פיקוח? קיפוח! • טורו של אבי בלום

ביום שלישי שעבר סייר שר החינוך גדעון סער במוסדות החינוך החרדי באלעד. אלוף מכתבי הפולמוס ונאומי הפאתוס, הרב אברהם יוסף לייזרזון, נלווה לסער בסיורו בבית יעקב המקומי. גם הוא לא היה מנסח טוב יותר את דברי הסיכום השורשיים של השר: "החינוך שניתן כאן הוא חינוך שמבוסס על האמונה, על היסודות שעוברים בעם ישראל מדור לדור, על השמירה של פך השמן הטהור, על הדברים שקיימו אותנו כעם במשך הרבה מאוד שנים בתפוצות שונות".

מילים יפות, שיחה נאה, כשמדובר בסער יש להוסיף, הפתעה נעימה.

ובכל זאת, היה מי שנזכר בסיפור שהשמיע ח"כ משה גפני במהלך דיון שנערך לפני מספר חודשים במועצת העיתונות, אחרי עוד פרץ הסתה של שדר הרדיו גבי גזית: ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, הפך בשלהי כהונתו לשנוא העיתונות הבריטית, בעטיה של מלחמת המפרץ השנייה. באחד מרגעי השפל, לאחר עוד מאמר שטנה שהתפרסם נגדו ב'גרדיאן' הבריטי, הוא פגש באקראי בחדר השירותים את העיתונאי כותב המאמר, ממובילי המתקפה התקשורתית שלבסוף הביאה להתפטרות בלייר בבושת פנים.

"אני חייב לומר לך שאחרי הכל, אתה ראש ממשלה בכלל לא רע", אמר העיתונאי לראש הממשלה.
"ידידי העיתונאי", השיב לו טוני בלייר בציניות בריטית קרירה, "כשתכתוב בעיתון את מה שאתה אומר לי כאן, ובחדר הזה תגיד לי את מה שאתה כותב עלי בחוץ, רק אז אתייחס למחמאות שלך ברצינות".

האנלוגיה ברורה. אלעד מבחינתו של סער היא החצר האחורית של המדינה – וכדי שלא לבייש את תושבי המקום, נחסוך את ההשוואה המדויקת בין המשל לנמשל. בראייה פוליטית-הסברתית, לדברים שאמר סער אין משמעות, בעיקר בגלל המקום שבו נאמרו. כשנראה את סער מדבר באותה שפה עם ראש הממשלה, אותו ניסה לשכנע להוציא את החרדים מהממשלה, כשנשמע את גדעון מדבר באותו סגנון מעל גלי האתר בגל"צ ובקול ישראל שם הצית את אש הבטחת ההכנסה, כשנחזה במיניסטר הנכבד משיב ל'בג"ץ הליבה' באותה מטבע לשון, רק אז, ניתן יהיה להתייחס למחמאות של האיש ברצינות ולא בציניות.

תואר מגביל

צרות אחרונות של הבטחת הכנסה הספיקו להשכיח לרגע את צרות הליבה הראשונות. במציאות הישראלית הדינמית, אין לנציגים החרדיים את הזמן הפנוי להעיף מבט מעבר לקצה הנעל. אבל אם רק נרים את הראש לרגע, נראה את חשרת העבים המתקדרת מעל לראשנו.

בסוף-השבוע הבא, יפקעו מאה ועשרים הימים שהקציב בג"ץ למשרד החינוך להגיש את תשובתו לעתירה בעניין הפיקוח בת"תים. שבועיים אחר כך יפקע המועד להגשת תשובה בעניינה של עתירה נוספת, הנוגעת לתקצוב הת"תים.

על רגל אחת: העותרים, ארגוני הרפורמים והפרופסורים אוריאל רייכמן ואמנון רובינשטיין, מבקשים לחייב את משרד החינוך לתגבר את מערך הפיקוח על לימוד תכני הליבה, ולהפסיק את תקצוב תלמודי התורה החרדיים שאינם עומדים בדרישות הליבה. (גם בעניין חוק הישיבות הקטנות הוגשה עתירה, אך בל נערב גיל בשאינו גילו).

