פגוש את העיתונות • טורו של אבי בלום

ארמון הנשיאות בקהיר, הוא תחנת חניכה מזרח תיכונית לכל ראש ממשלה ישראלי. מובראק מקדם את פני ראש הממשלה הנכנס בזרועות פתוחות. בשיחה בארבע עיניים שופך הנשיא המצרי אש וגופרית על האויבים המשותפים: מחיזבאללה וחמאס ועד לאיראן. אפילו על אבו מאזן, האיש בעל הפרצוף החמוץ מרמאללה שלעולם לא מפסיק לקטר.

ראש הממשלה, כל ראש ממשלה, שב לארץ עם חיוך מאוזן לאוזן. מקורביו מדליפים מסרים אופטימיים, על כימיה מדהימה, הסכמה נדירה, ידידות אמיצה. עד שמגיעה ההודעה הרשמית של לשכת הראיס המצרי: מובראק מגנה את ישראל שממשיכה את הבנייה בהתנחלויות, קורא להפסיק את הסגר על עזה ולאמץ את היוזמה הערבית. אף לא בדל של אזכור בנוגע לתכנים האמיתיים שעלו בשיחתו עם ראש הממשלה הישראלי.

מוסר ההשכל: למה שנאמר בחדרי חדרים אין משמעות. הכימיה הנהדרת, זו שנותנת לפרטנר הישראלי תחושה של שותף סוד, משכרת ומשקרת. מה שקובע, מה שנצרב בתודעה, אלו המסרים שיוצאים החוצה, האמירות שמושמעות בתקשורת. הכימיה האישית חשובה, אך בעולמו של פוליטיקאי ומדינאי, הדינמיקה הציבורית היא שקובעת.

מתי בדיוק היה הרגע המכונן, בו הבין אלי ישי שביבי עושה לו 'מעשה מובראק'? כשנתניהו הפנה לו כתף קרה בחפ"ק כשעל הכרמל? כשזימן לסיור ביישובים השרופים את שר השיכון אטיאס? כשעמד על הפודיום בבית אורן ושתק כשסגנו גודף והושמץ? כשהמשיך בנאומו אחרי צאת ישי מבלי לומר את המשפט המתבקש: "אני, ראש הממשלה, נושא באחריות קולקטיבית"?

מתישהו נפל לישי האסימון. בשלב מסוים הוא הבין שביבי מנתק את צינור החמצן שחיבר בין שניהם, מאז שהביאו, במהלך משותף לטרפוד ממשלת לבני, הקדמת הבחירות והקמת ממשלת ביבי השנייה.

לישי לקח זמן כדי להבין שנתניהו עושה עליו סיבוב. הן בשל העבר המשותף והן בגלל ההווה המעורפל. כן-כן גם במהלך התקופה האחרונה הקפיד נתניהו לתחזק את הקשר עם ישי בסדרת טלפונים ופגישות שבמהלכן הפעיל עליו את כל תכסיסי הביבי: התייעץ, התעניין, שוחח. מי שמכיר את האיש מודע לשיטה. כשנתניהו רוצה לשמור על האובייקט קרוב אליו הוא שואל כל דבר, כולל כיצד מעשרים את המלח.

ההתנהגות הזאת של ראש ממשלתנו היא תבנית התנהלותו עם כל הנציגות החרדית בקדנציה הנוכחית. באחד על אחד, אין מבין ומתחשב ממנו. סימפטי להחריד. לכולם, מאחרון הח"כים ועד ראשון השרים. מה לעשות, ולכל היחס האישי הזה, יש ביטוי ציבורי-תקשורתי הפוך לחלוטין. שבוע אחר שבוע, משתמשת לשכת ראש הממשלה באינטרסים החרדיים הרגישים ביותר לצורכי תעמולה.

