בית ספר לפוליטיקה • טורו של אבי בלום

ראש הממשלה לשעבר אריק שרון, מנוחתו תל-השומר, ידע לאגף ולהכות, לנעוץ שיניים באכזריות קרה וליהנות מכל רגע של לעיסה. אבל אפילו הוא, לא היה עושה זאת טוב מנתניהו.

לישיבת הממשלה ביום ראשון האחרון, הגיע שר הרווחה והשירותים החברתיים בוז'י הרצוג, מלווה בבכירי משרדו. נרגש כמו סמינריסטית מבית יעקב שעומדת למסור שיעור מבחן. ביבי – בציניות אכזרית שאיש לא ייחס לו עד היום - ביקש מבוז'י להציג בפני הממשלה את הישגי המשרד שבראשותו. מה שנקרא, כבוד אחרון.

הרצוג, בלי לדעת ולהבין שהוא משתף פעולה בתרגיל הסחה שנעשה על גבו, הקדיש את סוף-השבוע האחרון לאיסוף נתונים והכנת מערכים. עד לשעות המוקדמות של בוקר יום ראשון לפני ישיבת הממשלה הוא עסק רק בכך. בשעת השין שבה סגר הצמד מהסיירת, ביבי וברק, את הפרטים האחרונים של התרגיל, היה הנפגע הפוטנציאלי הרצוג עסוק עד מעל לראש בקבלת המספרים המדויקים, ניסוח המשפטים הנכונים, ותמצות מצגת הנתונים – לקראת הופעתו ביום ראשון בישיבת הממשלה.

שר הרווחה, פרקליט ששפתו קולחת, מומחה בהצגת נתונים והפשטתם, עשה זאת גם הפעם על הצד הטוב ביותר. ראש-הממשלה התרשם כל כך, ממש התרגש. לסיום התעניין ביבי במיוחד ביעדים שמציג השר לשנה הקרובה. נחמד ומפרגן מצידו. רק ביום שני, כשהבין את מהות השימוש שנעשה בו, נראה הרצוג כמי שמגלה לפתע שנתנו לו לחפור את קברו במו ידיו. מובך ומושפל, מבוזה ופתטי. מפוחד משהו. זקוק בדחיפות לעזרתה של עובדת סוציאלית.

כמו בכל חקירת תאונה, כדי להבין מה בדיוק קרה, צריך ללכת אחורה בנתיב ההתרסקות ולבחון כל פרט ואנקדוטה. הכל רלוונטי. גם מה שנראה מקרי יכול ללמד על נסיבות האירוע. לפני שבוע, פנה נתניהו לשר התמ"ת פואד בן אליעזר והזמין אותו, במחווה שנראתה כניסיון התפייסות, לביקור בזק בארמון הנשיאות של מובראק.

גם פואד, כמו בוז'י, הוחמא ובמידה מסוימת הוריד פרופיל, מיתן את התקפותיו נגד ראש הממשלה, שידר נחמדות בתגובה. אתה לא יכול לעלות על המטוס עם ראש הממשלה ולקפוץ ממנו תוך כדי. פואד לא שינה כיוון. הוא המשיך לבשל את מהלך כינוס ועידת העבודה, אך עשה זאת על אש נמוכה. בכך העניק לברק את מרווח הנשימה בן השבוע, הזמן שנזקק לו, כדי לשהות במטבח של ביבי ולהשלים את בישול הבוז'רמנים.

פואד הוא הנפגע הראשי. לא רק פוליטית, גם אישית. והלא זהו האיש ששכב על הגדר למענו של ברק, זהו הבולדוזר שבלעדיו היה אהוד ממשיך לראות את נופי תל-אביב ממגדל דירתו באקירוב ולא ממגדל לשכתו בקריה. פואד שרק בשבוע שעבר טס עם ביבי דרומה לקהיר, קיבל את ההודעה כשעשה את דרכו צפונה. בבוז'י הבכיין ובברוורמן המטורלל – כפי שברק כינה אותם לאחרונה בדימויים שנוהגים להטיח זה בזה, אחרי גירושין כואבים – ברק נהנה להתעלל.

