המשפיע בהצעה מקורית: כך עושים שלום

שבוע גדוש חוויות עבר לו על העם היהודי היושב בציון. היסטוריה גדולה הייתה לנו השבוע. הביקור של נשיא ארה״ב בישראל, ביקורו בכותל המערבי יחד עם חתנו היהודי ובתו הגיורת, ונאומיו מלאי הרצון לעזור לישראל וללחום בטרור, העבירו תחושות מיוחדות ומרגשות לרוב הציבור היושב בארץ. בחירתה של משפחת טראמפ בביקור בכותל להפריד את החבורה ולשלוח את הנשים לעזרת הנשים, עוררה אף היא תחושה אוהדת אצל ציבור שומר התורה והמצוות המכבד את ערכי צניעות וכבוד האישה. תכל׳ס, אלו המחזיקים בעמדה הימנית המסורתית, יצאו הכי מבסוטים מהביקור ההיסטורי. הייתה בו בשורה של התחלת עידן חדש ביחסי ישראל ואומות העולם. כמה התאים לכך העיתוי הזה, ימים בהם חוגגת ירושלים 50 שנה לאיחודה תחת שלטון וריבונות עם ישראל, 'יום ירושלים', כפי שמכונה יום זה בלוח השנה. אמנם ציפינו למחווה כמו העברת השגרירות לירושלים, מה שלא קרה בסוף, אבל המסר המרכזי של כל המפגש היה ברור, "אני איתכם לאורך הדרך, ואהיה נחוש לעזור היכן שנצטרך". אין ספק, הרוב הגדול של הציבור בארץ יצא עם תחושה מעודדת מאוד, פשוט בגלל שרוב הציבור בארץ כיום מזדהה עם העמדה הימנית במחלוקת הפוליטית. הציבור הדתי לאומי מזדהה במופגן כמובן עם הימין הפוליטי, אך גם רוב רובו של הציבור החרדי, המזדהה באופן כללי עם הימין, ובמיוחד הדור הצעיר, שמזדהה ברמה עמוקה יותר עם עמדת הימין הפוליטי. אין יום כמו יום ירושלים שמעלה על נס את הדו שיח המורכב של שני הצדדים במפה. האם אכן ישנו פתרון פוליטי לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל? הישנה תקווה לאהבה ולשלום בין העמים, או שמא אין תקווה כזו ועד שמשיח יבוא ניאלץ להתמודד עם השנאה והניכור, ואין הרבה מה לעשות בעניין?

תנו לי לומר לכם את המסקנה שגיבשתי במשך השנים הרבות שחיפשתי לעצמי, היכן הוא הפתרון האמיתי. אנשים שואלים אותי לפעמים מה אני, ימני או שמאלני? והתשובה שלי היא: אני גם ימני וגם שמאלני. שזה לא אומר ימין מרכז או משהו באמצע כזה, ממש לא. אני גם ימני חזק מאוד וגם שמאלני חזק מאוד. מה זה אומר? אסביר. אני ימני חזק במישור הפרקטי של הפוליטיקה, אך שמאלני במישור של החזון הגדול שאליו אנו שואפים ואליו אנו צריכים לחנך. מה זה בדיוק אומר' ואיך אני מגיע לכל זה? אז תנו לי קודם לספר לכם קצת על השקפת העולם עליה התחנכתי ואיתה גדלתי. כמו שאתם יודעים, סבא שלי היה הרבי מ'שומרי אמונים' זצ״ל, זה שנפטר לפני קרוב ל-5 שנים. הוא היה בנו של רבי אהרל׳ע ראטה זצ״ל, מייסד החסידות 'שומרי אמונים' במאה שערים, וגיסו של הרבי מתולדות אהרן זצ״ל, מי שייסד את החסידות הקנאית במאה שערים. רבי אהרל'ע עצמו, שעל שמו קרויים הצ׳אלמער׳ס ממאה שערים - ״ר׳ אהראלא׳ך״, לא ביטא השקפה ברורה כלפי כל הממסד הציוני והמדינה. הוא