נהר בשבת דום • "ראיתי את הסמבטיון במו עיני"

נהר הסמבטיון ומיקומו, גירו מאז ומתמיד את דמיונם של נוסעים שונים, עובדת קיומו מובאת במקורות קדומים, אולם מיקומו המדויק ותיאורו היו מושא להתעניינות של נוסעים רבים שנקלעו לאזורים שונים בעולם בהם כף רגלו של אדם כמעט ולא דרכה ושלפי התיאורים הקלושים המצויים באותם מקורות, נהר הסמבטיון שמיקומו נקשר גם למקום מושבם של עשרת השבטים – נמצא שם.

כבכל תופעה המסעירה את הדמיון ושטרם נחקרה לעומק, גם תופעת נהר הסמבטיון הביאה אנשים רבים לבדות מליבם סיפורי בדים על חוויותיהם מביקור בקרבת מקום אליו, אולם מפעם לפעם, צצות עדויות מפי אנשים מהימנים היודעים לספר על אותו נהר עלום לאחר שחזו בו במו עיניהם.

"יצאנו לטיול ארוך ומייגע בדרום מזרח אסיה. עברנו את בורמה. כשהגענו קרוב לגבול פתחנו בהליכה רגלית. הגענו עד ליערות העד השוכנות בפאתיה. למען האמת, לקחנו סיכון גבוה. באזור כולו נתקלנו בחיות טורפות ואכזריות. מצאנו את עצמנו מול נחשים טורפים וחיות אחרות, ורק תודות להוראות שנתנו לנו ילידי המקום הצלחנו לשרוד את הסכנות".

כך בתיאור מרתק מגלה ל"אשדוד בכותרות" יהודי שומר תורה ומצוות, תושב רובע י"א, העונה לשם ר' שלמה אברהם, שהחל לאחרונה להתקרב ליהדות וחושף בפנינו את אשר ראו עיניו על אודות נהר ידוע, שמיקומו לוט בערפל.

נהר ללא מים

למעשה שמו של הנהר מופיע כבר בדברי חז"ל כמענה לשאלתו של טורנוסרופוס הרשע: "מה יום מיומיים ומי יאמר שיום השביעי הוא יום השבת"?! בתשובה לשאלתו הקנטרנית הביא רבי עקיבא הוכחה ניצחת מתופעה על-טבעית ידועה: "נהר סמבטיון יוכיח - נהר אחד של אבנים, וכל ימות החול שוטף והולך, ובשבת הוא שקט ונח".
שמו של הנהר "סמבטיון" - כותב הרמב"ן - על שם שביתתו בשבת, כי יום השבת בשפה ערבית קרוי "סבט", ובלשונם נהוג להוסיף בתארים "יון".
"נהר סמבטיון", מן הראוי להקדים, אין זה "נהר" במלא מובן המילה, וכפי שגם מגלה לנו איש שיחנו. השם "נהר" שם מושאל הוא, שכן בנהר זה לא זורמים ולא מפכים בו מים חיים, כדוגמת כל נהר אחר, אלא כל מהותו של נהר הסמבטיון הוא כשהוא גועש ורועש ומטיל במעופו חול וצרורות ואבנים גדולות, כדוגמת נהר הגועש במימיו.
מעין זה מצאנו גם בספרי מחקר שונים שביקשו להתחקות אחר נהר מופלא זה. בספר 'שנים עשר שבטי ישראל' (תשט"ז)מובא כך: "זהו רק נהר בשם, באמת מים אין בו, אבל אבנים וחול יש בו, וכמו שנהר או ים הומה זועף בגלים נישאים, כך זועף הוא הנהר באבנים וחול".