לעומתם, על כבודו של פואד הוא חס. הפרדוקס הינו, שפואד, היחיד שברק גילה כלפיו חמלה מינימלית, הוא שהיווה את הטריגר, הזרז, להליך ההינתקות של ברק. כשהודיע לברק כי מנוי וגמור עמו להוביל את מהלך כינוס הוועידה במטרה להחליט על פרישה מהממשלה, הבין ברק ששעון החול הולך ואוזל.

חצי שעה לפני שהסיפור התפוצץ, חייג ברק לפואד, ותפס אותו בדרך לסיור עבודה בצפון. "אני לא רוצה שתשמע על זה ברדיו. היום בבוקר אודיע על פרישה מהעבודה". פואד הוכה בתדהמה. פניו נפלו ולא אורו גם לאחר מספר שעות.

כשכינס מסיבת עיתונאים ותחת חסות תמונת הענק של רבין – השריד היחיד שנותר מדור הנפילים של העבודה בחדר הסיעה, הודה שלא ידע דבר. הניגוד בין שפת הדיבור הבטוחה שהשמיע פיו, לשפת הגוף המפוחדת ששידר גופו, בלט לעין. הכמיר לב. הסיטואציה הייתה נלעגת. פואד, כמו ברוורמן והרצוג, הודיע על פרישה מהממשלה, כאילו קם בבוקר והחליט לעשות מעשה. כביכול לא ידעו כולם, שכל שנותר לו זה לבחור בין התפטרות לפיטורין. והרי ביבי וברק, הניחו בפניו אקדח על השולחן ויצאו מהחדר. לא מותירים לפואד, ברוורמן והרצוג, כל ברירה אחרת. פואד שתואר כאן רק לפני שבוע כבלון נפוח, נראה כמי שננעצה בו סיכה והאוויר יצא בבת אחת. "אהוד ברח", הוא כינה את שותפו עד לא מכבר. פניו הסגירו את מחשבותיו: "למה אהוד, למה ברחת בלעדי?".

התבוננתי בו ולפתע ראיתיו כפי שהוא: לא שר כל יכול, אלא קשיש שבע אכזבות, נטול תעסוקה, מיואש, מדוכא. רחמנות.

דיל התנועה

ברק וביבי, מכאן ועד להודעה חדשה, הם ישות אחת. בלתי נפרדת. את הבליץ הם ביצעו ביחד. לא היה אפילו ניסיון של מראית עין להסתיר זאת. ביבי פעל ישירות. הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח. את קולות התמיכה של ש"ס בוועדת הכנסת למהלך הפרישה מהעבודה, קושש נתניהו במו ידיו. הוא זה שהתקשר ב-8:00 בבוקר ליו"ר ש"ס ישי, עדכן אותו במהלך וסגר את תמיכת הנציג הש"סי בוועדה, באישור הפרישה. השותפים אהוד וביבי, הפכו למשת"פים, שמגוננים זה על זה. מוציאים אחד לשני את הערמונים מהאש.

מפרק השעונים ברק, הבין מזה מספר שבועות שהשעון מתקתק. ברוורמן תבע ממנו לכנס את הוועידה על מנת להחליט על פרישה. פואד היה הקלף האחרון במגדל שקרס. ברק הבין כי מרגע שהוועידה תחליט, לא תהיה דרך חזרה. הוא ייאלץ לקבל עליו את דין התנועה. אז במקום זה, הוא תפר לחברים שנואי נפשו את דיל התנועה.

