יומולדת: מה יותר חשוב - העוגה או הלב?

ביום שלישי שעבר התקשרה אלי רחל, חברתי העיתונאית, וביקשה 'כמה דקות להתיעצות'.

אני הרי מכירה את רחל. היא אף פעם לא מתקשרת סתם ככה. אנחנו חברות מאוד טובות, אבל אין לה זמן. "אם כבר שיחת טלפון, אז לענייני עבודה, לראיין עוד מישהו", היא תמיד אומרת לי, ונשבעת, שלמרות כל זה, היא חברה נאמנה ביותר.

"תביני, ימימה, חברות לא נמדדת לפי כמות שיחות", היא שבה ומצהירה בפני. אני מאמינה לה, היא אשה מאוד ישרה, ואנחנו מכירות עוד מתקופת הלימודים, מכיתה א'. יחד החזקנו את הסידור ב'מסיבת סידור', יחד זללנו ממתקים במסיבות ימי ההולדת בבית הספר, יחד עלינו לתיכון ויחד למדנו למבחנים.

"תשמעי ימימה, מה עושים? הנכד שלך נולד הרי באותו יום שבו נולד הנכד שלי, אז את בטח יודעת. הבן שלי מביתר התקשר, הם באים לשבת. שמחתי מאוד, אבל אז הוא הוסיף עוד משפט: 'אמא, את זוכרת שיש יום הולדת ליוסי בעוד שבועיים. אז נקדים, תכיני לו כתר ויום הולדת כבר לשבת הזו'.

"ימימה, מה עושים? אני? כתר? איך עושים דבר כזה בכלל? מאז כיתה ח' עם המורה פנינה, שלימדה אותנו לשזור מקרמה מחוטים, לא נגעתי בחומר מלאכה. למען ה', מה אני עושה? ואיך, בכלל, מכינים יום הולדת לבן שנה? מה הוא מבין בכלל?"

היא נשמעה מאוד נואשת. קודם כל הרגעתי אותה. "רחל, תירגעי. זה בכלל לא יום הולדת לילד, זה בשביל ההורים שלו... אז תכיני את מה שהם אוהבים, מאכלים טובים, עוגה נחמדה, שימי בלונים על התקרה, ותני לילדים שלך להכין איזה שהוא כתר", אמרתי לה, ושמתי לב שהיא מתחילה לנשום.

"הילדים עמוסים, לא יהיה מי שיכין. בלונים? טוב, זה לא בעיה. נקשור חוט מתמונה לתמונה, מקיר לקיר, ונשים בלונים. עוגה? אני יודעת להכין, ממתקים נקנה, נשארה רק הבעיה עם הכתר, טוב נסתדר איכשהו", דיברה חצי לעצמה, חצי אלי.

חייכתי לעצמי. אצלי, כשיש בנים ובנות בכל הגילאים, אין שום בעיה למצוא מתנדב לעשות מלאכות ויצירות. אצלה יש רק ילד אחד בבית, ועוד בן, אז באמת בעיה.

אמא, תכיני כסף

ביום שישי, שעה לפני שבת, היא התקשרה. "שלא תשאלי ימימה, צחוקים של ממש. הבן והכלה הגיעו מקודם, שמחו מאוד על הבלונים, גם קניתי לילד כמה מתנות חמודות. אבל אז גילו שהסבתא לא ממש מוכשרת להכין כתר.

תוך שתי דקות כבר אחזה הכלה ביד את המספרים אותם שלפה מהמגירה, הריצה אותי להביא בריסטול ממפרידי הדפדפות שממלאים את משרדי, שלחה את הילד לחפש לה ניר דבק ומהדקי סיכות, וחמש דקות עברו - והיה מוכן הכתר. את הפרח, אגב, הכינה ממפיון ורוד (היה בארון הכלים...) אותו קיפלה במיומנות. איך היא עושה את זה, ימימה? תסבירי לי, אני אולי שייכת כבר לדור הקודם? יכול להיות שאנחנו בעצם זקנות?"...