תעלומת המיקום
בקורות הימים ניתן למצוא מספר תיאורים מפי שדרי"ם, עליהם הוטלה משימת חיפוש עשרת השבטים ובני משה, שמקצתם חיים מעבר לנהר סמבטיון, החל מאלדד הדני שהוא עצמו היה משבט דן, ורבי פתחיה מרעגנשבורג (מי שהיה אחיו של רבי יצחק הלבן מבעלי התוספות), רבי מאיר חזן (ש"ץ) בעל מחבר האקדמות, ורבי ברוך מצפת שהיה שליחו של הגאון רבי ישראל משקלוב לחפש את בני משה החונים מעבר לנהר סמבטיון.
כן ידוע על רבי משה יפה מחברון, ורבי שמעון הורביץ שהותירו אחריהם עדות וציוני דרך, כמעט מדויקים, לגילוי מקומם של נהר הסמבטיון. תיאוריהם מעניינים ומרתקים ואת שראו עיניהם בנהר ומה שמסתתר מאחריו העלו על גבי הכתב, מבלי לפסוח על הקורות אותם בעת נדודיהם על פני ארצות אחרות. הרפתקאותיהם יעידו עליהם כפי שחרטו זאת בעט סופרים לדורות אחרונים. כל זאת לצד השאלות ההלכתיות שעלו וצפו עקב הניסיונות לעבור ולצלוח את הנהר בעיצומו של יום השבת, כמו מיקומו המדויק של הנהר שנותר כתעלומה.
את זהותו וייחוסו של המטייל הראשון אלדד הדני, מתאר הוא עצמו בחיבורו: אלדד בן מחלי בן אתיאל בן יקותיאל בן יאיר בן אלדד בן מחלי בן אבנר בן שמעיה בן אפרי בן חורי בן אלקנה. חיבורו זכה לתואר "הלכות ארץ ישראל", והרב החיד"א בחיבורו "שם הגדולים", אף מזכירו כמה פעמים.

בקדושתו של משה
גולת הכותרת בסיפורו של אלדד הדני, הוא ללא ספק תיאורו המרגש השופך אור נרחב על אורח חייהם העל טבעיים של "בני משה", אלו שמנהלים את חייהם מעבר לנהר סמבטיון הפלאי.
הדני כותב אגרת ארוכה, בוין השאר הוא רושם: "מבני משה רבינו, חונים סמוך לנהר ששמו סבטיון, ונקרא כן על שם שנסו מארץ ישראל. הנהר יסוב אותם והגויים קוראים לנחל סמבטיון". היקף הנהר כותב הדני הוא "מהלך שלושה חדשים מרובע".
מקום מגוריהם של 'בני משה' מעבר לנהר כוש, ונהר סמבטיון חולק ביניהם. רוחב נהר סמבטיון מאתים ועשרים אמה כמטחוי קשת, והנהר מלא חול ואבנים וקולו הולך למרחוק וקול האבנים ברעש גדול וכגלי הים וכרוח סערה. בלילה נשמע קולו עד מהלך חצי יום. הנהר והחול והאבנים הולכים כל ימי השבוע ובשבת ישבות וינוח מערב שבת עד מוצאי שבת.
עצם העובדה שהאבנים מתעופפות במהלך כל ימות השבוע ובשבת הן נחות, ידועה לכל, ולמרות זאת, אלו שניסו להתחקות אחר הנהר, לא עלה בידם, וכאן מספר איש שיחנו ר' שלמה אברהם שבמו עיניו ראה את הנהר גם בימות החול וגם ביום השבת.
יש לציין, כי לאחרונה התפרסמה עדות נוספת של ר' יצחק טשינגל מצפת, שאמנם לא ראה את הסמבטיון ממש, אך טייל באזור ושמע מפי תושבים מקומיים על מיקומו של הנהר.
נשוב למקור הקדום של אלדד הדני, שם הוא מוסיף נתון מעניין, ולפיו: "מעבר לנחל – אש. שלא יוכל שום אדם לגעת אל הנחל כמהלך מיל, והאש ילחך כל מה שסביבות הנהר שתוציאנו הארץ..."
על אורח חיים של בני משה כותב אלדד הדני: "אין עמם דבר טמא לא עוף טמא ולא חיה טמאה ולא כלבים וזאבים ולא חיה רעה ולא זבוב ולא פרעוש וכינים ולא עורבים ולא עקרבים, ולא נחשים ולא שועלים ולא אריות ולא נמרים, זולתי צאן ובקר. הם זורעים וקוצרים ועימהם כל מיני פירות שבעולם, וכל מיני קטניות וקישואים ואבטיחים ובצלים ושומים".
"הם בעלי אמונה וחסידים, ויחיו הרבה כמו מאה ועשרים שנה ולא ימות להם בן בחיי אביו, ויראו בנים ובני בנים שלשה וארבעה דורות; והם זורעים וקוצרים ונער קטן הולך עם מקניהם מהלך כמה ימים, ואינם מתייראים משום דבר לא מחיה רעה ולא משדים ולא מכל נזק שבעולם, מפני שהם קדושים וטהורים צדיקים וחסידים שעדיין הם מחזיקים בקדושתו של משה רבינו ע"ה, לפיכך נתן להם הקדוש ברוך הוא כל הטובה הזאת" מתאר הדני.