את ברוורמן הוא דחה בלך ושוב. בתחילה טען שכמה מחתימות החברים מזויפות. ברוורמן בתמימותו, החתים שוב. אחר כך ביקש מספר ימים להיערכות. ברוורמן ופואד רתמו את היועץ המשפטי של המפלגה, עו"ד אמנון זכרוני, שהתרה בברק ודרש ממנו למהר ולהודיע על כינוס הוועידה. "בסדר, אכנס. תנו כמה ימים", אמר ברק, ובינתיים תפר את הדיל, בחשאיות מוחלטת. אפילו יועציו הקרובים ביותר מודרו. אחד מהם, אסף חרמוני, התפטר בבוקר יום שני במחאה. "לא ידעתי כלום. כל הזמן הייתי לצידו והאיש לא הסגיר אף פרט", הוא אמר לי. מידור מוחלט. שהביא לטוויסט בלתי צפוי בעלילה.

בראשית השבוע שעבר היו רק ארבעה חברים בכיסו: מתן וילנאי – שתמיד נראה כמי שישן בעמידה, שלום שמחון – שהבין כי אופציית המעבר לניהול הקק"ל ירדה מהפרק, ועינת וילף – צחוק הגורל, מדובר בח"כית שנכנסה לכנסת במקום הח"כ הפורש אופיר פינס, גדול מתנגדי ברק. החוליה החלשה הייתה אורית נוקד, סגניתו של פואד במשרד התמ"ת. ברק חשש שתסרב ותמהר להסגיר את הסוד לבוס. לצורך כך הוא הגה תוכנית חלופית.

דני בן סימון, האיש שהפך לפרודיה של מאמריו המושחזים ב'הארץ', התבשר במפתיע כי הוא יכול ללכת לדרכו, לעזוב את סיעת העבודה. ברק, בנדיבות מפתיעה, הביע נכונות לאשר לו את הפרישה. החשבון היה קר ומנוכר, נטול רגש, כשל קצב באטליז: החוק מאפשר לשליש מהחברים להתפלג מהסיעה. לברק בראשית השבוע שעבר היו רק ארבעה. עם פרישתו של בן סימון (הח"כ ה-13), הייתה הסיעה עומדת על שנים-עשר חברים בלבד והארבעה היו הופכים לשליש. ורק פואד, שהתקשה להבין את מידת הוותרנות שתקפה את ברק, טרפד את החגיגה ומנע את הודעת הפרישה של 'סיעת אקירוב' כבר בראשית השבוע שעבר.

פואד בחוסר מודעות, טרפד את התרגיל, ומפקד סיירת מטכ"ל בדימוס נאלץ לקחת סיכון. הוא בנה עם נתניהו את הפלטפורמה הנוחה. פנה לנוקד והניח בפניה הצעה שאי אפשר לסרב לה: פרישה וקבלת תיק החקלאות. המעז מנצח. ההימור עלה יפה. במקרה הזה כל הקלישאות נכונות. נוקד שמרה סוד, התלבטה קלות והכריעה. הפרטים הקטנים נסגרו בין ברק לנתניהו ששיתפו צוות מצומצם, קטנטן – בהתאם לממדיה של סיעת ברק החדשה. כנראה שהפוליגרף האחרון שנערך לאנשי לשכת ראש הממשלה בכל זאת עשה משהו: הפעם, איש לא הדליף. פרט לא יצא החוצה. מסתבר, ש'הבחורים הטובים' בלשכת ראש הממשלה, למדו מכישלון העבר והפיקו לקחים מהפיצוץ התקשורתי המוקדם של המגעים מול שביעיית הפורשים מקדימה, שהביא לטרפוד המהלך. הלוואי על לוחמינו האמיצים בצה"ל, הליך הטמעת לקחים שכזה.

המפגשים והשיחות החשאיות נערכו במקומות שונים ומגוונים. אחד מהם - כפר אלדד שבגוש עציון. יו"ר הקואליציה זאב אלקין, משותפי הסוד הבודדים במהלך, טס ללוויית אביו באוקראינה ותכף עם חזרתו לארץ, ישב שבעה בביתו שבכפר אלדד. ברק הגיע לנחם. כשיצא הפטיר אלקין: הממשלה הזאת תחזיק מעמד יותר ממה שאתם חושבים.