בכלל נפטר שנה לפני קום המדינה. הוא כאב כמובן את החילוניות שפשתה בקרב העם, אך לא נמצא בכתביו וספריו יחס כל שהוא כלפי סוגיה זו. חתנו, הרבי מתולדות אהרן, שהיה תלמידו של רבי יואלי׳ש מסאטמער זצ״ל, בנה את חצרו על פי השיטה הקנאית המסתגרת כידוע, שאינה מכירה במדינה כלל, אך בנו, סבי, שהיה תלמידו של רבי אהרן מבעלזא זי״ע, נקט בגישה אחרת. גישה שמתייחסת בצורה יותר מורכבת אל כל הסיפור, ולמעשה כפי שרוב הגדולים הנהיגו את הציבור החרדי. טוב, זה מה שאנשים יודעים לספר. יש אבל עוד דברים שאנשים פחות יודעים לספר, כמו זה, למשל, שסבא שלי היה בעל השקפה ימנית חזקה מאוד בעמדתו הפוליטית, והיו לו עמדות פוליטיות, אוהו כמה שהיו לו. הוא היה אפילו כהניס׳ט, אחז בשיטתו הלוחמנית של מאיר כהנא ז״ל. הוא אולי לא הזכיר ברבים את שמו של כהנא, אך ההשקפה הזאת בערה בלבו והוא לא הסתיר זאת בנאומיו ודרשותיו.

אינני יכול לשכוח את תקופת כהונתו של נשיא ארה״ב הקודם, אובמה, בצילו של סבי זצ״ל. לא הייתה סעודה שלישית שהוא לא קילל אותו בקללות נמרצות: 'הבהמה', או 'הכלב השחור', הוא היה מכנה אותו. מרגע עלייתו לשלטון שנא אותו סבא שלי שנאת מוות. הוא היה אומר שכתוב בזוהר שישנם שתי קליפות של כוחות הטומאה. האחת הוא קליפת עשיו (הנוצרים) הנמשל ל׳שור׳, והשנייה היא קליפת ישמעאל (המוסלמים) הנמשל ל׳חמור׳. וכששני כוחות אלו מזדווגים זוהי הסכנה הכי גדולה לעם ישראל. בעיני סבי, אובמה היה מיזוג של שני הקליפות האלו, והוא ראה בו מהרגע הראשון סמל של צביעות ושנאת ישראל, מה שהתברר במשך השנים כנכון. הדבר העיקרי שבער לו זה המניעות והעיכובים שהוא שם על הבנייה במזרח ירושלים ובהתנחלויות. הוא ראה בכך כוח קליפה של טומאה המעכבת את הגאולה ואת בניין ירושלים. הגמרא בתענית אומרת: "אמר רבי יוחנן, אמר הקב״ה, לא אבוא לירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". אז בעיני הסבא זה היה ברור, כל עיכוב בבניית איזו שכונה בירושלים הרי שזו היא מניעה ומכשול לתהליך הגאולה. סבי ראה בברור בכך מחלוקת בין כוחות הרע והאופל לכוחות הטוב והקדושה. דווקא לקראת הבחירות השניות הוא אמר שהוא יצליח לקדנציה נוספת, מה שאכן התקיים. אדם מעניין היה סבא שלי. והוא שנא ערבים, אוהו כמה שהוא שנא אותם. "הערבים ימח שמם״. ימני קיצוני, אמרתי כבר? רק שזה לא ממש בא מערכים של ציונות או כאלה. זה בא אצלו מההשקפה קבלית - מיסטית שלו, שראתה בכל בניין יהודי נוסף בירושלים, עוד קומה נוספת בבניין הגאולה. סבי היה איש חזון שחי את המשיח ואת הגאולה בכל רגע. לפעמים אני חושב לעצמי שהוא היה גלגול של איזה נביא או משהו. אין כמעט 'תורה', שהוא לא ציטט בה מפסוקי ישעי'ה הנביא המבשרים חזון של גאולה לעם ישראל. הוא חי ונשם את הנבואות הללו כל חייו. זו היא השקפת העולם עליה גדלתי.

