פיגוע? צילומי זוועה - מחוץ לתחום!

מליאת הכנסת אישרה הערב (ג) בקריאה ראשונה את הצעת החוק של ח"כ משה גפני וח"כ אורי מקלב (יהדות התורה), לפיה ייאסר פרסום תמונה של נפגע בפיגוע או בתאונת דרכים, ללא אישור מהנפגע או מבן משפחתו בקרבה ראשונה.

הצעת החוק הועלתה לנוכח פניות של בני משפחות נפגעים שהתרעמו על חדירת התקשורת לפרטיותם, עוד בטרם הספיקו לעכל את האירוע ודרכי ההתמודדות עמו.

הצעת החוק מתמקדת גם בתמונות אותן מנציחים צלמי העיתונות בזירת האירוע, כאשר התמונה מציגה את הנפגע באור פוגע.

"לא ניתן להצדיק פרסום תמונות אלה בטענה של 'זכות הציבור לדעת' שכן פרסום תצלום הנפגעים, להבדיל מעצם האירוע, פוגע פגיעה רבה באינטרסים פרטיים ובצנעת הפרט ונועד אך לספק את חיפוש התקשורת אחר סנסציות" נאמר בדברי ההסבר לחוק.

"לא כל מה שהציבור רוצה לדעת, זכותו לדעת", אמר ח"כ אורי מקלב עם אישור החוק. "איש אינו מסכים לכך שצלם עיתונות ייכנס לחדר מיון ויצלם שם ככל העולה על רוחו, הנפגעים לא אמורים להיות השחקנים המרכזיים כדי לדברר ולהמציא את האירוע. לצערנו לעיתים, רחובות הערים בישראל הופכים ל'חדרי מיון' בשל אירועים שונים, והצלמים נמצאים שם. מלבד הפגיעה בנפשו של הפצוע או הנפגע, צילומים במצב זה הם פגיעה גם בנפשם של בני המשפחה כולם".

אוטובוס מלא בראשים ערופים

מי שהתנגדה נחרצות לחוק המוצע הייתה ח"כ שלי יחימוביץ', בעצמה עיתונאית לשעבר. בפנייה נרגשת למקלב ולגפני, מעל דוכן המליאה, ביקשה מהם, "אנשים מתונים והגיוניים", לשקול מחדש את הצעת החוק, שלדעתה תביא לכך ש"דברים שהם חלק מחיינו, פשוט לא יסוקרו.

"אנחנו חיים במציאות תקשורתית, שבה למרבה הצער יש מלחמות", פירטה יחימוביץ'. "יש פיגועים מדי פעם, ולפעמים פורצת דליקה בכרמל. הדברים האלה הם חלק מחיינו. אי-אפשר שלא לדווח עליהם. הציבור רוצה לקבל דיווח עליהם, ומה לעשות שבתקשורת המודרנית חלק הארי של הדיווח, בוודאי בעת אירועים מז'וריים מהסוג הזה, הוא שידור חי? ובשידור חי אתה גם רואה את הפצועים מוצאים ממקום האסון ומועלים לאמבולנס, ואתה גם משתדל שלא להראות – כלי התקשורת משתדלים שלא להראות, אבל גם מדי פעם רואים גופה מכוסה. כמובן שתקריב של מצלמה אל תוך גופה שסועה זה דבר שאתה ממילא לא תראה בשידור. אתה לא תראה בשידור, כיוון שכלי התקשורת המשודרים כבר החילו על עצמם את הצנזורה הזאת. והאמן לי שאני יודעת על מה אני מדברת".

"בגל הפיגועים הגדול, שהיה בתחילת שנות ה-2000, שבו נראו מחזות זוועה, שחלק ראיתי בעצמי בהיותי תושבת תל-אביב, וגרתי במרכז אותם פיגועים, וחלק גדול מהם ראיתי בחדרי העריכה כמי שעבדה בחדשות ערוץ 2, התמונות היו בלתי נסבלות. הן זרמו למערכת תוך כדי שידור, ובשלב מסוים הייתה הבנה במערכות, בלי חקיקה ובלי כפייה, שאי-אפשר למשל להראות תמונה של אוטובוס מלא באנשים שראשיהם ערופים".

"זה היה ברור שאי-אפשר להעביר את התמונה הזאת, ולכן נעשית עבודה מלכתחילה בחדר העריכה להוריד את תמונות הזוועה. אבל חקיקה? זה גרזן שיורד על שיקולים עיתונאיים, והגרזן הזה הוא לא דבר שתקשורת מודרנית יכולה לחיות אתו. התוצאה תהיה שפשוט לא יהיו דיווחים מאזורים כאלה. זה נורא פשוט, לא תהיה לך תקשורת. יהיה פיגוע באוטובוס, חלילה וחס – אני מקווה שלא יהיה יותר לעולם – ופשוט לא יהיה דיווח, כיוון שהזירה מלאה בפצועים שמפנים אותם לאמבולנסים. אז באמת, חברים, יש לנו המון חוקים"...

מה את רוצה מהנפטרים?!