מעשה כשפים
עדותו של אלדד הדני - "לא יוכל שום אדם לגעת אל הנחל כמהלך מיל" – סותרת למעשה את סיפורו של רבי מאיר חזן (ש"ץ) בעל מחבר הפיוט "אקדמות מילין", אותו נוהגים לומר בחג השבועות קודם קריאת התורה, ושכפי הידוע הצליח לעבור את נהר הסמבטיון בשליחות קודש להצלת יהודי העיר וורמיזא.
הסיפור שנדפס לראשונה בשנת תס"א, מתאר תקופה בה התפשטה חכמת הכישוף באשכנז על ידי גלגל שכונה בשם "אופן המזל". על הגלגל היו יושבים עשרה אנשים שביקשו ללמוד את מעשה הכישוף והטומאה, אחד מהם לקח לו השטן לחלקו, והתשעה הנותרים למדו את מעשה הכשפים וקסמיהם.
ביום מן הימים חשקה נפשו של יהודי אחד ללמוד חכמת הקוסמים. התיישב על הגלגל בין תשעת הגויים, וכשעשו את ההשבעות לשטן שיבוא ויקח את חלקו, סבב את הגלגל עד שהגיע אל מקום היהודי. כשראה היהודי את השטן לפניו רעד מפחד והרהר בעצמו כיצד אמסור עצמי בידיו ואאבד את עצמי מנחלת שני העולמים.
מגודל פחדו החל לקרוא קריאת שמע, ולא יכל לו השטן. בין התשעה היה שר רע לב שנתמלא זעם על היהודים וחפץ לנקום בהם, ובכל עת שראה יהודי בדרכו היה נוגע במצחו או סותר באפו ומיד הלך היהודי לביתו ושם השיב את נשמתו ליוצרה, וכך עשה לשש מאות ששים ושלשה יהודים על לא עול בכפם.
יהודי העיר התקבצו אל הקיסר והתחננו להצילם מאימת השר. הקיסר שהבחין בכל המתרחש קרא לשר, והשביעו בכתרו כי לא ירע לשום יהודי. השר הסכים, אך התנה זאת בבקשה כי היהודים יבחרו איש משלהם אשר יעמוד נגדו להתחרות עמו בחכמת הכישוף והקסם, ואם לאו, אמר, אהרוג את כל היהודים ולא אשאיר מהם שריד, אף אם תמות נפשי אתם.
הקיסר העביר את תנאו של השר ליהודים, נתן להם ארכה של שנה לתור אחר איש ראוי שיוכל לעמוד כנגד השר הרשע. ומנגד קרא לשר והשביעו שלא יהין לפגוע באף אחד למשך השנה.
ראשי הקהילה שבו לביתם עטופים פחד ודאגה, וקראו צום ומספד. כל אנשי העיר שבו בתשובה ותפילה וצדקה, בתקוה להעביר את רוע הגזירה ולצפות במיתתו של אותו שר רשע בתוך חדשי השנה, טרם יצטרכו לעמוד לפניו לויכוח הפומבי.

