כך נגרם 'ביטול תורה' לאלפי בחורים • דואר צבאי

ראיתי אותם ביום שני שעבר: עשרות בחורי ישיבות, ניצבים צפופים בשער לשכת הגיוס של מחנה תל השומר.

שפשפתי את עיניי בתימהון. אחרי כמה רגעים, נפל לי האסימון: הם באו הנה כדי להאריך את תוקף דחיית השירות שלהם.

כשעזבתי את המקום, שאלתי את עצמי: למה, למען השם, זה צריך להיעשות בצורה כה מורכבת?
לשם מה טורחים אלפים נערים , פעם אחר פעם, כדי למסור טופס – ונאלצים גם לבטל כמה שעות של תורה? הרי זו פעולה אוטומטית, שלא מצריכה שיקול דעת מצד החייל הזוטר שיושב בלשכה.

מדוע לא ישלח הצבא את נציגיו לבני-ברק, שם יפגוש בבחורי החמד, בצורה ההולמת יותר את מעמדם וערכי ההתנהגות שלהם - או למצער, למה לא ישלח הבחור את טופס הדיחוי באמצעות הדואר – או הנטו-מייל?

אלא מה? זה עניין של חוסר אמון.

לא באתי לשפוט מי צודק בויכוח הנצחי סביב תוצאות הביקורות שמבצע הצבא בישיבות מסוימות (בדגש על מסוימות, הרי רוב הישיבות שמתנהלות ללא דופי) והאם מדובר בהסתה מתוזמנת - העובדה היא שאמון אין, ובויכוח, כמו בויכוח, שני הצדדים אשמים.

בינתיים אין אמון. הפערים עמוקים. אמנן יש מתווכים רבניים הנמנים על ידידיהם של קברניטי הצבא, אבל לעת עתה, זה לא ממש משפיע.

חבל.

עניין של כבוד

הרמטכ"ל הנכנס יואב גלנט הולך ומתקדם לעבר הקומה ה-14.

איוש אנשי הלשכה החדשה כבר בוצע; סבב הביקורים ביחידות השונות, הולך ונשלם; ואפילו הביקור המסורתי בכותל המערבי, עם הרב רבינוביץ' וסולי אליאב, כבר צולם מכל זוית אפשרית –ונשלח לעיתונות.

רק עננה אחת עדיין רובצת: פיזור הלשכה הישנה. מה שכל-כך טבעי בימים רגילים, כל-כך לאה ומסורבל בימים שכאלו.

אל"ם ארז וינר, עוזרו של הרמטכ"ל היוצא גבי אשכנזי, ממשיך להמתין להחלטת שר הביטחון בידיעה שתת-אלוף הוא כבר לא יהיה. כך גם 200 קצינים נוספים, החשודים בנאמנות יתירה לשלטון הקודם, ממתינים במקומם מבלי לדעת מה יהיה עתידם.

שח לי השבוע אחד מהם כשקולו עצב: "שנים שירתתי ביחידות שדה - לא יום ולא לילה. הפעם ידעתי שאני יוצא לשנת לימודים. אשתי כבר החלה בסבב אצל מתווכי הדירות בעיר הדרומית, הילדים כבר הפנימו את המעבר לבית-הספר החדש בעיר הרחוקה - וכעת הכל תקוע".

מעבר תפקיד צבאי אינו ענין של מה בכך. הוא גורר אחריו שינוי מהותי במהלך החיים המשפחתי: מעבר דירה, מוסדות חינוך, מקום עבודה של בת הזוג ועוד.

הכל תקוע.

למה? עניין של כבוד.

הוסיף ושאל הקצין בקול מלא חשש: "ומה יקרה אם 'העבודה' תפרוש מהממשלה וברק לא יהיה שר ביטחון? לך תמתין עד שימונה שר, או עד שמישהו יתעשת ויחליט לדלג על השלב הטקסי - ויאשר אוטומטית את החלטות הרמטכ"ל הקודם?"