עד לפני שבוע קיוו חברי-הכנסת החרדיים, כי מי שענה לצחי הנגבי בערעור שלא הוגש, הוא יעננו. הם בנו על שביתת הפרקליטים, אשר מבחינתנו, כמוה כשביתת פקחי החנייה עבור תושבי בני ברק: יום חג.

אבל השביתה הסתיימה, הדד-ליין מתקרב ומכיוונו של סער, משתררת שתיקה כללית, שמלמדת על כוונותיו יותר מאלף מילים. זהו השקט שלפני הסער. רק מלחשוב על התשובה הצפויה של משרד החינוך נהיה לח"כים החרדיים שחור בעיניים. את הדברים שהשמיע סער בעיר החרדית, הוא ממש לא מתכוון להשמיע באוזני תשעת שופטי ההרכב הבג"צי.

מספר צעדים ננקטו עד כה מצידו של המיניסטר בעל המזג הסוער, ללא כל תיאום. אחד מהם היה פרסום מכרז לבחירת מפקחים לחינוך החרדי. בשעתו חשפנו כי באותה עת ממש פורסמו במקביל שני מכרזים נוספים: למגזר הערבי והממלכתי-דתי.

מהשוואה שנערכה בין המכרזים ונשלחה למשרד החינוך, עלו שלוש תמיהות: האחת, הכיצד ייתכן שרק בחינוך הממלכתי-דתי והערבי, נדרש ניסיון חינוכי מוכח במגזר, כתנאי סף. השנייה, מדוע ל'מועצה לחינוך ממלכתי-דתי' הוענקה סמכות אוטונומית לפסילת מפקחים שרוח המועצה אינה נוחה מהם, בעוד שבחינוך החרדי לא ניתן כל משקל לבחירת מפקחים שרוח חכמים נוחה מהם. התמיהה השלישית נגעה לקריטריון המפלה מכל, שמונע מחרדים, בעלי תארים אקוויוולנטיים שסיימו את חוק לימודיהם במסגרות המוכרות על ידי משרד החינוך, לגשת למכרזים.

כחודש וחצי חלף מיום שליחת המכתב. במשרד החינוך התבשלו עד ששיגרו את התשובה, שנפרשת על-פני עמוד בודד. על פניו, מבחינתו של סער, זו אמורה הייתה להיות ההזדמנות, בה"א הידיעה, לבוא לקראת הציבור החרדי. להבהיר כי במכרזי הפיקוח, הדלת פתוחה גם בפניהם של בוגרי הוראה וניהול חרדיים, בעלי תואר אקוויוולנטי. זה היה מוריד את מפלס הזעם, מקהה את רגשות התסכול, ומעל לכל – מוכיח שיש כאן מידה של ענייניות ולא רק גודש עוינות.

אומרים שסער אינטליגנט. מסתבר שאינטליגנציה רגשית, אינה הצד החזק שלו. התשובה שנשלחה ממשרדו בשבוע האחרון, מקוממת ומקפיצה: "המכרז נשוא הפנייה מתייחס למשרת מפקח על מוסדות החינוך המוכר שאינו רשמי ולא על מוסדות חינוך ממלכתיים-דתיים, משכך לא קיימת חובת היוועצות בחוק". תשובה תמוהה, על גבול המגוחכת. על דא קא בכינא: מדוע לא יחיל סער את תורת השוויון, פעם אחת ולתמיד, לטובת המגזר החרדי ולא רק לרעתו?

הפסקה היותר משמעותית במכתב התשובה (שרק מגדיל את סימן השאלה), היא זו הנוגעת למהות מכרזי הפיקוח: "תפקיד הפיקוח הינו תפקיד מרכזי שחשיבותו רבה. בהקשרים אלה יובהר כי על המפקח לבקר את כלל תוכניות הלימודים הנלמדות בבתי-הספר, ספרי הלימוד, הישגים לימודיים ולא רק את המקצועות התורניים וכן לוודא כי החינוך הניתן בבתי הספר שבפיקוחו, מושתת על עקרונות תוכנית הליבה".