ואז, בבוקר יום שני, הגיע רגע הבליץ. כמו בימיהם הטובים בסיירת, מימשו נתניהו וברק את אלמנט ההפתעה עד תום. יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין, נתבקש, בשעות הבוקר המוקדמות, להעלות לדיון מיידי ומהיר, בו ביום, את ההצבעה על פירוק העבודה. את יו"ר הכנסת רובי ריבלין, דאג ברק לעדכן בסביבות השעה 7:00. מאוחר יותר, עודכנו גם ראשי סיעות הקואליציה ורק לאחר מכן, העוזרים האישיים של חמשת הפורשים, שנתבקשו להישאר עמם בחדריהם בכנסת, צמוד-צמוד, כדי למנוע הדלפות. מבין ראשי סיעות הקואליציה, היחיד שידע על המהלך בהתהוותו, הוא יו"ר ישראל ביתנו, איווט ליברמן. ביבי וברק הבינו, כי את איווט אי אפשר לשמור מחוץ לתמונה מבלי להינזק בתגובה לא צפויה. ליברמן ידע, ובדיעבד, מתברר שהתנהג בהתאם. בראיון שהעניק לשמעון שיפר ב'ידיעות' בסופ"ש האחרון, הוא נזהר בכבודם של נתניהו וברק, והעריך כי הממשלה תאריך ימים. אורך ימים בימינה ובשמאלה ג'ובים וכבוד: ארבעה שרים ויו"ר ועדה לסיעה בת חמישה.

המפיל הפך למציל

אם הייתה מידה מינימלית של צניעות וכנות באופיים של כותבי המאמרים ובולעי המיקרופונים בעיתונות הישראלית, הם היו צריכים לפתוח את מאמריהם וכתבותיהם לפחות בהתנצלות מוסווית. האיש שאהבו להמעיט בערכו, להשוותו ללא הרף לשרון ואולמרט – ותמיד לרעתו, ללעוג ליכולתו להוביל מהלכים, האיש הזה עשה לכולם בית ספר. מידר אותם כמו היו עיתונאים מתלמדים. הכה בתחזיותיהם הפוליטיות והפך אותן לרלוונטיות פחות מתחזיותיו של אורי בץ מהשירות המטאורולוגי.

וכיצד הגיבה התקשורת הישראלית? כמצופה. להלן קומץ מהכותרות של כותבי הטורים המרכזיים בבוקר יום שלישי. בידיעות אחרונות: ברק למען ברק; צוחקים על כולם; קבורת חמור. מאחורי הכותרות, אש וגופרית על ראשם של נתניהו וברק. בעיקר ברק. במעריב, אפילו לא מנסים לשוות לכותרות ולמאמרים מידה מסוימת של אובייקטיביות. אם לביבי יש את ישראל היום, ללבני יש את מעריב, שכל כותרותיו ומאמריו מוטים לצד אחד: קברן בלתי נלאה; איש ההרס; סמל הכישלון. ראינו אותם, את כתבלבי השמירה של הדמוקרטיה, כששרון צפצף על בוחרי הליכוד ובעט במפלגתו, כשפרס הפסיד מול עמיר פרץ ורץ לזרועות קדימה. אז הם היללו את הפורשים, היום הם מבזים. מקולמוס העיתונות נטפו השבוע טיפות כבדות של צביעות.

עם הכרה תקשורתית או בלי, אין ספק שנתניהו הוא המרוויח הגדול. ברק שהפיל את ביבי בקדנציה הראשונה כשהדיחו ב-99, הפך למציל של הקדנציה השנייה. בפעם הראשונה, מיד לאחר הבחירות ב-2009, כשטרף את התחזית החתומה של דליה איציק לבחירות חוזרות תוך שנה ומחצה, והצטרף ברגע האחרון לממשלת ביבי. ועכשיו בפעם השנייה, שנתיים אחרי.