אבל זה לא יקרה. איך אמרנו מקודם? ענין של אמון. במצב הנוכחי אין אמון – וזו התוצאה.

עובדה אחת אינה שנויה במחלוקת: תושבת הכפר בילעין, הסמוך למודיעין עילית, הובאה לקבורה חפוזה.

היות והמחלקה המשפטית של זק"א אינה מייצגת את תושבי בילעין כנגד חילול כבוד המת במכון לרפואה משפטית, התעורר החשד שמותה נגרם מסרטן ולא מגז פלפל - כפי שטוענת קואליציית הארגונים השואפת להשמדת ישראל, זו המכנה את עצמה 'ארגוני שלום' וממומנת על-ידי הגרועים שבאויבינו.

ההפגנות השבועיות בבילעין נדמות לנו כזבוב טורדני שכבר נמאס לעסוק בו. הדיווחים בתקשורת נשמעים כמו דיווחי הפקקים של הבוקר בכניסות לתל-אביב.

טעות גדולה יש כאן. מדובר בבעיה שאם לא תטופל כדבעי, עלולה להרוס את צה"ל מבפנים.

בוקר אחד, אני פוגש בן משפחה רחוק בחוצות העיר כשהוא בבגדים אזרחיים. לאחר שהחלפנו מילות נימוסין, תמהתי האם הוא בחופשב, שכן הוא עוסק בקריירה צבאית.

"לא. השתחררתי", ענה הבחור.

שפשפתי את עיניי בתימהון.

אתה? השתחררת? מה קרה? אמא שלך תמיד סיפרה שהבן שלה יהיה רמטכ"ל...

"נכון, הייתי בדרך לשם, אבל החלטתי לפרוש", אמר הבחור בקול שקט.

חשתי שדבר מה מעיק עליו. הזמנתי אותו לשבת בבית הקפה הסמוך, והוא פתח בפניי את סגור לבו.

"אתה יודע, אריק, שסיימתי לימודים וקורס מג"דים. כבר סיכמו איתי על תפקיד מג"ד באחד הגדודים היותר מובחרים בצה"ל", הוסיף. "אבל אז נודע לי שהגדוד שלי אמור לבצע תעסוקה מבצעים רצופה באזור בילעין, וזה היה יותר מידי בשבילי. אני מוכן למות בשביל המדינה, אני מוכן לעבוד קשה מאוד. בתנאי שיש לעשייתי משמעות.

"מה שהצבא דורש ממני זה להזניח את חיי המשפחה, לשהות ברצף שבת אחרי שבת, בכפר שהמדינה איבדה את הענין בו. זה יותר מדי.

"מחד, ההוראות מחייבות את שהיית המג"ד בגזרה מידי שבוע. הרי זה מקום רגיש. כל מעשה פורץ מיד לכותרות מהדורות החדשות. מאידך, ההוראות אוסרות עליי לעשות כלום. יבקשו ממני לנצח, אני יודע לעשות את זה. יבקשו לסגת, גם את זה אני יודע. לעמוד ולא לעשות כלום, זה לא. החלטתי לשרת את המדינה במקום אחר", סיים ונימה של עצב השתלטה על קולו.

אחר כך, כשהצלחתי לעודד את רוחו, הוא סיפר לי כי אינו לבד: רבים מחבריו מסרבים לפקד על גדודים שעיקר תעסוקתם סביב הפגנות כמו בילעין ודומותיה.

עניין של חוסר אמון. בין צה"ל לפלסטינים? לא! אז בין מי למי? בין מדינת ישראל לחייליה.

• • •

נחמד לגלות שנושא בו דשתי, לראשונה מעל גבי 'דואר צבאי', הופך לכותרת ראשית בידיעות אחרונות.

זוכרים שסיפרתי לכם על אימוני חל"ך שעוברים קציני פקע"ר?

אז זהו. אולי הם מציצים כאן, לפעמים, ב'בחדרי חרדים'?

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!