אליבא דמשרד החינוך, המסוגלות הזאת קיימת רק בקרב בוגרי החינוך האוניברסיטאי: "מכל האמור לעיל עולה כי קיימת חשיבות שהמפקח יהיה בעל השכלה אקדמית מלאה שנרכשה במוסד להשכלה גבוהה". חוסר השוויוניות זועק לשמים. עתירה לבג"ץ כמו נדרשת מאליה (והיא אכן מגובשת בימים אלו על-ידי הקליניקה לזכויות האזרח החרדי). אין צורך ביום לימודים ארוך כדי לזהות את האבסורד: משרד החינוך עצמו, מכיר בתארים המקבילים שנרכשים במערך בתי-הספר והמכללות החרדיות להוראה, אך בהגיע רגע המבחן מתברר, כי לא מדובר בתואר מקביל, אלא בתואר מגביל.

שאלת המיליארד

מה שווים הצ'קים התקציביים שמפזר שר החינוך? האם יהיה להם כיסוי, או שמא דומים הם לצ'ק ביטחון שמפקיד הלווה בגמ"ח, המאפשר למלווה לישון טוב בלילה, למרות ששני הצדדים יודעים שאין לו כיסוי.

השאלה הזאת מתעוררת במשנה תוקף דווקא בשבוע שלאחר מועד אישור התקציב. יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני מציג רשומון תקציבי מרשים, בלתי צפוי, שהושג תחת אש תקשורתית צולבת. צריך גם לזכור שההישגים אינם חד-פעמיים. התקציב הינו דו-שנתי ולפיכך ההישג כפול. גפני שהתנגד למסגרת הדו-שנתית, מצא לבסוף שהמסלול הרחב, רק תורם להגדלת ההישגיות.

במבחן החור של הגרוש, המתקפה החזיתית נגד הבטחת ההכנסה, סייעה ב'הפוך על הפוך'. החזית התמקדה בקצבת הבטחת הכנסה, ובינתיים, בדרכים עוקפות, כמבריח במנהרות, העביר יו"ר ועדת הכספים מוישה גפני, אינספור הטבות ותקציבים. הסברתית יצאנו לא משהו. תקציבית, לא יכולנו לצאת טוב יותר.

יש תקציבים שנשמרים בכספת שמפתחותיה בידינו. קחו לדוגמה את מענקי האיזון לרשויות המקומיות: הנהנות העיקריות מהתקציב ששר הפנים אמון על חלוקתו, הן הערים בעלות הדירוג הסוציו-אקונומי הנמוך במדינה. ככל שמספר מקבלי ההנחה בארנונה גדל, כך גדלה התוספת המאזנת. לא צריך להיות בוגר תוכנית הליבה, מספיקות עשר אצבעות כדי לעשות את החשבון ולגלות מה חלקן של הערים החרדיות בעוגה.

אך שאלת המיליון (מיליון? מיליארד!) הינה, מה יהא בגורלם של תקציבים שמסלול העברתם עובר בשטח עוין: תקציבי החינוך למשל. האם בעקבות הכללת תקציב הישיבות כולו בבסיס התקציב, ניתן לשקוע בכורסת עור הצבי ולנשום לרווחה עד לתקציב הדו-שנתי הבא (שיוגש כנראה בממשלה הבאה)? התשובה מורכבת: הבסיס התקציבי הוא אכן לחם חוק אך על התפריט הנלווה אחראי המיניסטר המאכיל. ברצותו יספק לנו סעודה ערבה, ובאי-רצותו יזרוק לנו פת חרבה.

הבסיס התקציבי אושר עקרונית, אך העברת התקציב, מעשית, תלויה ועומדת יום אחר יום ברצונם הטוב של יותר מדי גורמים: מהנהלת המשרד הבכירה ועד לפקידות הזוטרה. מעל כולם מנשבת 'רוח המפקד'. אין לזלזל במגמה שמוביל השר, בקולות שנשמעים מלשכתו. במקרה הזה, מדובר בקולות מלחמה.