נתניהו לא הפסיד מאום: הוא השיל מעליו משקל שלושה שרים שתפסו משבצת בממשלה ותקפו מבפנים, ועוד חמישה ח"כפשים (חברי כנסת פשוטים) שרק השרו כל הזמן תחושה של או-טו-טו פרישה. הוא זרק מהעגלה את הטרמפיסטים שביקשו להפיל את חבריהם הנוסעים מעגלת הממשלה תוך כדי תנועה וכמעט והביאו להפיכתה. השרים, כמו חברי הכנסת, אומנם לא הצביעו אי-אמון בממשלה, אך בהתנהלותם לא הוסיפו אמון ויציבות. ביבי נפטר מהם, וקיבל חמישייה פותחת יציבה, שתפוקתה בטוחה.

אווירת הבחירות הקרבות התפוגגה. לאיש מהשותפים, כולל ליברמן, אין אינטרס מיידי לפרוש מהממשלה. הבחירות לא קורצות לאף אחד מהמרכיבים, האופק לא מבשר טובות. לא לליברמן – למרות מעמדו המתחזק בסקרים. בוודאי שלא לפני ההכרעה המשפטית בעניינו, אך גם לא אחרי. אתה לא הולך לבחירות בתקופה שהינך משקיע את מירב האנרגיות בקרב מאסף על חירותך. האחרון שעשה זאת, אריה דרעי, יצא קרח מכאן ומכאן. לש"ס ודאי שאין כל אינטרס ללכת לבחירות שהיא לא יודעת איך תיכנס אליהן, וגם לא איך תצא מהן. גם לא ליהדות התורה. לביבי נותרו אם כן שישים ושישה מנדטים יציבים, נטולי אינטרס אמיתי לזעזועים.

אז נכון, את ח"כ אמסלם אי אפשר לקחת כמובן מאליו (למרות שגם הוא לא ימהר להיפרד ממנעמי הח"כות), אך על זה יכול ביבי לחפות בשני תומכים מבחוץ, ח"כי האיחוד הלאומי: אריאל וכצל'ה, שברגע האמת לא יאפשרו את הפלתו. נתניהו הוא האיש שריפד את ישיבות ההסדר וטרפד את ההקפאה השנייה. בהיעדר הקפאה רשמית, מתאפשר דווקא למצביעיהם של אריאל וכצל'ה, לבנות ביישובים המבודדים. למרבה האבסורד, רק שם הבנייה חוגגת, מאחורי גבו של שר הביטחון. לעומת זאת, בערים החרדיות המסודרות שממתינות עד בוש לחתימת השר, שרשראות הדחפורים לא נעות.
ביבי, בניגוד לברק, מעדיף שפורשי העבודה לא יפוצו לכל עבר. אדרבה, אם משאריות העבודה תתגבש לבסוף פלטפורמה שתחזיק את עצמה, נתניהו ממש לא יצטער. כל מגנט קולות שיתווסף לגוש השמאל, ימשוך קולות וימנע מקדימה לגדול על חשבון העבודה, הרי זה מבורך. נתניהו, במקרה כזה, ירוויח פעמיים: ברק יתחזק את מפלגתו מבפנים, ופליטי העבודה, אם יצליחו לשרוד, יחזקו את ביבי ויחלישו את קדימה מבחוץ. קצת קשה להאמין שזה יקרה. יהיה מוזר לראות במפלגה אחת את בן סימון ופואד, כבל וברוורמן, הרצוג ופרץ. זה האחרון כבר יושב על הארגזים – ארגזי המתפקדים שפקד לקדימה.

המכנה המשותף היחיד לשמונת פליטי העבודה הוא שנאת ברק. לעת עתה הודיעה השמינייה החדשה של העבודה על הישארותה כמקשה אחת. אפרופו שמינייה, פעם כונתה כך קבוצת החברים הצעירים במפלגה, היום זהו שמה של המפלגה כולה. אבל הדבק הזה, אינו חזק דיו כדי לחבר מחדש את שברי הכלי המרוסק לאורך ימים.