חזיונות לילה
באחת מערי ישראל, היה תלמיד חכם אשר ישב ולמד תורה בחדרו. לגודל עייפותו הטה ראשו על ספרו, ובחלומו נגלה אליו בעל החלומות ואמר לו: "תשובתכם וצעקתכם לשוא כי השר לא ימות בשנה הזאת, אכן ככלות השנה ימות. ולכן הבו לכם עצה בעוד מועד כי לא ימנע אותו אלוקים מרשעתו, יען כי רבו עוונותיכם ופשעיכם. בכל זאת לא תתייאשו ולא תסורו מאחרי ה', כי קרוב ה' לכל קוראיו והוא יושיעכם מכף השר הרשע הלזה, אך שלחו איש אחד להתייצב נגדו – איש אשר רוח אלוקים בקרבו ויודע להשביע את מלאכי השרת, לא על ידי קסמים וכשפים רק על ידי קדושה וטהרה, ואז שום איש לא יוכל לנגוע בכם לרעה, וטוב לכם כל הימים".
המשך הסיפור היה כאשר נגלה בחלום הלילה לאחד מבני העיר כי האיש אשר רוח אלוקים בו יימצא רק כאשר יעברו את נהר הסמבטיון. דא עקא, כי נהר הסמבטיון הוא גועש ורועש, ואינו נח ממרוצתו כי אם ביום השבת. וכל מי שיעיז לעבור את הנהר בעצם יום השבת, סקול יסקל על ידי בני השבטים החונים מעבר לנהר בעוון חטא חילול השבת. ומי הוא האיש אשר ישים נפשו בכפו לצלוח את הנהר בשבת, וליטרד מחיי העולם הזה והבא גם יחד.
נתקבצו כל בני העיר ונתנו כולם הסכמה אחת על רבי מאיר החזן, איש צדיק חסיד ולמדן מופלג בתורה. נתנו בידיו צידה לדרך ושלשה אנשים נתלוו עמו למסעו.
עם רדת החשיכה החל רבי מאיר לעבור את הנהר ששקט באותו זמן, ולאחר שעה ארוכה מצא עצמו מעבר לנהר בתוך קהל אנשים.

גיבורים ביד חלשים
נתייעצו האנשים אשר מעבר לנהר הסמבטיון כדת מה לעשות בכדי להפר את המזימה המאיימת על חייהם של אחיהם, היהודים אשר מעברו השני של הסמבטיון, והחליטו לשלוח אחד משלהם שימגר את כוחות הרשע האומרים להזיק ליהודים. הפילו פור לפניהם והפור נפל על אחד מיחידי הקהל ושמו רבי דן, איש זקן שפל קומה וחיגר. ראשי הקהילה הודיעו לרבי מאיר כי מעתה ייאלץ להישאר עימהם ולא יוכל לשוב לביתו, כדי שלא יצטרך לחלל עוד את השבת.
רבי מאיר ש"ץ ציוה לרבי דן את ציוויו, ורבי דן עבר את הנהר בשבת, שם מצא את שלושת האנשים שבאו עם רבי מאיר ש"ץ.
היה זה ביום שנקבע, והיהודים זעקו זעקה גדולה צום ומספד. בשעה הידועה הגיע השר אל המגרש, וכשהבחין במראהו של רבי דן, נשא את קולו וצעק: האם ללעג ולקלס אנכי בעיני ישראל? באצבע קטנה שלי אעיפו למרחק עשר פרסאות.
השר בכישופו הביא שני אבני רחיים גדולות וטחן אותם זה בזה בידיו כמו קמח דק, ושוב החזירן מן הקמח הדק אל תבניתם הראשונה. וככלותו פנה לעבר רבי דן ואמר לו: עתה הראה לי כאשר עשיתי. דבר זה – סנט בו רבי דן – אינו פלא כלל, לפי שלא נבראו האבנים אלא להיטיב לבריות ואין לנו רק בורא עולם יחיד ומיוחד עושה שלום ובורא את הכל. ואני מאמין באמונה שלימה בבורא יתברך שמו שרק הוא יעזרני לעשות כן. ותיכף לקח גם הוא אבנים וטחנם זה בזה הדק היטב, והחזיר אותם על ידי רוח חזקה לתבניתם הראשונה והיו לאבנים גדולות הרבה יותר מהראשונות.
פניו של השר נשתנו וזה התחיל להתחנן לפני רבי דן, שלא יעשה עמו רע, אך רבי דן לא שעה לתחנוניו ואמר: אני לא אהרוג אותך ולא אקח את נפשך ואפילו בנגיעה באצבע לא אגע בך. רבי דן הצביע לעבר אילן גבוה שעמד בסמוך. את האילן הזה – קרא רבי דן לשר, אכפוף אותו כלפי מטה ותפקידך הוא להחזיק בו היטב כדי שהאילן לא יגביה את עצמו חזרה כלפי מעלה. לחילופין, אם תהיה מעונין, אתה תשפיל את האילן לארץ ואני אחזיק בו היטב שלא ישוב לתנוחתו הטבעית.
השר חשב כי יצליח לבצע את בקשתו של היהודי החיגר שעמד למולו, אך תקותו נכזבה, כל כשפיו ורוחותיו לא עמדו לו כעת. כולם נשרפו ונעלמו כלא היו. כשנוכח לדעת שכל ניסיונותיו עולים בתוהו – החל למרר בבכי. אך רבי דן לא מתמהמה, בחוסר סבלנות הוא מבקש לדעת על החלטתו של השר: להשפיל את האילן או להחזיק בו? בלית ברירה, החליט השר לתת לרבי דן להשפיל בעצמו את האילן והוא זה שיחזיק בו מתוך מחשבה שבודאי רבי דן לא יהא מסוגל להשפיל בידיו את האילן העבות הלזה. אך חיש קל השפיל רבי דן את האילן לארץ וביקש מן השר שימלא את חלקו בהסכם. אך השר נרתע לאחוריו היות ולא חשב שאכן רבי דן יצליח להשפיל את האילן ארצה.
כאן פנה רבי דן למלך: ראה נא את השר החזק, שכעת איננו עומד בדיבורו, ולגודל הבושה שעמד בפני השר הרשע, לא נותר בידו אלא לקיים את חלקו בהסכם. בראש מורכן ניגש לגזע האילן שהיה אחוז בידיו של רבי דן, ובשפתיים הדוקות אחז היטב באילן לבל ישוב לתנוחתו הטבעית.
סוף דבר: ברגע שהסיר רבי דן את ידיו מגזע האילן, הושלך השר מכח תעופת האילן וענפיו כלפי מעלה כשראשו נתלה על מוט הברזל שהיה עומד עדיין באויר, וכל גופו נצמד לשני אבני הרחיים והכל פרח לאויר המדבר הסמוך לעיר, כפי שחזה רבי דן מראש. כל העם הודה להשי"ת וליהודים היתה אורה ושמחה.