בעבר הלא רחוק נכתב במדור זה על מספר הבטחות חינוכיות שמוסמסו, התחייבויות שהופרו. הנה לכם סיפור נוסף שמלמד על מידת האמון השברירית. הפעם, מדובר בנושא רגיש שמצוי בלב הקונצנזוס וטופל בעבר במדור זה ביד רכה ובאוזן קשבת. ליבת העניין הינה, תקצוב תלמידי החינוך המיוחד שמשולבים בת"תים, ובשנים האחרונות גם בכמה מהישיבות הקטנות, שכמה מהן הפכו לישיבות מיני-טיפוליות.

פרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בוועדת החינוך של הכנסת ערב חקיקת חוק הישיבות הקטנות המונחים לפנינו, מעידים כי המשרד התחייב לתקצב את תלמידי כיתות השילוב. מבלי להלאות את הקורא בנבכי הסעיפים והתקנונים ניתן לסכם ולומר כי התמונה שעולה מהפרוטוקולים הינה, שכל הגורמים שישבו בדיונים, מהיו"ר, ח"כ בדימוס מיכאל מלכיאור ועד לח"כ לשעבר יעקב כהן, הבינו כי בזה בדיוק מדובר.

בחוק שאושר נכלל סעיף מפורש ולפיו, המדינה תשתתף בתקצובו של מוסד חינוך תרבותי ייחודי, בעד כל תלמיד הלומד בו שהוא ילד בעל צרכים מיוחדים.

באה עת הפירעון, והתברר, כי הצ'ק חזר - לא מחוסר כיסוי, אלא כתוצאה מביטול. המשרד מתכחש להבנות, מתעלם מההסכמות. נתפס למילים במקום למהות. במכתב שהגיע השבוע לידי פרקליט הישיבות עדי גלס, שמייצג בין השאר ישיבות שמשלבות נוער מיוחד, נשללת אופציית התקצוב. מוסבר שם (קחו נשימה, חצי פסקה וזה עובר), כי התקציב שנקבע בחוק ונדון בוועדה, אינו תקציב חינוך מיוחד רגיל הניתן לכיתות שילוב ומוגדר כתקציב 07, אלא תקציב נמוך בהרבה, זניח יחסית, המוגדר כתקציב 08, ומחולק רוחבית, ללא כל הבחנה בין ישיבה רגילה לישיבה בעלת צרכים מיוחדים.

שר החינוך יכול לדבר עד מחר, בנוכחות חרדית בלבד, כמובן, על פך השמן הטהור. עד שמגיע נשף הסרת המסכות, רגע המבחן, עת התשלום. או אז מתברר, פעם אחר פעם, כי המילים היפות של האיש מתנפצות אל סלעי המציאות. השמן הטהור נשפך למדורת ההסתה. הפך מתגלה כפח.

סמינר לשוויון

הטון היה דרמטי, הניסוח חריף. הנימה שנשמעה במסיבת העיתונאים השבועית בפתח ישיבת סיעת ש"ס מעולם לא הייתה נחרצת יותר: "ש"ס תגלה אפס סובלנות לאפליה, ותקדם את הצעת החוק שמגבש שר הדתות מרגי, לחלוקת התיכונים לבנות לפי אזורי מגורים, כך שלא תהיה מציאות שתלמידה תישאר בבית".

נשמע נפלא. רק העיתוי תמוה. היה מי שנזכר בהתנהלות לשכת ראש-הממשלה בפרשת הגיור הצבאי, בעת שביבי אץ-רץ להיפגש עם חיילים מתגיירים, רק כדי שלא לאפשר לאיווט לגנוב לו את ההצגה. במקרה הזה, "הגנב הסדרתי" הוא עו"ד יואב ללום, שהשיק את 'קמפיין הסמינרים' בראיון שהעניק לפרשן מעריב שלום ירושלמי. בש"ס כמובן, דוחים כל קשר לעותר מעמנואל וטוענים בתוקף שתוכנית המגירה שנשלפה, נבנית במשך כל התקופה שמאז פרשת עמנואל. ויבחר נא הקורא הנבון בגירסה הנראית לו.