ברק הוא המרוויח המשני. מחד, הוא קנה לעצמו עוד שנה וחצי, אם לא שנתיים במשרד הביטחון וריסק את יריביו – לפוליטיקאי ציני כברק אין תענוג גדול מזה. מאידך, האיש איבד את מקצת המניות הציבוריות שעוד נותרו לו וגם מול נתניהו נחלש מעמדו. הוא לא יכול עוד לשחק את הפוזה של 'תחזיקו אותי', לנופף ביריביו מבית כדי להוביל מהלכים. הוא ייאלץ, בכל סיטואציה שהיא, לחשוק שיניים, לנשוך שפתיים. אין לו אופציה פוליטית, וגם לא אופציה ציבורית, הוא לא יכול להודות – אחרי כל מה שעשה – שטעה במהלך. אין לו ארץ אחרת גם אם אדמתו תבער. ימים יגידו האם הובטח לו שריון לקדנציה הבאה. בינתיים, הוא יסתפק בכך שימשיך לעטות את שריון הקשקשים של שר הביטחון בקדנציה זו.

על המהלך שעשה הוא לא מצטער לרגע וגם לא יצטער. את התקשורת הישראלית הוא מאשים, במידה רבה של צדק, בחוסר אובייקטיביות משווע. מהרגע הראשון לא פרגנו לו. לאורך כל הדרך הלמו בו. והרי בתולדות הפוליטיקה הישראלית, לא הייתה מפלגה שהשפיעה כה רבות על אופי הממשלה, עם נציגות פוליטית כה מועטת. אם שנאת נתניהו לא הייתה בוערת בעיתונות הישראלית, הייתה באה לידי ביטוי העובדה שברק הוא ראש הממשלה בפועל של ממשלת נתניהו השנייה. ההכרה בשתי מדינות, מדיניות ההקפאה, כל זה נזקף לזכותו (או לחובתו, תלוי בעיני המתבונן), של האיש שהפך למוציא והמביא של ממשלת נתניהו בוושינגטון.

והרי מה שמוטח בו כיום, אלו אותן טענות בדיוק שברק השמיע כלפי יריביו, רק לפני שנה ומחצה. לכל מטבע, שני צדדים, ורק התקשורת הישראלית, מראה תמיד את הצד האחד. וכי ברק, במהלך האחרון שעשה, הוא הראשון שהתחמק מקבלת דין הוועידה? והרי זה אותו דין ואותה ועידה, שמהם התחמקו מורדי העבודה עם כינון הממשלה. הם צפצפו על ההכרעה הדמוקרטית שנפלה בהצבעה החשאית בוועידה, והעיתונות – שתוקפת כעת את ברק בגין אותה עילה, מחאה להם כפיים. עודדה ודירבנה אותם לצפצף על דין התנועה. לבוז לברק, וגם לבוז'י.

סנדביץ' תוניסאי

כמו תמיד נשאלת בסוף השאלה: זה טוב או רע לחרדים? במציאות שבה כל חכפ"ש מלך, אפילו יהדות התורה הופכת ללשון מאזניים. מן הצד האחד, ביבי יזדקק לקולותינו יותר מאי פעם.

מן הצד השני, כוחו של איווט, המאיים גם כך, רק ילך ויגדל, ואיווט, מה לעשות – יודע להשתמש בו טוב מאיתנו, אולי בגלל שאינו מחויב לאיש, מלבד לעצמו. ואחרי הכל צריך לזכור שלא מדובר בשינוי דרמטי, למעט שלושת השרים המתפטרים, שגם כך היו רגל פה רגל שם, הרי שחמשת הח"כים שנותרו בשרידיה העשנים של העבודה, מעולם לא היו חלק אינטגראלי מהקואליציה. כך שבסופו של דבר את מה שקרה כאן, נותן להגדיר כהתאמת המצב המפלגתי למציאות העובדתית, ותו לא.