לא צריך ללכת רחוק, די להתבונן בהודעה המקוממת שהוציאה לשכת ראש הממשלה השבוע בנוגע להכפלת מספר החרדים המתגייסים לצה"ל. צריך לקרוא את הטקסט, לשמוע את הנימה המתרוננת של הדוברים, כדי להבין שמישהו כאן חוגג על חשבוננו. בשיחותיו האישיות, הרכות והארוכות, יכול נתניהו להסביר עד מחר שלא הייתה לו ברירה, שחייבים להיערך כראוי לקראת הדיון בבג"ץ בעניינו של חוק טל. הכל טוב, אך לא יפה. נכון, אך לא יאה. כך לא נוהג ראש ממשלה בשותפיו הטבעיים. ממש לא.

נחום תקום

ביום ראשון, לראשונה, השיב אלי ישי אש. ביבי קם בבוקר, קרא את הכותרת הראשית של ידיעות אחרונות ועיניו חשכו: ישי נגד ביבי. בגוף העיתון, פרסם 'הפרשן של המדינה', נחום ברנע, ידיעה כפולת עמודים. מאימתי הופך הפרשן הבכיר במדיה לעיתונאי חדשות יום א'? מהיום שבו סגן ראש הממשלה פותח פה על ראש הממשלה. תמונת השר ישי בעין הוד השרופה נפרשה על פני חצי עמוד. הכותרת עצמה, על חצי עמוד נוסף: "שר הפנים אלי ישי תוקף את ראש הממשלה נתניהו: אתה מסכן במודע את תושבי ישראל".

בגוף הידיעה, מתקפה חזיתית נגד ההצעה שהגיש נתניהו לממשלה: נתניהו טוען שיועברו 800 מיליון שקל למערך החירום? ישי גורס שבפועל מדובר רק ב-100 מיליון נוספים, מעבר ל-100 שכבר הועברו. נתניהו מכריז בכל יום על שינוי ארגוני חדש במערך החירום? ישי מזהה את הבטן הרכה והולם: "החלטות לא מקבלים תחת פאניקה. אין בהצעות מענה הולם ומיידי להיערכות העורף למקרי חירום ואסונות והן עשויות להביא למחדל ידוע מראש".

עוד מפניני הנחום: "באחד הדיונים עלתה השאלה, מדוע מערך פס"ח (פינוי סעד חללים) יושב במשרד הפנים. 'המשרד המתאים ביותר הוא משרד הדתות', התבדח אחד הפקידים. 'במצב חירום לא יהיה מה לעשות, חוץ מלהתפלל".

להתפלל נתניהו לא ממש יודע. נותר לו רק להתפתל ולהתנפל. לישיבת הממשלה הוא הגיע חדור זעם, השתלח בשרים, ובמענה לדרישותיו של שר התשתיות עוזי לנדאו, ביקש בציניות לשלוח מכתב התראה אחד ליום ובסך של דרישה תקציבית שלא תעלה על מיליארד שקלים. נתניהו התבונן בעיניו של לנדאו וכיוון לאוזניו של ישי שלא מפסיק לשלוח מכתבי התראה, כולל לקראת ישיבת הממשלה האחרונה. ורק בוז'י הרצוג, שאל את מה שחשבו כולם: אדוני ראש הממשלה, מדוע רק בנוגע למה שאומר שר החוץ שלך אתה מתייחס בסלחנות?

ואכן, מול איווט, ביבי שומר על מדיניות עקבית: שתק, שותק וישתוק. בינתיים איווט ממשיך להלום, כולל השבוע ב'נאום הקרנפים' שנשא בפתח ישיבת סיעת ישראל ביתנו. איווט תקף חזיתית בכירים בליכוד שמתקרפנים, לא יודעים לשלוט, מחניפים לשמאל. איווט נועץ ציפורניים, וביבי ממשיך לכסוס אותן. בסקר האחרון שהונח על שולחנו של ראש הממשלה, חוצה איווט את רף עשרים המנדטים. עושה רושם שרק היועץ המשפטי לממשלה, לכשיגיש כתב אישום, יוכל להציל את ביבי מציפורני איווט.