האם אני מזדהה כיום הזדהות מלאה עם השקפת העולם הזו? אממ... לא לגמרי, זו היא האמת. כלומר, האידאולוגיה שאני מאמין בה היא יותר מורכבת. אני אמנם ימני חזק מאוד לא פחות מסבא שלי, אך אינני שונא ערבים בשום אופן, והחלום הגדול שלי הוא על אהבה ושלום ולא על ניצחון. החלום שלי איננו "מתי כבר נראה לכל הערבים את הדרך, ונזרוק את כולם לים". לא, ממש לא. העמדה הימנית שלי באה מתוך חוסר ברירה ומתוך הבנה שזו היא הדרך היחידה שאנו חייבים לנקוט: להכות את האויב ומחולל הטרור מכה אנושה, ללא פשרה, בגלל שזו היא הדרך היחידה שהוא מבין. יש לנו לא מעט ניסיון בכך. תוצאות 'הסכמי אוסלו' או 'התנתקות', מעידים על כך ללא עוררין. אך אינני שש כלל על המציאות הזאת. אין בלבי שנאה על בן אדם, ולא אגיד לעולם למישהו "הערבים יימח שמם". אולי המחבלים יימח שמם. בכלל אינני רוצה למחות שמות. החינוך שאני רוצה לחנך את ילדיי הוא לחלום על חזון של אהבה ושלום, בין כל העמים. אני עכשיו נזכר: הייתי אז בחור צעיר. בכל לילה, אחרי 'קריאת שמע שעל המיטה', הייתי שם את ידי על המזוזה ואומר, לילה טוב לכל החברים, לילה טוב לכל עם ישראל. יום אחד התעוררו לי פתאום תחושות של מצפון ואי נוחות. מה פתאום לילה טוב רק לכל עם ישראל? מה עם שאר האנשים שבעולם, הם אינם צריכים לילה טוב? מה עם ג׳ון למשל, נער גוי שגר בצרפת או באוסטרליה, אהוב על חבריו ועל משפחתו ומנסה להיטיב לכולם, האם הוא אינו ראוי ללילה טוב? השאלה ניקרה בי זמן רב, אך לא התכוונתי לשאול את אבא שלי או לסבא שלי. ידעתי שהם לא יהיו מרוצים מהשאלה. בסוף החלטתי להוסיף, לילה טוב לכל העולם. לא יכולתי אחרת. בהמשך, ראיתי באיזה ספר שהרבי מבעלזא זי״ע היה מניח את ידו על המזוזה בכל לילה והיה מאחל לילה טוב לכל העולם. אז ׳ברוך שכיוונתי׳. טוב, למעשה, כבר כתבתי על כך במאמר הקודם, והבאתי מקורות שונים שהשקפת היהדות היא בעד אהבת כל הנברא והיצור, ולכבד כל אדם באשר הוא. אך הסכסוך הישראלי פלסטיני, מעורר בי את הקונפליקט מחדש, והופך לי את המשימה ליותר מורכבת ומבלבלת, זו האמת. כי מצד אחד, אין לי מקום בלב לשנאה. אינני רוצה לשנוא, אינני חפץ בתחושות ניכור וריחוק. החלום הגדול שלי הוא לאהוב כל אדם, ליצור עולם בו כולם מרגישים משפחה אחת, עולם של אהבה ושותפות, עולם של חמלה וקרבה. אך מצד שני, איך זה מסתדר לי מול השנאה הפלסטינית? האם ישנה דרך לשלום? האם ישנה מציאות בה נשב יום אחד ביחד, אנשים מכל הגוונים ומכל המגזרים, ופשוט נאהב זה לזה ונכבד זה את זה?

