הזהירות של 'יתד', הדומיננטיות של 'העדה'

מנהיגות

ידידי הסוציולוג ע.א, תהית בעבר לא אחת מדוע אני טוען מזה תקופה ארוכה כי הרב עובדיה יוסף הוא אחד המנהיגים הגדולים שקמו לעם היהודי בעת החדשה.

ובכן אפנה אותך לברנד בס (1985) מגדולי חוקרי הפסיכולוגיה החברתית שטבע את המונח 'גישת הכריזמה – מנהיגות מחוללת שינוי'.

לשאלה הבסיסית 'מה הופך אדם למנהיג' או מהו הגורם שלו ניתן לייחס את התופעה הוא משיב בצירוף של מספר תכונות המאפיינות את המנהיג מחולל השינוי: כריזמה – יכולת לעורר כבוד בקרב המונהגים, השראה- יכולת להגביר בהם את ההתלהבות, גירוי אינטלקטואלי – טיפוח החשיבה והיצירתיות של הציבור המונהג, התחשבות- מתן עצות ומשובים, ביטחון עצמי ותעוזה לא מועטה.

את כל רשימת התכונות הללו ניתן לייחס בוודאות, כך נדמה, לנשיא מועצת חכמי התורה הרב עובדיה יוסף. הביטוי האחרון של יכולת המנהיגות שלו שהשתקפה בפסק האמיץ האחרון שנתן בענין גיור חיילי צה"ל מוכיחה כי מלבד היכולת האינטלקטואלית, הכריזמה, ההשראה בה ניחן ושאר התכונות המוצגות, הוא גם בעל ביטחון עצמי לא קטן במישור ההלכתי [אין קל מלחשוש ולאסור], ובעל כישורי תעוזה עצומים ברמה הציבורית [לא פשוט לקבל ביקורת מתלמידי חכמים מוערכים]. את רשימת התכונות הללו אגב, אפשר היה למצא למשל גם אצל הרב אלעזר שך, ראש ישיבת פוניבז'.

סמנטיקה

וכמו בכל פרשיה המסעירה את הרחוב הפנים חרדי ההצגה הסמנטית הטובה ביותר שייכת, ליומון הליטאי 'יתד נאמן'. משעשע היה למצא כי האדם שאך לפני חדשים, בסערת עמנואל, כונה הגר"ע יוסף מוזכר עתה כ'הרב עובדיה יוסף', סטטוס אקויווילנטי ל'רב' משה גפני ו'לרב' גוטרמן שליט"א.

ועם זאת חדי ההבחנה העוקבים אחרי כללי התחביר והפילולוגיה של העיתון המיתולוגי יכלו להבחין כי הלהבות הפעם היו נמוכות מתמיד, הזהירות בבחירת המלים היתה ניכרת והתחושה היתה כאילו מנסים הכתבים לסיים עם המטלה ההכרחית ו'לגמור' עם הטיפול רפואי הזה שאותו חייבים היו להעביר. האם אנו עדים לבשורה? או שמא מדובר בהכרת המציאות לפיה גם הרב עובדיה יוסף נחשב בקרב המון העם לאחד מה'גדולים'?

העדה. שוב.

ספיחים נוספים הצומחים, כמעט סימולטנית, בכל ארוע מן הסוג הזה הם התעוררותה הלא בריאה של ה'עדה החרדית' שמבטיחה ל'מחות נמרצות על חילול ה' הנורא שעלה בדורינו' תוך יצירת מהומות ואגרסיות מטרידות הממלאות בעיקר את פונקציית מתן הפורקן לצעירי הקהילה המובטלים.

כיצד ניתן להבין את כוחה עצום של קבוצה זעירה זו? איך ייתכן שקומץ אנשים, [אלפים בודדים] העסוק בחלקו בהצתת פחים במקרה הטוב ובהשלכת חיתולים צואים על אנשי החוק במקרה הפחות טוב, מצליח לגרור, ריטואלית, את תשומת הלב הקוסמו – חרדית שמונה מאות אלפי בני אדם?

כשישבתי פעם אצל אחד מזקני ראשי הישיבות - שעדיין אתנו- הוא הציג את השאלה בפנינו, ולאחר שאף אחד לא הצליח לייצר מענה סוציולוגי הולם ענה ראש הישיבה במילה אחת: הכשרות. המותג החזק של העדה, המצליח משום מה לייצר הסכמה אוניברסאלית סביב השימוש והצורך בו, הופך את אותה קליקה מוטרפת לדומיננטית כל כך.

חבורעס

השבועות האחרונים מוצאים את לוחות המודעות שבריכוזים החרדיים מכוסים בפרסומים אודות 'פרוייקט כתיבת חידושי תורה' - חבורעס בעגה הישיבתית. המארגנים מבטיחים כי מערכות חידושי התורה המשובחים ביותר יזכו למילגות נכבדות במעמד 'גדולי הדור'.

מאחר שאני נזהר מלהזכיר שמות, ואין כאן יכולת ייחוס, אני מרשה לעצי להעלות את השאלה המטרידה הבאה: האם בחירת חידושי התורה המובילים חפה מכל שיקול זר או לא אובייקטיבי? האם למוצאו של הכותב, יוקרת מקום לימודיו, או השתייכותו למחנה כל שהוא אין השפעה על סיכויי זכייתו? אם אכן כך הוא, וייתכן שכך, הרי שפיסקה זו מיותרת.

.

השחצן

מלבד הבהיה המרתקת בפניהם המוכות של הכתבים הפוליטיים בערוצים השונים שלא עודכנו בתרגיל השקט של ברק ונתניהו, והתחרו ביניהם מי יצליח להעליב את ברק יותר, נעים היה להביט שוב ושוב על פרצוף אחד: פניו הנפולות של השר בוז'י הרצוג שהבין לפתע את מה שכולם הבינו זה מכבר: אין באמת תועלת באיש הגאה הזה שמשוכנע כי פוליטיקה בלי בוז'י הרצוג אינה יכולה להתקיים.

הערה

ש.פ ידידי.

גם אני סבור שהקורלציה שנעשתה כאן בטורי האחרון בין הנשיא לשעבר קצב לבין חבר הכנסת הרב אמסלם [למרות הרובד המסויים מאד בה התרכזה] לא היתה מוצלחת במיוחד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!