נחזור לקרב האיגרוף בין ראש-הממשלה לסגנו. רושם הקרב ביום ראשון טרם נמוג, וכבר ביום שני נכונה לשניים מערכה שנייה. במדיה הנתונה לחסותו, ישראל היום, נמרחו דבריו של נתניהו באותיות קידוש לבנה, ככותרת ראשית. חלפו מספר שעות, ואלי ישי, בתגובה צינית הולמת, חלף על מפתן החפ"ק להפלת נתניהו, ובא בשערי מערכת ידיעות אחרונות לפגישה מיוחדת עם צמרת העיתון. נכחו בפגישה כל בכירי העיתון, מנחום ברנע ועד לאיתן הבר. האווירה הייתה טובה ובתום הפגישה, הבטיחו הצדדים להוסיף ולשמור על קשר. ביבי שומע ומתפלץ.

ידיעות אחרונות, הפך את ביבי למטרה. ההגמוניה של 'העיתון של המדינה' מאוימת על ידי ה'ביביתון', ישראל היום. ככל שאיל הקזינו ופטרונו של ביבי שלדון אדלסון ימשיך לשפוך כסף, יוסיף ידיעות לשפוך אש וגופרית על ראשו של נתניהו.

רק עם לכתו של הביבי בטרם עת, תיווצר האופציה למיגור ישראל היום. שתי הצעת חוק פרטיות לתיקון פקודת העיתונות, שהוגשו במטרה לחסל את ה'ביביתון', טורפדו אישית על ידי ראש הממשלה. האחת ביקשה לקבוע כי השליטה בעיתון בישראל תהיה בידי אנשים שהם אזרחי ישראל ותושביה. האחרת ביקשה להגביל את חלוקתם של עיתונים ללא תשלום (קוראי 'קו עיתונות', נא להכין את הארנקים). היוזמות הללו יוחסו לתמנון רב הזרועות של התקשורת הישראלית, נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות. בשני המקרים נעמד נתניהו על רגליו האחוריות ודרש להטיל משמעת קואליציונית נגד החוק. ב'ידיעות' הפנימו ורק הגדילו את הלהבות.

אלי ישי לא יודה בכך, אך מי שמתבונן בהתרחשויות בעיניים פקוחות, מבין שהאיש החליט לעבור ממגננה להתקפה. התחנה הראשונה היא מערכת ידיעות אחרונות. הפעם, הגיע תורו של ישי לעשות בנתניהו 'מעשה מובראק'. לנפק כותרות מקוממות, ועוד בידיעות, ולהסביר לביבי, תכף לאחר הפרסום, שהדברים הוצאו מהקשרם. למה לא? הרי הש"סניקים מומחים בזה. הם הלא, המציאו את הז'אנר. תשאלו את שלמה בניזרי.

אלי ישי הבין סופסוף את מה שהתקשורת החרדית מטפטפת כבר יותר משנה: החרדים הם האמצעי, ביבי המטרה. ככל שנקדים להיחלץ ולצאת מהכיס של נתניהו, כך נמלט עצמנו מהפה של התקשורת הישראלית.

החשבון האחר נוגע להתנהלותו האישית של יו"ר ש"ס, לבעיות התקשורת שטופלו כאן בהרחבה לפני שבועיים. אל תתפלאו אם בתקופה הקרובה תראו יותר ויותר אישים בכירים בתקשורת הישראלית, נבלעים בלשכתו של ישי. ברנע היה ה'סיפתח', אחרים בדרך. אחרי כמעט בר-מצווה בראשות ש"ס, הבין ישי את מה שהיה צריך ללמוד מהרגע הראשון, כבר בברית המילה: העיתונאים, לפני ואחרי הכל, זקוקים למידע. אלי ישי, בצמתים שהוא יושב בהם, מהווה מקור בלתי נדלה. לו רק ישכיל לעשות בכך שימוש.

עמיתו למפלגה, אריאל אטיאס – שמעולם לא חדל לשמש כשר התקשורת - יכול להעביר קורס מזורז בהתנהלות תקשורתית נבונה. ערוצים תת-קרקעיים לא יוצרים בפגישה אחת וגם לא בשתיים, אלא בקשר מתמיד, אישי ורציף. ימים יגידו האם אלי ישי ישכיל לפתח ערוצים דומים. בינתיים, הצעדים הראשונים נעשו. לא רק אריאל אטיאס הופיע השבוע ב'פגוש את העיתונות' (עם הכיתוב הנלווה המתבקש: צולם ביום חול). גם אלי ישי.