"מה שקורה זה שאנשים רואים את קרוביהם מובלים, מצלמים את הפנים בתקריב, ואז אני רואה את זה בבית", ניסה ח"כ דוד רותם להסביר לה.

"אבל לא משדרים תקריב של פניה של גופה. לא ראיתם דבר כזה משודר. אין דבר כזה" – התעקשה יחימוביץ'. פצועים שפצועים קשה, ממילא אתה לא מזהה אותם. את מי אנחנו רואים? אנחנו רואים את הפצועים קל, שעושים 'שלום' על האלונקה, או מטופלים".

לדעתה, "ההגבלה בחוק של שידור וכיסוי של אירועים כאלה, שהם תמצית החיים שלנו כאן, ואנחנו רוצים שהציבור ידע עליהם, אנחנו רוצים שהם יראו איך הם נראים, אנחנו רוצים לספק להם את החדשות האלה כי אלה החיים שלנו"...

"אבל מה את רוצה מהנפטרים ומהמתים?! מה את רוצה מהם? תשאירי אותם לנפשם" – קטע אותה ח"כ ניסים זאב.

אל תצלמו את האנשים

דווקא ח"כ הד"ר רחל אדטו, רופאה במקצועה, תמכה בחוק בכל מאודה. "ב-15 השנים שבהן הייתי אחראית שעת חירום בבית-החולים 'שערי צדק'", סיפרה, "את כל אירועי האינתיפאדה ביליתי בחדר המיון. ואחד הדברים שהיה התפקיד שלי בתור מנהל אירוע היה לעמוד ליד האמבולנס ולהתחנן בפני כל אנשי התקשורת: 'אל תצלמו את האנשים שמוציאים אותם מהאמבולנס'. ומוציאים מהאמבולנס ומצלמים את הקלים ואת הקשים ואת הנוטים למות, ואת כולם מצלמים, ורודפים עם המצלמה לתוך חדר מיון ומשדרים את זה בזמן אמת. וזה נכון מה שאומר חבר הכנסת רותם, שהמשפחות הגיעו לחדר מיון אחרי שהן ראו באינטרנט, הן כבר ראו את מי שהביאו לתוך חדר מיון".

"אני מזדעזעת לפעמים", הוסיפה אדטו, "כאשר רופא אחראי חדר מיון או אחראי חדר ניתוח אומר לתקשורת, מספר בדיוק בפרטי פרטים מה קורה לפצוע – הוציאו לו את הטחול, יש לו דימום בכבד, הוציאו לו חצי מעי, יש לו פנים. מה זה הדבר הזה? אנשים נחשפים לחלוטין בפני כל העולם. ברגע שמישהו פצוע, דמו כאילו מותר, גופו מותר".

לראות את הזוועה

בין התומכים: ח"כ מיכאל בן ארי, שטען כי "אנחנו עושים פה חסד מאוד גדול עם העיתונאים עצמם. אני יודע שלא פעם הם לא היו רוצים להשתתף בחגיגה המכוערת הזאת, אבל אני יודע איזה צרחות הם מקבלים במערכות שלהם, שהם לא מביאים את החומרים הכי בוטים שיכולים להיות, כי זה מה שהצרכנים, שהם עבדים ליצריהם, צריכים".

ח"כ ניסים זאב בחר להביא דוגמאות דווקא מהאירוע האחרון "כאשר בשריפת יערות הכרמל מיהרו באינטרנט לצלם את הגופות. צילמו את ההרוגים, כאשר הגופות עדיין חרוכות, המראות הן מראות זוועה. מה רוצים להראות לעולם? אני כבר לא מדבר על הכיתובים שהיו לאחר מכן, בעקבות כך, מכל מיני גורמים עוינים שששו וצהלו לראות את המראה הזוועתי הזה".

"הפגיעה היא פגיעה גדולה בכל הסביבה, בנפגע עצמו ובבני משפחתו. אני חושב בזמן הזה, שלא הוא ולא בני משפחתו יכולים לשלוט על הנעשה בסביבה, ואנשים עושים בגופם או בתמונותיהם מה שהם רוצים, מצלמים אותם כאילו שהם בעצם הדוגמנים של האירוע, הם השחקנים של האירוע, בלי לקחת בחשבון את ההשלכות הרבות של צילום כזה, גם להם עצמם וגם לבני משפחתם. זה סבל שרודף אותם הרבה זמן, זה לא לרגע, יכולים עוד שנים רבות להביא אנשים בצילומים במצב הזה".

"הדבר הזה נכון גם בפיגוע, גם באירוע חבלני, זה יכול להיות גם לאחר תאונה או רצח או כל אסון אחר. במקרים רבים התמונה מציגה את ההרוג או את הפצוע במצב פיזי ונפשי קשה מאד. אני חושב שלא ניתן להצדיק שום פרסום של תמונות כאלה רק בזכות הציבור לדעת. לא כל מה שהציבור רוצה לדעת, ואני לא בטוח שהוא רוצה לדעת, גם זכותו לדעת".

כאמור, בסופו של דיון, עבר החוק בקריאה ראשונה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!