אני נזכר בסיפור שקרה לפני שנים, אולי כשמונה שנים. זה היה בחג השבועות. הייתי אז בעיה״ק ירושלים, והלכתי רגלית אל הכותל המערבי, כפי שרבים נוהגים, לעלות לרגל בחג. זה היה לפנות בוקר, אני צועד לי בעיר העתיקה, ומבחין בקבוצת ערבים עם כאפיות יושבים על ספסל ושולחן ומשוחחים. החלטתי לגשת אליהם ולנסות ליצור שיח משותף. אולי יילך לי ליצור שיח מעניין. צעיר הייתי, והייתי בטוח שאני הולך להפוך את העולם. טוב, גם היום אני חושב שאפשר להפוך את העולם, רק שהיום ברור לי שעיקר העבודה זה להפוך את הלב הפנימי שיהיה מלא באהבה ובחמלה, וכשהלב מלא באהבה ומקרין אותה כלפי חוץ, זה באמת הופך לאט לאט את העולם. תכל׳ס, ניגשתי אליהם והתחלתי לשאול אותם מה הם אומרים על זה שבתנ״ך כתוב שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל, והרי גם הם מאמינים בתנ״ך. טוב, הם לא היו תלמידי חכמים הכי גדולים, מאיפה להם לדעת מה בדיוק כתוב בתנ״ך. אז מישהו אמר שם שאנחנו כנראה הוספנו את זה לתנ״ך. ואז הם סיפרו לי על הטבח שהציונים עשו בכפרים ערביים. אמרתי להם, "חבר׳ה, מלחמה זו מלחמה, ותמיד יש הרג בשתי הצדדים". אז הם אמרו לי: חבוב, לך תלמד היסטוריה, אתה לא יודע כלום בחיים שלך. ואז איזה ערבי זקן מחווה לי באצבעו על המסגד המוסלמי השוכן בהר הבית והוא אומר לי כך: "תקשיב, כמו שאתם לא תזוזו בחיים שלכם מהכותל המערבי הקדוש לכם, כך גם אנחנו לא נזוז ממסגד 'אל אקצא', שהוא קדוש לנו. האמת שזה ייאש אותי קצת, התשובה שלו. איך באמת נגיע לפתרון? והרי אנו מאמינים שהר הבית אמור לחזור לידיהם של ישראל וייבנה בו בית המקדש, ולא יהיה שם אז מקום לשום מסגד כלל, ואיך ישנה האפשרות בכלל שנגיע אי פעם לשלום? בהמשך השיחה התקרבה לשם המשטרה, שחשדה שבאתי לעשות פרובוקציות. בסוף הם ראו שמתנהלת פה שיחה משותפת והם החליטו להשתתף בדו שיח. לרגע התעוררה בי תקווה מחודשת. הנה, עומד לו בחור חסידי בשוק ערבי בעיר העתיקה, ומנהל שיחה עם ערבים מוסלמים מאמינים ועם שוטרים ערבים וחילוניים, והאווירה איננה עוינת כלל. פשוט בגלל שאני לא שידרתי עוינות, באתי עם כל הלב, רק בשביל ליצור שיח משותף וענייני. השיחה לא הסתיימה עם כיוון ברור, ואני המשכתי אל הכותל וביקשתי את בקשותיי לשלום כל העולם. אך באותה תקופה התחלתי לאט לאט לגבש לי את עמדתי, המורכבת משני הקצוות של הקשת הפוליטית.