בלון נפוח

שר התמ"ת, פואד בן אליעזר, מתגלה כבלון נפוח ולא בגלל ממדיו הפיזיים. הדימוי מעליב אך אין קולע ממנו: בתחום המדיני, בזירה הפוליטית. כעת גם בענף התעסוקה לחרדים. מי שנתפס תמיד כאיש המעשה, נראה לאחרונה כאיש המעשייה.

בעודף אידיאולוגיה הוא אף פעם לא נחשד. הכיסאולוגיה תמיד הייתה חשובה יותר, קורצת יותר, מעניינת יותר. מממשל שרון ועד ממשלת ביבי – פואד נותר דבוק לכיסא, נצמד בכל מחיר, מסתער בכל כובד משקלו. בניגוד לחבריו שנטחנו בתקשורת עד דק, לפואד סלחו. בין השאר בגלל שאצלו, בניגוד לאחרים, אובססיית השררה לוותה תמיד בעשייה. על המגרעות המפא"יניקיות של היאחזות בכיסא, חיפו המעלות: אחיזה יציבה בהגה, שליטה בלתי מעורערת במשרד. בולדוזריות מהסוג שהולכת ונעלמת במקומותינו.

אחרי כמעט שנתיים של שירות בממשלת ביבי, הטרקטור האימתני, נראה בקושי כמו טרקטורון. בזירה המדינית-פוליטית: פואד היה מליץ היושר של ביבי. האיש פטפט עצמו לדעת, בכל מקום - כולל באכסניה זו. הוא התפאר בנכונותו של ביבי לחצות את הרוביקון, ללכת למהלך מדיני אמיתי, להתמסר לתהליך השלום. הערכותיו קנו אחיזה, מקהיר ועד וושינגטון. מבית ברל ועד לחדר סיעת העבודה. תדמיתו כאדם שמילתו מילה, כאיש עשייה, אפשרה לפואד להפוך את שיווקו של ביבי לתעשייה.
ומה התוצאה? קריסה מוחלטת, התפרקות טוטאלית, התנפצות בקול רעש גדול. אם הצמד 'פואד את ברק' לא היה משווק את ביבי כשמעון פרס החדש, האכזבה בממשל האמריקאי ובגרעין התמיכה של בוחרי העבודה (אותו ניתן למצוא במתחמי בתי האבות), לא הייתה כה גדולה. אבל פואד כל-כך רצה להיצמד לכיסא, עד שהתעלם מהמציאות. בצוותא עם ברק, הוא מכר תקווה שהפכה לאשליה. איבד את שאריות האמון. נמוג אל שולי הפוליטיקה, וגם כעת אין לו העוז לפרוש בכבוד.
פואד בן אליעזר והעבודה שאותה הוביל לממשלה, הם אפיזודה חולפת. כל זה לא היה קשור אלינו, לא נוגע לענייננו, אלמלא היה שר התמ"ת נוהג בנו כפי שהוא נוהג במפלגתו. משווק את הטיפול בנו, כפי שהוא מוכר את קידום תהליך השלום. מדבר הרבה, ואפילו מעט אינו עושה.
האיש לא מפסיק להטיף לנו מוסר, במהלך ביקוריו בריכוזים החרדיים, בדיונים בממשלה (כולל בשבוע החולף) ובראיונות לעיתונות. איפה לא. ולמרות ים המלל הזה, נהגה בו התקשורת החרדית, כפי שהתייחסה אליו התקשורת הכללית. בסלחנות, בקריצה. אמירותיו המקוממות, טואטאו תמיד אל מתחת לשטיח. התאמצנו לא להיפגע מדבריו של האיש שלא השכיל לכבד את מארחיו. הסברנו לעצמנו שבסוף, בשורה התחתונה, בתחתית גרם המדרגות, סופרים את הכסף, ופואד יודע לחלק תקציבים, להעביר שקלים. בולדוזר. לטוב ולרע.
אז זהו, שלא. כי גם במישור הזה, אחרי שנתיים, ניתן לסכם ולומר כי השופל, מדרדר גם אותנו לשפל. פואד הכריז בפטרונות על הקמת מרכז ההשקעות שבמסגרתו יועדפו מעסיקים שיקלטו לשורותיהם חרדים. בשטח, הפטרונות לא משיגה פתרונות. מעסיקים שמנסים לעלות על המסלול מגלים כי עלו על דרך ללא מוצא, על כביש פקוק ללא אפשרות לערוך פניית פרסה.
הפארסה הזאת, נכונה גם לתחום נוסף: מערך המשפחתונים לנשים עובדות. הפתרון הזה, של מערך משפחתונים מתוקצבים, היה אמור לזקוף את גווה של האישה החרדית העובדת. בפועל, גבנו מעולם לא היה שפוף כל כך. מהיום שפואד נכנס לתפקיד, הקריטריונים רק הולכים ומתקשחים. לא לכולם. דווקא הערבים נהנים מכל רגע. מועדפים בכל פרמטר, מקבלים מכל הבא ליד ומיד.
תשאלו, מדוע לערבים כן ולחרדים לא? יכול להיות שהאזרחות למופת שמפגינה האוכלוסייה הערבית, תורמת להעדפתה. בכל זאת, נוהגים שם להצביע בשיעור של מאה אחוזים. לא לכנסת, אלא לפריימריז במפלגת העבודה.