לפחות בטווח הקצר, ש"ס הרוויחה. אלי ישי והתנועה כולה זקוקים לתקופת רגיעה. ליציבות קואליציונית שתאפשר להם לעצור רגע, לחלץ עצמות, לנסות להתאושש. ישי הרגיש בשבועות האחרונים כמו סנדביץ' תוניסאי – ולא בגלל המהפכה המתרגשת בארץ מוצאו. מהבחינה הזאת, המהלך של נתניהו וברק בא לאלי ישי בדיוק בזמן.

אפילו את המתקפה נגד היתר הגיורים הצבאיים, הצליח הבליץ של ברק למתן. את כותרות הזעם המתוכננות בחינמון יום ג' של יתד נגד הכשרת הגיור הצבאי, החליפו כותרות החדשות. הטלטלה ההלכתית, פינתה את מקומה לטלטלה פוליטית. במדד ההלם והתדהמה, נרשמה רגיעה יחסית. מאמרי מערכת וידיעת אוזן בעמוד 2, והפעם, בלי אזכור של השם המפורש. לא תנועת ש"ס, ובימים שני ושלישי, גם לא שמו של מרן הגר"ע יוסף שליט"א (רק ביומון הליטאי, כשמוסיפים לפתע את הסיומת שליט"א, מחובתך לחזור אחורה כדי לבדוק איזה תואר מקדים נגרע...).

הסיטואציה שבה פרץ משבר הגיור הצבאי – לא בין החרדים לישראל ביתנו, אלא בין ש"ס ליהדות התורה - מורכבת. מעבר לוויכוח היורד לשורשה של הלכה (שאינו מעניינו של מדור זה), אין אינטרס פוליטי כלשהו שיריץ את שרי ש"ס וח"כי דגל להתנגח זה בזה (היוצא מן הכלל הוא השר מרגי, שנראה כמי שמנסה לקבור את שאריות הקשר, אפשר ומתוקף תפקידו כשר הממונה על שירותי הקבורה). זו הסיבה שהתקשורת הישירה בין ח"כי דגל לשרי ש"ס נמשכת כל העת. כולל בשיחות משותפות, נטולות משקעים, שהתקיימו ביום שני השבוע, במסדרונות הכנסת.

אז לש"ס, כמו שאומרים, 'זה בא טוב'. כל כך טוב, עד שאלי ישי מיהר לנצל את הסיטואציה כדי למנף את המייקאובר החברתי. יו"ר ש"ס הכריז שש"ס מעוניינת במשרד הרווחה, והקרב על עור הדב שטרם ניצוד החל. הן סגן שר האוצר איציק כהן והן השר משולם נהרי רואים עצמם מועמדים טבעיים לתפקיד. לזכותו של כהן עומדת הממלכתיות שגילה במשרד האוצר. לזכותו של נהרי, עובדת היותו איש התקציבים המיתולוגי המכהן כבר כשר – מה שלא יאלץ את נתניהו למנות מיניסטר נוסף.

מחד, הש"סניקים טוענים כי לא ייתכן שסיעת 'עצמאות' על חמשת ח"כיה תקבל ארבעה תפקידי שרים בעוד הם, על אחד עשר ח"כיהם, יקבלו מספר זהה של תפקידים. מאידך, עם המפתח של ש"ס השתמש נתניהו גם לצורך חלוקת התיקים לישראל ביתנו. אם ש"ס תקבל פרוסה נוספת, גם ישראל ביתנו תעוט על פירורי העוגה. מסקנה: נראה שגם נהרי וגם כהן ייצאו כשחצי תאוותם בידם: נהרי יהיה מרוצה מכך שכהן לא ימונה, וכהן יסתפק בכך שנהרי לא יקבל את התפקיד. מה שכן, נתניהו מותיר את התיק למשמורת בידי הליכוד ובכך פותח פתח למסכת לחצים מצידה של התנועה הקדושה. ואיווט מה יהא עליו? "הרי בכל מקרה, היועץ המשפטי וינשטיין יסדר לו תיק בתקופה הקרובה", התלוצץ אחד מהש"סניקים. רק שאיווט לא ישמע.