העדות מנפאל
עתה אנו פונים לר' שלמה אברהם: האם שמעת על דבר קיומו של הנהר עוד טרם הגעת אליו?
"לא".
- ואיך הגעת לסמבטיון?
"גם את השם 'סמבטיון' לא שמעתי עד הזמן בו, בלי כל כוונה מוקדמת, נקלעתי אליו".
"היינו קבוצת חברים. יצאנו לטיול ברחבי העולם כשלא היה לנו יעד מסוים. טיול לשם טיול, לראות את נפלאות הבריאה ותו לא. הטיול היה ארוך ומייגע. עברנו את בורמה. כשהגענו אל הגבול פתחנו בהליכה רגלית. הלכנו והלכנו ימים ולילות. עד שהגענו אל יער עבות".
- הליכה רגלית?
"אכן כן, אין שם כמובן אמצעי תחבורה. לא מסוקים ולא רכבים, ואפילו לא בעלי חיים לרכיבה. כל הדרך הלכנו".
"למען האמת, לקחנו סיכון גבוה. באזור כולו נתקלנו בחיות טורפות ואכזריות. מצאנו את עצמנו מול נחש מהמין הגדול בעולם שרק תודות לתושבי המקום ידענו כיצד להישמר מפניו".
- תושבים? איזה סוג של אנשים?
"מדובר באנשים פרימיטיביים שמעולם לא נחשפו לציוויליזציה שאנחנו מכירים. רובם קטני מידות או גדולים במידותם, שונה לגמרי מכל מה שאנחנו, אנשי התרבות המערבית מכירים".
- ובחזרה לטיול.
"יום אחד כששהינו בנפאל, נתקלנו בהר. לא ידעתי במה מדובר, אנשים באזור, גילו לי את הנתון המפליא, לנגד עיני ראיתי הר מטיל אבנים כל הזמן. הסביבה כולה רועדת ולא ניתן להתקרב אל ההר כלל.
- הר או נהר?
"אני ראיתי משהו בדמות הר. אחר כך שמעתי שבמקורות הוא מופיע בשם 'נהר'.
- ספר לנו על המחזה.
המראה עצמו היה מפעים ביותר, לכן התעכבתי שם. אנשים באזור אמרו לי שמחר לקראת שבת ההר צפוי להירגע. המתנתי ליום המחרת, ואכן בערך בשעת שקיעת החמה ההר דמם. הכל היה שקט לחלוטין עד צאת השבת".


