התליין והעץ לא מבדילים בין חיים למתים • טור מיוחד

ארבעה חודשים לפני שחרורו, נבחר שושן ינאי, לצד תשעה לוחמים מצטיינים נוספים מ'גבעתי', לבצע פעולה בלבנון.

בג' באדר תשנ"ד, ערב הכניסה ללבנון, רגעים לאחר האימון, התנדב ינאי להציג בפני חבריו את הפעולה. ואז קרה הגרוע מכל: הרימון בפאוץ' שנשא על גופו - התפוצץ, וינאי השיב נשמתו לבורא.

מוני חורב היה מפקד החטיבה - ומירב החיצים הופנו לעברו. תקופה קצרה לאחר מכן, מונה חורב למפקד בית הספר לקצינים – בה"ד 1, במקומו של אלעזר שטרן, לימים ראש אכ"א.

טקס כניסתו לתפקיד החדש, לווה באקורד צורם למדי: בשערי הבסיס קיבלו את פני המפקד הטרי בני משפחתו וחבריו של החייל החלל - והשמיעו קולות מחאה.

הלחץ הציבורי עשה משהו: הפרקליטות החליטה להעמיד את חורב לדין.

הטענה המרכזית שהובילה לכתב-האישום, הייתה: אילו היה מוני חורב עומד על פקודות הבטיחות באופן אישי ומוודא שכל חייל יודע כי אין להוציא את ניצרת הרימון בשום מצב, גם לא בפעילות מבצעית, למעט בRגע השלכת הרימון – לא היה החייל נהרג.

המשפט התנהל במשך שנים. עננה ענקית ריחפה מעל דמותו של מפקד בה"ד 1, שאמור להיות, יותר מכל אדם אחר בצה"ל, נטול רבב.

אך למוני היה עור של פיל, עור של לוחם. צעדיו היו נחושים וברורים. הוא פיקד על הבה"ד מבלי שמישהו יכול היה לשים לב כי הוא נמצא בעיצומה של מערכה שעלולה להיות המשמעותית בחייו. רק בשעות לילה מאוחרות, בשיחות נפש אישיות, הביע את זעמו ותחושותיו.

הגיע היום - ובית הדין הצבאי זיכה אותו מכל אשמה. השופט קבע, כי אילו מוני חורב, שפיקד על אלפי חיילים, היה משים את כל-כולו וליבו על אותו חייל והרימון שבאפודו, אין ספק כי האסון היה נמנע. אך מאחר ולמפקד חטיבה יש אחריות רחבה על הרבה יותר מחייל אחד, על משימות מנהלתיות לצד משימות מבצעיות, אין הוא יכול להיות בכל רגע נתון ליד כל חייל, וגם איננו יכול לצפות מהיכן תבוא הרעה.

"על מח"ט גבעתי להטמיע את הוראות הבטיחות, את ההקפדה והמשמעת, אך איננו נביא או בן בנו של נביא, שיכול היה לצפות את אשר אירע ספציפית לאותו חייל", קבע השופט.

לא אשכח את היום בו נודע זיכויו. היה זה סמוך לסיום קורס הקצינים שבו נטלתי חלק. בשיחות-הסגל הפנימיות של הבה"ד, כולם ציפו לשמוע את חרצובות לשונו על הפרקליטות, על התקשורת - ועל כל מי ששפך את דמו בשנים שקדמו לזיכויו.

מוני חש את דרישת פקודיו לשמוע את דברו - ואמר משפט אחד, נוקב וזועק עד לב השמים: "יש לי הרבה מה לומר, אך השקט שלי יאמר זאת טוב יותר".

מוני בחר לשתוק. שתיקה של זעם.

מזכיר לכם משהו?

סיפורו של מוני חורב גורם גם לכם לתחושת דז'ה-וו?

ובכן, מאז ועד היום נדמה כי דבר לא השתנה.

אם שר הפנים אלי ישי היה מקצה את כל משאבי משרדו לטובת רשות הכיבוי ובכך נמנע היה האסון הכבד, צעד זה היה מתקבל כהזוי ומנותק מן המציאות: הרי משרד הפנים אמון על נושאים כה רבים ומורכבים שיש בהם פיקוח נפש.

וכי השר הוא נביא - או בן בנו של נביא?

הוא יכול היה לדעת מהיכן תבוא הצרה?

האם מישהו צפה שנעמוד בפני שריפה שכזו?

אך אלי ישי כבר נשפט. גורלו נחרץ - ובני חלק מהמשפחות השכולות גירשו אותו בבושת פנים מהטקס הממלכתי.

ונעבור לאהובה תומר

מכנה משותף אחד זועק בין מסכת האשמות המוטחות בפניו של אלי ישי - להבדיל בין חיים לחיים - להאשמות כנגד אהובה תומר.

גם אם נקבל את גירסת הסוהר, שנצ"מ אהובה תומר ע"ה כיוונה את האוטובוס ובו 40 הסוהרים הישר אל מותם, אין ספק כי הנתונים שהיו בידיה גרמו לכך שתכוון את האוטובוס לאן שכיוונה.

גם אם מדובר בטעות אנוש, אהובה ביצעה את עבודתה על הצד הטוב ביותר.

עובדה: היא שילמה על-כך בחייה.

הווי דן את כל האדם

ממשפט מוני חורב ועד היום, לא השתנה דבר.

היום, כמו אז, הציבור צמא לדם. הציבור רוצה לראות מנהיגים וקצינים תלויים על העץ בכיכר העיר.

אין גבולות: גם אם הקצינה כבר אינה בעולם החיים, יש מי שרוצה לראותה תלויה - במותה - על העץ.

העץ איננו מבדיל בין חי למת, גם לא התליין.

אולם, למרות שזאת לא הפעם הראשונה, זה ממשיך לצרום. דווקא מאיתנו, כבני העם הנבחר, מצפים לקצת יותר: לקצת חסד, לטיפ-טיפה של יכולת לדון את הזולת לכף זכות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!