אשר ליהדות התורה, גם שם לא מתאבלים יותר מדי. באותה מידה, לא ממהרים לפתוח שמפניה. סער וגזירותיו לא הולכים להיעלם לשום מקום (אם כי, גם הוא השבוע חטף מכה ומכיוון לא צפוי, כשביה"ד לעבודה עיכב את ביצוע מכרזי המפקחים לחינוך החרדי ראו בחדשות). גם החוסר של שמונים המיליון בתקציב הישיבות טרם הושלם (וגם כאן, יש להוסיף ולהזכיר את 'הגידול הלא טבעי', שבעטיו מתחלקת העוגה לא רק לאלו שבאמת מגיע להם). ועוד לא דיברנו על סערת חוק טל, שתתעצם בשבועות הקרובים בעקבות דו"ח ועדת המשנה לוועדת חוץ וביטחון (הטעות של ח"כינו שאפשרו את הפקרת ועדת המשנה לבחינת החוק בידי יוחנן פלסנר, גרועה מטעותו של פואד שהפקיד את העבודה בידי ברק).

לפחות רווח מיידי הופק מאווירת האחדות בקואליציה המתגבשת: ביום שני בערב, מדושן עונג, ביקש נתניהו מאנשי לשכתו לתאם מול לשכת איווט את הסרת ההצבעה על חוק הגיור הצבאי מסדר יומה של ועדת החוקה של הכנסת. לא היה צורך בשיחה ישירה בין ראש הממשלה לשר החוץ. תקשורת בין אנשי הלשכות הספיקה כדי לנטרל את הפצצה ולהפוך את ההצבעה המתוכננת לדיון עקר. מה שמלמד, כי לעת עתה, גם לליברמן אין עניין אמיתי לפרק את החבילה.

והרי התחזית

שניים מאנ"ש הפסידו: מאיר פרוש ואריה דרעי. זה הראשון, עומד לפרוש בעוד שבועיים מהכנסת, לקיים את הסכם הרוטציה ולפנות את הכיסא למועמד הנצחי ישראל אייכלר (הכיסא בכנסת. על הכורסה במשרד החינוך מתכוון להסתער מוזס). פרוש זקוק לתקופת מנוחה, לבניית ממסד שלומי אמונים ושדרוג מערכת 'המבשר'. החופש טוב (והחופש מסער בפרט), אך לא יותר מדי. לאור ההתפתחויות האחרונות יש סיכוי ממשי שמאיר פרוש ימצא עצמו מחוץ לכנסת, לתקופה שוות אורך לתקופת הרוטציה של אביו הרב מנחם ז"ל – שקיבל את דין התנועה האגודאית ונותר מחוץ לכנסת כשנה ומחצה.

המפסיד השני, איך לא, הוא אריה דרעי. בתקופה האחרונה הוא חימם מנועים. ככל שריח הבחירות הורגש באוויר, כך הפכה מועמדותו הווירטואלית לאייטם חדשותי. ביום ראשון בלילה, בידיעה מיוחדת שהוכנה על ידי המגיש המרכזי באחד מערוצי הטלוויזיה, הוא חזר אחורה לימי ילדותו בבת ים והצהיר על חזרתו לחיים הציבוריים. אייטם ששווה יותר מכל שידורי תעמולת הבחירות - רק שהבחירות התרחקו כל כך, שכעת לאיש לא אכפת.

הכתבה שודרה ברבע האחרון של המהדורה המרכזית, סמוך ונראה לדיווחי תחזית מזג האוויר. התחזיות על שובו של דרעי, נראו השבוע, ובפרט על רקע ההתרחשויות, ככאלו השייכות לז'אנר הבלתי מחייב, שאותו נהוג לפתוח בצמד המילים: והרי התחזית.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!