שתינו צחקנו בקול, חושבות ללא מילים על הגיל המתקדם שעושה את שלו. מה שכל-כך פשוט לכלה צעירה שלא מזמן עוד הכינה בריסטולים לשיעורי מבחן בסמינר, לא פשוט בכלל בשבילנו.

לא רציתי לצער את רחל, אז לא ספרתי לה. אבל בעוד שבועיים אנחנו מתכננים יום הולדת לנכד. אצלי אין דבר כזה להקדים יום הולדת. מה פתאום להקדים? עושים בתאריך, ושהזוג יגיע לשבת ההיא. אבל אצלנו, אוהה, הכול כבר מוכן.

הבנות גזרו והכינו כתר מ-פ-ו-א-ר. לא סתם מפואר. שלוש פעמים הן לקחו מהארנק שלי כסף קטן, 'אמא, צריך עוד חומרים לכתר', ורצו לחנות הסמוכה.

בלונים?! - הבנות שלי אמרו שזה כבר לא אופנתי, שהיום יש חומרים הרבה יותר טובים ומתאימים. הם פינו לשם כך ארון שלם (הבגדים פזורים על מכונת הכביסה, עד לאחר יום ההולדת) ומלאו אותו בשרשרת ענק של יצירת מופת, שעתידה לקשט את סלון ביתנו בעוד שבועיים, ביום המיועד. "עד אז אמא, את לא פותחת את הארון ולא מראה לאף אחד. זה ס-ו-ד-י בהחלט", הייתה הפקודה שעדיין מהדהדת באוזני. כן, אני ממושמעת, בקושי מעיזה לקרב סמרטוט לידיות הארון ההוא.

חכו, וזה עוד לא הכול. הבת הגדולה הכינה עוגה, שלא ראיתם בחייכם. שני מדפים של מגירות נאלצתי להוציא החוצה מהמקפיא, רק כדי שהעוגה הענקית תיכנס לשם. המגירות, אגב, עומדות גם הן מעל למכונת הכביסה שלי (הפתח מקדימה), מעל לערימות הבגדים המפונים.

על העוגה תמצאו את הספרה אחת בכל הצבעים והדוגמאות, ובלחש הבנות סיפרו לי שהן מתכננות להציב פתקאות שונות עם איחולים שונים ומשונים, הכל בשלל צבעים ציורים ועיטורים.

השבוע הן מתכננות את רכישת המתנות לזאטוט. "אמא, תכיני כסף", כבר אמרו לי. לפי התוכנית, נראה לי צריך לקחת משכנתא ,כי הן סיירו בכמה וכמה חנויות צעצועים בעיר, רשמו את דברי המוכרות השונות בקשר ל"תראי לנו צעצוע שמתאים לתינוק בן שנה", וגם ציינו את המחיר, נלווה בצידו.

אגב, באחת מהמגירות הסודיות שלהן יש כבר, מוכנה בצד, רשימת ענק של מיני ממתקים שצריך לרכוש יום-יומיים לפני השבת המיועדת.

בלי להוציא עיניים

האמת, אני מרגישה מסוחררת.

עוד קצת אמת? משום מה, אחרי שיחת הטלפון שלי עם רחל, הרגשתי החמצה. אז נכון, אצלי מסיבת יום ההולדת לנכד הראשון תהיה מ-פ-ו-א-ר-ת, משוכללת ומה לא.

אבל אצלה, אחרי שהיא עשתה הכול במו-ידיה, בקושי רב, במאמץ, עם הודאה כנה באי התאמתה לנושא, יום ההולדת של הנכד שלה עשה לי רושם של יום הולדת "מכל הלב". אמיתי יותר. נוצץ פחות. מרגש יותר.

הכלה מכינה בעצמה את הכתר, הסבתא מתנצלת, עשתה כל שביכולתה, קצת בלונים, עוגה פשוטה, כמה הפתעות ובלי מגירות מרוקנות ובלי עוגות לגובה ובלי להוציא עיניים.

סתם יום הולדת משפחתית נחמדה לתינוק בן שנה, שבינינו, ממש לא מבין על מה החגיגה...

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!