בפרשת הסמינרים, לא יעמדו הטיעונים שהוציאו לרחובות רבבות מאנ"ש בפרשת עמנואל. הפעם, טוענים הש"סניקים, ברור לכל שלא מדובר בנושא דתי, אלא עדתי. אפליה במלוא כיעורה. גזענות לשמה. אחד מראשי ש"ס מגדיר זאת כך: "מדד האיכות בסמינרים, נע ונד בהתאם למכסת הבנות הספרדיות".

ייאמר ברורות: להצעת החוק של ש"ס אין כל סיכוי לעבור. לא בגלל התיכונים החרדיים, אלא דווקא בגלל מקביליהם החילוניים. תגובתם של אנשי דגל הינה, כי יאמצו את הצעת החוק האזורית, ובלבד שתחול על כל המוסדות העל-תיכוניים, חילוניים כחרדיים. הדגלנים המתוחכמים יודעים על מה הם מדברים: עוד לא קם המחוקק שמסוגל להכריח את התיכונים החילוניים האליטיסטיים - מ'ליד האוניברסיטה' הירושלמי ועד ל'גימנסיה הרצליה' התל אביבי - לקלוט לשורותיהם מכל הבא למוסד.

ובכל זאת, תקוותם של אלו בש"ס שאכן חפצים בפתרון ולא במסמוס הבעיה אחת היא. הם מאמינים, שהעלאת אופציית החקיקה בסמינרים, תהווה עבור הליך הקבלה, את אותו קטליזטור ששימשה אופציית החקיקה לסוגיית הגיור הצבאי. מעבר לשמו של ליברמן (כל מגזר והליברמן שלו) שמשורבב לשתי הפרשות, ישנו מכנה משותף בסיסי יותר: הלחץ מהאלטרנטיבה הגרועה, מאלץ את הצד השני להסכים להקמת ועדה.

בפרשת הגיור הצבאי, הלחץ שהפעיל איווט, אילץ את הרבנות הראשית להודיע על הקמת ועדה, מחשש שהחוק ישמוט מידיה את השליטה. גם בפרשת הסמינרים, מאמינים התמימים שבשס"ניקים, העלאת אופציית החקיקה, תריץ את המנהלים לוועדת הרבנים.

הנה ההסבר שמשמיע בכיר בש"ס: "את המנהלים מעניין התקציב. מהר מאוד הם יבינו שכדי להמשיך וליהנות מעוגת התקציב הם יצטרכו לבחור בין האלטרנטיבות, או להסכים להקמת ועדת רבנים בעלת שיניים, או לקבל מעל לראשם חבילה משולבת הרבה יותר גרועה: הליך חקיקה, הוראת בג"ץ, והנחייה של שר החינוך. והרי ברור שכל שלושת הגורמים האחרונים, יפעילו נגדם את המנוף של עצירת תקציבים. כשהמנהלים יבינו זאת, הם יבחרו ברע במיעוטו מבחינתם: ועדת הרבנים".

הלחץ בשטח כבר ניכר במספר מישורים: תקציבית - שר החינוך מונע במכוון הקמת סמינר לספרדיות בלבד באחת מהערים החרדיות הצעירות ומאיים על הסמינרים הקיימים בסנקציות. ציבורית - אחד מהמנהלים התחמק אך בקושי בשבוע החולף ממכתב חריף שעמד להתפרסם נגדו, חתום על-ידי אחד מגדולי ישראל. משפטית - כמה מהמנהלים, שחשים באש המלחכת את כפות רגליהם, מיהרו לאחרונה לשכור את שירותיהם של טובי עורכי-הדין המנהליים, על-מנת שילוו את הליך קבלת הבנות.

גיבוי משפטי אינו תחליף לגושפנקא רבנית. כסות דתית לא יכולה לחפות על אפליה עדתית. קצת נאיבי להאמין בשינוי תורת הקבלה, אך התקווה - אומרים אנשי התנועה המחזירים עתירה ליושנה - היא הקש האחרון שנותר לנו להיאחז בו.