השד הדתי

מהלימון של פואד לא ייצא לנו מיץ. מי שעדיין לא השתכנע, מוזמן לשוחח עם הזבוב שעל הקיר, שהזדמן לישיבה שהתקיימה במשרד התמ"ת בשבוע שעבר. הנושא שעלה על הפרק היה, איך לא, תעסוקת חרדים. עוד ישיבה, עוד דיונים, עוד רינונים. הכל דיבורים.

רק שהפעם נדמה היה שדבר מה השתנה. זו לא הייתה עוד ועדת סרק שמתאפיינת בבליסת בורקסים ודיבורי גבוהה גבוהה על העסקת חרדים. הנוסחה הזאת כבר לא עובדת. לא בזירה המדינית-פוליטית, ולא במערכת התעסוקה החרדית.

מי שהוציאה את השד הדתי מהבקבוק הייתה נציגת התעשיינים, אור שפירא. דווקא היא, הודתה בכנות מפתיעה כי למעסיקים יש דעות קדומות כלפי חרדים. חסמים עצמיים שגורמים לפסילת המועמדים החרדים לעבודה, עוד לפני שנבחנת איכותם המקצועית: "יש הרבה מעסיקים שיש להם רתיעה מהמגזר החרדי. הם רואים חרדי ובטוחים שמחר בבוקר הם צריכים להקים לו בית כנסת ומטבח כשר". מתברר שהדברים הללו אינם רק תחושת בטן. הם מבוססים בסקר מקיף שנערך מטעם התאחדות התעשיינים.

עצם הדברים אינם בגדר חידוש. הנתונים הללו ידועים. רק בשבוע שעבר הם קיבלו אישוש במסגרת דו"ח אונו – המכללה שבה עוברים תחת השבט, אלפי סטודנטים חרדיים. בית היוצר לעשרות סטודנטים חרדיים מצטיינים (למרבה התמיהה, אולי כדי להצדיק את ממצאי הדו"ח, לא נמצאה הדרך לשלב ולו אחדים מהם במשרות אקדמיות במסגרת המכללה).

ובכל זאת, במשרד התמ"ת מעולם לא נשמעו הדברים בישירות שכזאת, מעולם לא בוצע ניתוח כה אמיתי, נטול פופוליזם. תוכנית רצינית ולא צינית, נאמר בדיון, צריכה להביא בחשבון תמרוץ אמיתי של תעשיינים שמאמצים עובדים חרדים. מערך ראוי, אמור לכלול הסברה נכונה שבמסגרתה יובלטו ערכי האחריות של מועסקים מקרב המגזר. כל זה כמובן לא נעשה. שר התמ"ת בהתבטאויותיו, רק גורם להאדרת התופעה, להעצמת הדחייה.