כן, אני מאמין שיש פתרון לסכסוך. הפתרון הוא בנקיטת שני הקצוות של הימין והשמאל. במישור הפרקטי, אין לי ספק, רק הימין יוביל אותנו נכון. אני מאמין שארץ ישראל כולה צריכה להיות תחת השלטון הישראלי. הן מבחינה ביטחונית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה דתית. מבחינה ביטחונית, ראינו בדיוק מה שהועילו לנו הוויתורים הכואבים והחזרות השטחים. הם רק הגבירו את הטרור בצורה מיידית. מבחינה היסטורית, זוהי זכותנו וירושתנו הטבעית, היינו פה לפניהם, גלינו לאלפיים שנה אבל הנה חזרנו. זו הארץ שהובטחה לנו מהבורא יתברך. מבחינה דתית, ארץ ישראל היא ארץ הקדושה לנו והיא חיכתה לנו אלפיים שנה שנחזור אליה, היא "ארץ אשר עיני ה׳ אלוקיך בה", ומיועדת לבני ישראל. כמובן, תוך כדי שמירה על איכות חייהם של התושבים הערבים לא פחות מהתושבים היהודים, כמו שאנו מצווים להחזיק ולשמור על חיי גר התושב שגר בארץ, דהיינו גוי מאמין השומר על מצוות בני נח. גם כלפי הטרור, ברור לי שעל כל עבירת טרור צריך להעניש בחומרה הכי גדולה כי זוהי הדרך היחידה מהבחינה הפרקטית למנוע את הטרור, והעולם מבין את זה. וכי העולם לא הבין את זה במלחמת ששת הימים? כל העולם שתק, ולא רק שתק אלא העריך וכיבד.

אבא שלי סיפר לי שבתקופת מלחמת ששת הימים, היה איזה חסיד מהחסידות ששהה בחו״ל בשביל להתרים נגידים לטובת המוסדות. באו גויים סביב רכבו ואמרו לו: תן לנו לנקות לך את הרכב בחינם. כה גדולה הייתה ההערכה כלפי עם ישראל באותה תקופה. ולמרות שלקחנו את הכל, הכל, ללא שום ויתור, כולל את הר הבית. כי רוב העולם למד ולומד את התנ״ך. התנ״ך הוא הספר הכי מפורסם בעולם שתורגם להכי הרבה שפות. וברגע האמת ידעו כולם, הנה העם היהודי הגשים את הנבואה שהוא קיבל וחזר לארצו, ואלוקיהם עושה להם נסים ונפלאות כמו שעשה לאבותיהם במצרים. הם הבינו ושתקו וכיבדו. הבעיה היא שאנחנו קיבלנו פתאום פיק ברכיים. החזרנו להם את הר הבית. התחלנו פתאום להתרפס. ברגע שהתחלנו להתרפס מולם, הם למדו מהר את חולשותינו. לו רק ידע עם ישראל כמה גדול כוחו ועצמתו, הוא היה בונה בכל מרחבי יהודה ושומרון, מחזיר את הר הבית, ומתחיל לבנות את בית המקדש. הבעיה היא שאנחנו לא מספיק מאמינים בעצמינו. גם ראש הממשלה הנוכחי שלנו. הוא אמנם יודע היטב שעם ישראל גדול כוחו ועצמתו הפנימית והוא חוזר על כך לא פעם, אך לו היה יודע עד כמה באמת אנו חזקים, הוא היה מוביל מהלכים נועזים והיה מחזיר לידינו את כל ארץ ישראל, וטראמפ הנשיא היה מסכים לכל צעד שלו. רק שברגע שראש הממשלה בעצמו לא בטוח בכך, אזי אין שום סיבה שנשיא ארה״ב ידחוף אותו לכך. הוא לא רואה שזה מהווה בשבילנו קו אדום. גם לגבי העברת השגרירות לירושלים. בעיניי, העברת שגרירות האו״ם לירושלים, שזה אומר הכרת האומות