טראמפיסטים: רק החרדים לא מאוכזבים מהנשיא

מגזר אחד ויחיד נשיא ארצות הברית טראמפ, עדיין לא אכזב מאז בחירתו – אך תחילה, כמו יהודים טובים, נפתח במאוכזבים.

הליברלים בישראל ובארה"ב, הפכו את טראמפ מרגע בחירתו לאנטישמי בעל כורחו, לשונא ישראל – בניגוד לדעתו. הם הרי, מאוכזבים ועומדים מרגע היוודע התוצאות. חוגי הימין לעומת זאת, אומנם סימנו אותו כמשיח בן יוסף, אך גילו די מהר שמדובר בבר כוכבא. אז נכון שאין מה להשוות בין הנשיא המכהן לבין הנשיא האמריקאי שקדם לו, והגיע לביקור באזור כשהוא מדלג על ישראל ומשדר לעולם כולו מסר של זלזול, ועדיין – איפה הציפיות ואיה התוצאות. מי שאמור היה להיות כורש החדש, בונה ההתנחלויות, מדבר מאז שנבחר על הדיל הגדול, ומסרב לראות את פניהם של ראשי מועצת יש"ע, שרק רצו לומר שלום.

את המתיישבים זה מטריף ובצדק. האכזבה כה מרה, עד שבמקום להודות בכך שהתקשו לקרוא נכונה את המפה, הם מעדיפים להאשים את נתניהו בפספוס ההזדמנות הגדולה. לזכותם של בנט ושקד ייאמר שלא מדובר רק בציניות, אלא בציונות. הם חזרו לפני כשבועיים מארה"ב, ושמעו מבני שיחם הרפובליקנים עדויות וסיפורים שתואמים לנרטיב שמפיצים המתיישבים. אם ביבי רק היה לוחץ ברגע הראשון, מספח את מעלה אדומים ודורש להעביר את השגרירות מתל-אביב לירושלים, טראמפ היה מגיע לישראל על חמור לבן ולא על כנפי ה'אייר פורס 1'.

קל להתגולל על נתניהו, אך צריך לזכור, שבניגוד לראשי ההתיישבות, הוא הזהיר מהרגע הראשון מפני תחושה של אופוריה מדומה. באחת מישיבות הממשלה שהתקיימו לאחר בחירתו של טראמפ, הבהיר נתניהו לשרים שהתמקדות בהעברת השגרירות לירושלים כחזות הכול, עלולה לעלות בהקפאת מכרזי בנייה – ולדברי כמה מהחברים שהשתתפו זכה להנהוני הסכמה גם מכיוון הבית היהודי. בעניין של טראמפ אפשר בהחלט לקבוע שביבי הוא הראשון שזיהה את המגבלה, אם כי, עדיין, בכל קנה מידה, מבחינתו עדיפה תזזית טראמפ על מורשת אובמה.

את שותפיו של ביבי מימין זה כמובן לא משכנע. על השטיח האדום בנתב"ג, האמירה של בנט לטראמפ כי הגיע הזמן שיכיר בירושלים כבירת ישראל, הקפיצה את נתניהו, הרבה יותר מהסלפי הפתטי של אורן חזן. אם ביבי רק היה יכול, הוא היה מניף את ידו על פיו של בנט, ולא על זרועו של חזן. בשבועיים האחרונים נתניהו מבין שבנט סימן לו על הגב מטרה, לכיוונה הוא יורה ללא הפסקה. את האכזבה מטראמפ, בנט ימשיך לתעל לכיוונו של נתניהו, עד לבחירות הבאות לכשיתקיימו, יהא אשר יהא המועד שבו ייערכו.

בישיבת הקבינט שקדמה לביקור, כל השרים, לרבות ניצי הליכוד, הבינו שאין מנוס מהיענות לבקשות טראמפ ומתן הקלות סמליות לפלסטינים. לא משיבים בשלילה לבקשה סמלית של נשיא אמריקני, ובטח שלא כשמדובר בנשיא כדונאלד טראמפ. את התובנה הזאת, הבינו גם בנט ושקד שהצביעו נגד, כשהם מודעים לכך שההקלות יאושרו, ונהנים מהעובדה שיירשם שהתנגדו - נאמנים לאמרתו של הנרי קיסינג'ר ולפיה, לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים.