אבנים סגוליות
תכונה פלאית זו של הנהר הגועש ובמרוצתו מעיף וזורק אבנים לכל עבר, איננה קיימת דווקא במקום זרימתו הטבעית של נהר הסמבטיון, אלא המעניין הוא שתכונה זו מצויה בכל גרגרי וחלוקי האבנים הנלקחים מן הנהר. לכל מקום שייקחוהו, יגעש וירעש בכל ששת ימי המעשה, לבד מיום השישי בין השמשות - אז יחדל מגעשו וינוח כפי שהיה בנהר עצמו.
תיאור מעניין זה מצוטט בספרו של רבי שמואל יפה אב"ד קושטנדינא - תלמידו של מהר"י בן לב - בפירושו למדרש "יפה תואר" (בראשית רבה יא.): "וכבר שמענו שהובא מעט מהחול ההוא בעששית, והיה מתנדנד כל ששת ימות השבוע ובשבת היה נח"...
גם החכם הפילוסוף רבי מנשה בן ישראל בספרו "מקוה ישראל", בו הוא מנתח את תופעת הנהר הפלאי, מעיד בשם אביו: כאשר ביקר בעיר ליסבונא שבפורטוגל, ראה שם כושי שהיה לו כלי זכוכית מלא מאותו החול של הסמבטיון, והיה הולך בכל ערב שבת בעת כניסת השבת לרחוב שהיה נקרא "רוו נאווא" (הרחוב החדש), שם היו מתגוררים יהודים אנוסים שהתנהגו למראית עין כנוצרים לכל דבר. והכושי ההוא היה מכנה אותם בשם "יהודים", והיה קורא להם ומראה להם את כלי הזכוכית אשר בידו ואומר להם: "סגרו את החנויות כי בא העת לקבל את השבת".

חיפושים נואשים
ברבות השנים נערכו כמה נסיונות לאתר את מקום מושבם של בני עשרת השבטים. בשנת תרי"ד, התנדב יהודי אחד מתושבי עיה"ק צפת ושמו חכם עמרם מערבי, לתור אחר מקום הימצאם של בני עשרת השבטים. שפת הערבים היתה שגורה היטב בפיו והיה בקי בתיפלותיהם ובספרי דתם. כשיצא התחפש לישמעאלי מלומד ובכל מקום שהגיע חקר ודרש אודות "בני הרכבים" ["יהוד אל חבר"] אך לא עלה בידו מאומה, ושב לצפת כלעומת שיצא.
מקץ שלש שנים התנדב עוד יהודי מירושלים, רבי דוד אשכנזי, לצאת למסע התלאות ולנסות אף הוא לחקור ולדרוש בתקוה למצוא את מקום הימצאותם של הנעלמים מבני עשרת השבטים. אך תקותו נגוזה לאחר חדשים מספר, ועל אף שהתחפש וגידל פרע שער ראשו, למזלו הרע הכירו בו התושבים המקומיים ובבושת פנים שלחוהו וגרשוהו חזרה לעירו. בכך נראה היה שסתם את הגולל לתקוה לנסות ולמצוא את עקבותם של בני עשרת השבטים.
לעומת כל אלו טוען איש שיחנו כי גילה את הסמבטיון, ובמו עיניו חזה במראה המפעים של הנהר סמבטיון "ראיתי את ההר משליך אבנים אל גדותיו, אולם הוא אינו מחלל את השבת, ולכן מפולת הסלעים בו נפסקת עם כניסתה".
ר' שלמה אברהם, מקור משפחתו מבורמה, שם לדבריו הוא חי כיהודי ומשם ניסה לתור אחר הנהר. היכן מיקומו של ההר? שאלנו. "מאז הטיול שערכנו, כבר חלפו מספר שנים, כך שקשה לי לזכור במדוייק" הוא אומר. "מה שברור אצלי, שההר והשלכת האבנים ממנו עדיין קיימים בתוככי המדינה ההררית נפאל, סמוך יותר להודו".
כאמור, גם בפי איש שיחנו עדיין השם 'נהר' נשמע מפליא, שכן בנהר המדובר לא זורמים ואין מפכים בו מים חיים. מדובר בהר גועש ורועש המעיף אבנים גדולות, כדוגמת נהר הגועש במימיו. שיחתנו התמשכה זמן רב כדי לקבל תמונה משלימה על האזור כולו, אולם פרטים רבים לא התווספו מאחר ולדבריו יעדו בטיול לא היה אותו נהר והוא וחבריו לא התעכבו שם עוד זמן רב.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!