בירושלים כבירה הנצחית של ישראל, זהו הצעד ראשון של בניית ירושלים ובניית בית המקדש, כמו שההצהרה של האו״ם לפני מאה שנים על הכרה בארץ ישראל כבית לאומי לעם ישראל הייתה הצעד הראשון של שיבת בני ישראל לארץ ישראל. רק שאנו בעצמינו לא משדרים בנחישות רבה שזה קו אדום ומהססים קצת, ועל כן גם הוא מהסס. אתם באמת חושבים שיש ממה לפחד? דמיינו לרגע שטראמפ הנשיא היה יהודי והיה הופך לראש ממשלת ישראל, מה אתם חושבים היה קורה? אה? מבטיח לכם, הוא היה בונה בכל יהודה ושומרון, מחזיר את גוש קטיף, מחזיר את הר הבית ליהודים, ואת שכם ואת חברון ואת כל הארץ. על כל פיגוע קטן הוא היה מושיב אנשים בצינוק למשך 30 שנה, ואני מבטיח לכם, הטרור היה נגמר והיה קורה שלום בכל מזרח התיכון. תוך חצי שנה הוא היה מסדר את זה. זה מה שבעצם עשינו, פעם אחת. לפני חמישים שנה. במלחמת ששת הימים. כשהאמנו בכוחות שלנו. הבעיה העיקרית היא כשהאמונה היא שאנו חזקים רק מפני עוצמתנו וכוחנו, ויש לנו אמנם כוחות נפש אדירים. אך לו היינו חיים יותר עם האמונה בבורא עולם ומבינים שהכוחות שלנו הם פשוט על טבעיים, כמו המכבים שנצחו את היוונים, היינו מבצעים מהלכים הרבה יותר גדולים ונועזים, והאמינו לי חברים, היינו מנצחים. איך אומר טראמפ? "בליב מי" - האמינו לי. זה מה שהיה קורה.

טוב, זהו הצד האחד של הפתרון. אבל זה רק הצד האחד. הצד השני של הפתרון הוא אפילו יותר גדול ועמוק. נקיטת עמדה שמאלנית כלפי כל עניין החזון של העתיד. אני רוצה להסביר. ראיתי היום סרטון מעניין. אינני זוכר איזה ארגון הוציא את הסרטון הזה. בסרטון זה מככבים כל מיני דמויות מכלל הציבור שחי בארץ. מכל גווני המגזרים. חרדים, דלי״ם, חילונים וערבים. היו שם בעיקר צעירים. המטרה שרצו המשתתפים בסרטון היא להראות רצון ואפשרות של דו קיום ואחווה בין כלל המגזרים בארץ. כל כך התרגשתי מהסרטון הזה, ואז אמרתי לעצמי: "וואלה, יום אחד אני הולך לעשות קליפ קומזיץ, בו ישבו במעגל אחד כל מיני צעירים מכל גווני הקשת - חסידים, ליטאים, ספרדים, דלי״ם, חרדלי״ם, חילונים, ימנים ושמאלנים, דרוזים וערבים, נשב ונשיר כולנו יחד שירי אהבה ושלום". לרגע הייתה לי הבזקה כזו של האור של ימות המשיח. לי זה ברור, דבר אחד: אם אני למשל רואה באיזו גינה איזה בחור ערבי חמוד יושב ומעיין בעיתון ואני ארצה בעומק הלב להיות חבר שלו, ואעבור לידו ואגיד לו שלום עם חיוך, נראה לכם שאי פעם הוא ירצה להזיק לי? אני אומר לכם שלא. אם כל האנשים בכנסת היו אנשים מפותחים רוחנית ברמה גבוהה, והיו באמת מרגישים אהבה הכי עמוקה כלפי כל יצור ונברא, והיו מקרינים את האהבה הגדולה שלהם בכל מילה עם חבריהם לספסל, אני מבטיח לכם שהאנרגיה הזאת הייתה מורגשת בלבבות כולם, והיינו מוצאים פתרון. הערבים היו מבינים שאנו אוהבים אותם