 'מחזור' חגיגית במיוחד. הרבה לחיצות ידיים, הרבה חיוכים,.

במצלמות הכול יצא יפה וטוב. המציאות בשטח תהיה הרבה פחות מחייכת למפלגה השסועה הנלחמת על חייה. כאן בחדר הזה נולד ביום שני השבוע תינוק חדש לאוויר העולם, מפלגת העבודה המתחדשת. אבל לקול צלילי אמירות המזל טוב השמחות, התברר כי התינוק חולה, חולה מאד.

שיהיה בריא.

הנאהבים והנעימים

היה זה היום היפה של יו"ר הכנסת, רובי ריבלין. כמה שהוא אוהב את החגיגות האלה. בימים הללו הוא הופך להיות אדם אחר, פורח, זורח. כמו מפת השולחן שהוחלפה למפה לבנה, של שבת.

ריבלין של טקסים ושל ימי הולדת הוא אדם שונה. גאה ומאושר. מאז נבחר לתפקידו עושה האיש הכול כדי להפוך את הכנסת למקום מכובד. לא תמיד הוא מצליח. הח"כים הסוררים מסבים לו הרבה עגמת נפש בדרך למילוי היעדים שהציב לעצמו. צעקות, קריאות ביניים, ומה לא. שוב ושוב דופק הפטיש שבידו ונשלחים הסדרנים להוציא החוצה את הבלתי ממושמעים.

אבל ביום שני הזה לא היה מאושר ממנו.

בזה אחר זה עלו בני נוער, מכל רחבי הארץ, חילוניים, דתיים וגם ערבים, כדי להציג שאילתות לשרים השונים.

קשה היה שלא להחמיא להם, לנערים הללו, שהרצו את שאלותיהם בביטחון עצמי גבוה ובצורה מעוררת התפעלות.

"שאלת כמו ח"כ ותיק", החמיא שר הפנים, אלי ישי, לדורון שהציב לו שאלה בנושא העובדים הזרים.

"אנחנו לא צריכים לדאוג, יש לנו תחליפים ומחליפים", אמרה לימור לבנת, בתשובה לתלמיד ששאל אותה בנושא התרבות במדינת ישראל.

אבל מי שהפתיע יותר מכל, היה יצחק מאיר מיידנצ'יק, תלמיד ישיבת חב"ד בצפת, נכדו של שלמה מיידנצ'יק, נהג הרכבת המיתולוגי שהרבה נכתב אודות גדלותו.

בנאום רהוט, אותו נשא בקול רם וברור, סחף את הנוכחים עם דברי חסידות, אמונה ודת.

לעצם העניין הוא ביקש לשאול את שר האוצר, יובל שטייניץ, למה אי אפשר לקבוע שרווחי הגז יחולקו בידי המשקיעים למי שחפץ ליבם לתת. ורצוי, למטרות קדושות. "לפחות מעשר", כמובן.

"כתוב 'נותן באוצרות תהומות'", אמר יצחק מאיר. "ובאמת, כשאנשים מגלים אוצרות, הם מגיעים לתהומות ולאינטרסים... נו, עוד מעט נעבור עם קופות צדקה לאסוף כסף למיליארדרים שנטלו מהם מיסים"...

כשסיים, התרגש ריבלין וענה 'אמן' בהברה ישיבתית-ליטאית.

גם שטייניץ חייך - ונראה היה כמי שנהנה מכל מילה של הבחור.

לגופם של דברים, הסביר כי אי אפשר לתרום מהכסף המגיע למדינה. "המדיניות שלנו היא 'יגעת, מצאת, תאמין וגם תרוויח יפה. אבל לא יתכן שהתמלוגים במדינת ישראל יהיו נמוכים מכל העולם. 'חכמה בגויים תאמין', לכן החלטתי להקים ועדה, שתבדוק גם מניסיונן של מדינות אחרות בעולם".

ותאמינו או לא, מה שעניין את הצלמים הרבה יותר מתשובתו של שטייניץ היה לקלוט את האירוע ההיסטורי במהלכו נצפה שר החינוך, גדעון סער, עושה את הדרך הארוכה מכיסאו אל הכסא הפנוי שליד ראש הממשלה. אחר כך נעמד לידו והתלחששו השניים.

חבל שלא שמעתם את תקתוקי המצלמות. רעש של רעידת אדמה אינו עולה על הרעש שהן הקימו. וגר סער עם נתניהו, לפחות לרגע אחד. מתברר, שכשחב"דניק מדבר על אחווה, ועל כך ש"כשאתה מחייך לזולת, הוא מחזיר לך בחיוך", אפילו אויבים גמורים הופכים לאוהבים.

לפחות לרגע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!