אם יש משהו שהקורא החרדי, זה המתלבט כיצד לפרנס את משפחתו, יכול לקחת איתו לדרך מהדיון שתוכנו מתפרסם כאן לראשונה, אלו הדברים הבאים שנשמעו הן מפי הדוברים החרדיים והן מפי הגורמים החילוניים. העלה אותם, יוסי דייטש, סגן ראש עיריית ירושלים שהשתתף בישיבה בכובעו האחר, כיו"ר קרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי), המפזרת מלגות לימודים מדי שנה למאות סטודנטים חרדים:

"המדינה שמה דגש על לימודי אקדמיה, ואפילו השיקה תוכנית 'חרדים לעתידם'. יש כיום אלפי סטודנטים חרדים שאין לנו מושג מה יתאפשר להם לעשות כשיסיימו את הלימודים. וכי מה יעשו כל בעלי התארים במשפטים מחר בבוקר? איך בדיוק הם ימצאו תעסוקה בענף הרווי ביותר במדינה? משהו כאן השתבש. אנו מנסים ליצור מסלולים עוקפי אקדמיה שיכשירו מקצועית גם בתחומים אחרים, אבל הרוח הגבית דוחפת רק לכיוון האקדמיה, ללא כל הצדקה".

על הרקע הזה, נשמעו דברי טעם לרוב. דובר שם על החרדי המצוי שיוצא לשוק העבודה רק בדלית ברירה, עם פתיל קצר, עם מצוקה כלכלית ברורה ומיידית. ממש לא האובייקט האידיאלי לרביצה של שנים על ספסל הלימודים. לפסטיבל העסקת החרדים הנהוג במחוזותינו, נלווים תמיד נאומים והצהרות, גרפים והבטחות. בישיבה הספציפית הזאת הכל נראה אחרת. את סימן הקריאה, החליף סימן שאלה.

בני פפרמן, מנהל המינהל למחקר תכנון וכלכלה במשרד התמ"ת, חיזק את הדוברים החרדיים. הוא תמה מדוע מתעקשים כל הגורמים המעורים בתחום להעביר את החרדי שמחפש רק להתפרנס בכבוד, דרך ייסורים של שלוש וארבע שנות לימוד, כאשר בה בעת, ניתן להתמקד בהכשרה תעסוקתית יעילה יותר וארוכה פחות. הוא דיבר על אפיקים אחרים, בנקאות ומסחר, יזמות ותעשייה, שבהם ניתן לשלב בקלות יחסית ובהכשרה מהירה מאות ואלפי עובדים.

מעבר לקיטורים הרגילים, עלו גם מספר הצעות מעשיות: הקמת מרכז מידע להעסקת חרדים, בדומה למרכז הקיים כיום והמספק מענה לאוכלוסיית המוגבלים (שימו לב להקבלה), העברת ההטבה בסך אלף שקלים המוענקת במסגרת 'מרכז ההשקעות', ישירות לידי העובדים (קצת מזכיר את מאבקי האברכים מול ראשי הכוללים), ועוד ועוד. חובת ההוכחה שלא מדובר רק בדיבורים, היא אך ורק על שר התמ"ת וצמרת משרדו.

סיכם את הישיבה, באופטימיות זהירה, אחד מבכירי המשתתפים החרדיים: "זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמו את הדברים על השולחן, זה היה המפגש הראשון שבו קמה נציגת התעשיינים, ולאחריה נציגים בכירים בתמ"ת, והודו שהבעיה גם אצלם ולא רק אצלנו".

כמו בצל ששכבותיו מוסרות, הקילוף הזה, שכבה אחר שכבה, צורב את העין. מדמיע, אך בלעדיו אי אפשר. פתרונות התעסוקה שמיושמים כיום, יחוללו מצוקה מחר. מוטב להבין זאת כמה שיותר מוקדם.
זיהוי המחלה הוא חצי תרופה. האם בעצם ההכרה ניתן למצוא פתח של תקווה? בראש ובראשונה, תלוי הדבר בתגובת השר הממונה. אם מכאן ולהבא יישמעו מפי הפואד זמירות אחרות, רכות יותר כלפינו ותובעניות יותר כלפי אחרים, כי אז נדע שעוד לא אבדה תקוותנו.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!