באמת כבני אדם, והיו מבינים שסך הכל חזרנו לארצנו כבשנים קדמוניות ואין לנו כל כוונה להזיק להם אלא להיפך, לגור ביחד מתוך תחושת שותפות ואחווה. אבל מה שקורה הוא, שאנשי פוליטיקה עסוקים בפוליטיקה כידוע, ואנשי הרוח והחזון חולמים על אהבה ושלום, והפתרון מניין יגיע? לכן אני אומר, רק עם יוזמות עצמאיות נביא את הדרך לאהבה ולשלום. לא, אינני סבור שעלינו לחנך את הדור הצעיר שלנו לשנאה אל הערבים. בשום אופן. למרות כל הסכסוך בשנים האחרונות. אני בטוח בעומק לבי, שברגע שניפתח לתודעה רוחנית יותר גבוהה ורחבה, בה כל בני האדם זכאים לאהבה ולחמלה, נסתובב עם הרגשות אנושיות מלאי אהבה וקרבה, אזי כל העולם ירגיש את זה, ודברים פשוט ישתנו. כלפי הטרור ששורר בינתיים, כמובן שעלינו לנקוט בצעדים חריפים וברורים. כלפי הבנייה ביהודה ושומרון, כמובן, זכותנו לגור בכל הארץ ולא יתכן שיימנע מאיתנו לגור על איזו פיסת אדמה שלא תהיה מאדמת ארץ ישראל, ככל שלא מדובר בגזילה מידי אנשים שקנו בכספם את האדמה. אבל החינוך, החינוך שלנו צריך להיות לאהבה, לחמלה ולחזון של שלום. הלחימה באויב היא רק בדיעבד, מתוך חוסר ברירה ומתוך שנקלענו אל המצב, אך בד בבד עם המלחמה בטרור, והרחבת הבנייה בארץ, עלינו ליזום יום ולילה פעילויות של אחדות ושלום ולא להפסיק לחלום על החזון האמיתי שלנו, שהוא השלום והאחווה בין כל בני האדם. ברגע שזה יהיה החלום העמוק האמיתי שלנו, אין לי ספק, מישהו בעולם ירגיש את זה. מישהו בעולם ירגיש שאין לנו תקווה, שיום אחד נשלוט בהם ונראה להם מה זה, אלא תקוותינו היא לשכון בשלום בארצנו ולדאוג לכל התושבים, היהודים והערבים, באותה המידה. מישהו בעולם ירגיש את זה ולא רק מישהו אחד. כי לב מרגיש לב.

אני רוצה לומר לכם משהו, יהודים יקרים: את המאמר הזה ישבתי וכתבתי היום במשך כמה שעות, ואפילו מאמר יותר ארוך. אך מה שקרה הוא שלקראת סיום כתיבת המאמר, לחצתי כנראה בטעות על ׳מחק טיוטה׳ במקום על ׳שמור טיוטה׳. המאמר נמחק לי ללא יכולת לשחזר. ברגע הראשון התייאשתי . אמרתי לעצמי, "אויש, כמה לב שהכנסתי במאמר, כמה שרציתי להביא את החזון שלי לפני אחיי בני ישראל". האמינו לי ששעות מרובות של כתיבה והגהה עומדים בכל שבוע מאחורי המאמר השבועי. לבסוף אמרתי לעצמי, ללא ספק, המאמר הזה יש בו יסוד מוסד לאחינו בני ישראל, ומי יודע עד כמה רחוק יגיעו דברי המאמר הזה. התיישבתי בכוחות מחודשים ושחזרתי כמה שיכולתי. והנה אני לקראת סיום המאמר, ואני אומר לעצמי: "מי יודע להיכן יגיעו דבריי ולמה הייתי צריך לעבור את המניעה הלזו". כבר היו לי סיפורים מעניינים בעקבות מאמרים שונים שכתבתי. מי יודע. אני את שלי אמרתי לאחיי בני ישראל. הגיע הזמן לשנות דברים. המון אהבה ושלום.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!