אלא שגם לתקווה צריך שיהיה בסיס כלשהו, ובמקרה זה, הש"סניקים לא נותנים לכך כל סיכוי: בתנועה הקדושה מיהרו להכריז כי בכוונתם להקים מיידית, ועדת רבנים על טהרת הספרדים (הרבנים הגאונים: מאיה, בן שמעון, בוטבול, כהן, והמזכיר קריספל). מי שמקים ועדה שכזו, קובר כל אופציה אמיתית לפתרון. והרי אחדים ממנהלי הסמינרים האשכנזיים עושים שבת לעצמם, ומתחמקים מקיום הוראות גדולי ישראל מהחוג שלהם. האם מישהו מאמין שהחל ממחר בבוקר יתחילו המנהלים הסרבנים לציית לוועדת רבנים ספרדית, שכמה מחבריה מתדפקים על דלתותיהם בבקשות קבלה אישיות-משפחתיות?

אם לא שמדובר בנושא כה רציני, שהציניות לא יאה לו, ניתן היה לסכם ולומר כי ראשי ש"ס למדו מנתניהו ופועלים על-פי המתווה הביביאי הידוע: כשמתקשים לפתור בעיה ומבקשים להיפטר ממנה, מקימים ועדה.

סמינר לשוויון

לא רק תורה וגדולה התאחדו על שולחנו של ראש ישיבת הנגב, הגר"י מאיר זצוק"ל. גם תבונה וחוכמת חיים, פקחות וחדות לשון נמסכו באישיותו. את הסיפור הבא שמעתי ממו"ר אבי יבדל"א, שהיה דבוק ברבו עד לימיו האחרונים. מסתבר, כי את מה שראו עיניו של ר' יששכר כבר אז, ישנם כאלו שעיניהם טחו מראות, גם שלושה עשורים אחרי.

המעשה התרחש בעת שיצחק רבין, בתקופת הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, הגיע לביקור בנתיבות והתארח בישיבת הנגב. ר' יששכר, בעל שארם וקסם אישי בלתי נדלים, ידע למצוא מסילות ללב כל אדם. גם לליבו של צבר פלמ"חניק נטול שורשים תורניים.

ראש-הממשלה הגיע לעיירה במסוק, ור' יששכר, ליווה אותו כפי שמדריכים בעל-תשובה שנוחת לראשונה בעולם התורה. רבין, שהיה בור ועם הארץ, שאל שאלות תם: מדוע לומדים מסכת פסחים בחנוכה, כיצד הלומדים בחברותא מסתדרים לבדם, ועוד אינסוף תמיהות ושאלות. קלוצ-קאשעס, שנענו במתק שפתיים וברצינות גמורה, כביכול היה השואל המקשה המפולפל ביותר בישיבה.

באומנות שלמד מרבו, הרב מפוניבז', השכיל הגר"י מאיר למקסם את הקסם האישי ולתרגם אותו לתמיכה תקציבית בעולם התורה: ראש ישיבת הנגב תינה באוזני רבין את מצוקותיה וצרכיה התקציביים של הישיבה. הוא ידע מה לומר, ובעיקר איך לבטא זאת. השמיע לאוזני המפ"איניק התל-אביבי, את זמירות הפרחת השממה התורנית בנגב, ובמכחול אמן אייר את תמונת המציאות בצבעים עזים. מרשימים פי כמה מתיאורי הפרחת השממה הגשמית, של 'הזקן' משדה בוקר.

כשסיים את הביקור, סיכם רבין בסגנון הדוגרי שאפיין אותו: "אדוני ראש הישיבה, התרשמתי מאוד מהישיבה שלך שהיא גם בנגב וגם נקראת כך, 'ישיבת הנגב'. אעזור לך לקבל תקציבים בדלת הראשית".

ר' יששכר, בחיוך שובה לב, הפטיר לעבר רבין משפט חינני שנותר רלוונטי גם אחרי שלושים וארבע שנים: "לא צריך להעביר דרך דלת ראשית אחת לעיני כל. עדיף דרך החלונות מכמה משרדים שונים ובלי יותר מידי עיניים".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!