נותרנו עם היחידים שטרם אוכזבו, ומדובר כמובן בחרדים. כמו האדוקים בדתם מעבר לים (להבדיל, להבדיל) שתמכו בטראמפ למרות האופי הבלתי מרוסן, כך תמיכת החרדים, בארץ ובחו"ל. התמיכה העממית בטראמפ באה כרפלקס של התנגדות לכל מה שמסמלת מורשת אובמה, בעיניים חרדיות. במישור הזה, הנשיא האמריקאי סיפק את הסחורה, כשהבהיר מלכתחילה, בניגוד לפרסומים רפורמיים זרים, כי יקפיד לשמור על מנהג המקום האורתודוקסי, בהגיעו לכותל המערבי.

תמונתו של טראמפ חבוש הכיפה השחורה המגיע לכותל המערבי, בעוד רעייתו ובתו שוהות מעבר למחיצה ומכבדות את מנהג המקום, הצדיקה את התמיכה החרדית מקיר לקיר והשמחה המגזרית שפרצה עם בחירתו. אמירה על ריבונותה המדינית של ישראל בירושלים לא נשמעה. הצהרה על ריבונותנו הדתית, הייתה גם הייתה. רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ שנלווה לנשיא האמריקאי, שימר את 'מתווה הכותל' האישי שלו בכל הנוגע לצילומים עם מפורסמים המבקרים ברחבה. גם כאן, כמו במתווה הרפורמי, נוטרלו הרבנים הראשיים לישראל, אך המסר לשם שינוי מרענן, היה הפוך בתכלית. לא פשרה, אלא הכרה, הלכה למעשה – בריבונות האורתודוקסית ברחבה.

האמירה של טראמפ, בעצם התנהלותו, היא ההיפך הגמור מהמסר ששידר הנשיא הקודם, כשהעלה על במת הבית הלבן רבה רפורמית שהדליקה נרות ושיבשה את ברכת 'שעשה ניסים' המסורתית. החרדים אם כן, הם המסופקים היחידים לעת עתה, מכהונת טראמפ. הטראמפיסטים האחרונים.

הספר המולבן

על ספרו של ראש הממשלה אהוד אולמרט, ורצונו של האסיר באגף האח"מים בכלא מעשיהו להוציא לאור את ספר הזיכרונות בן כ-1,200 העמודים (טרום צנזור) רק אחרי שיעבור את כור ההיתוך של ועדת השחרורים – נכתב כאן לראשונה, לפני שבועיים.

בעצם העובדה שהספר נכתב לא היה חידוש. את מלאכת כתיבת הספר החל אולמרט עוד בטרם הורשע ופרק ראשון ממנו פורסם בשעתו ב'ידיעות אחרונות’ - בהגהת העיתונאי דאז יאיר לפיד (לפי פרסום 'גלובס' בשעתו). את דרעי, לפיד הבטיח לשקם, את אולמרט - לשכתב.
כשאולמרט נכנס בין כתלי הכלא, הוא ראה בכתיבה סוג של תרפיה, ובהעלאת הזיכרונות - הסחת דעת. גם כשהשב"ס הערים קשיים וסירב לאפשר לו שימוש במחשב מעוקר מכל תוכנה למעט וורד, אולמרט לא ויתר ושלח את ידו בקולמוס.

בכל תפקידיו הפוליטיים התבלט אולמרט כמי שלא נותר חייב - לא כספית אלא מילולית. הוא עלב, סנט, התריס והשתלח בציניות מושחזת ביריבים מחוץ ומבית. בתקופת ההתנתקות הוא עשה לנתניהו בית ספר תקשורתי שכמוהו לא היה לפני, ובינתיים גם לא אחרי. את האש הזאת גם אלף כלאים לא יוכלו לכבות. ביבי אינו האישיות היחידה שתיכנס עם פרסום הספר לכוננות ספיגה. במשך שבתו באגף השמור במעשיהו, העלה אולמרט על הכתב את מה ששמעו ממנו חבריו הקרובים, בנוגע להתנהגות פרקליטות המדינה בענייניו המשפטיים והנסיבות הפוליטיות שהובילו לציד הגדול.

לפני שבועיים נכתב כאן שאת ההוצאה לאור של ספרו, מבקש אולמרט לעכב עד לאחר שוועדת
השחרורים תדון בעניינו. עקרונית, זכויותיו כאסיר לא היו אמורות להיפגע בגלל הבעת דעה. חופש הביטוי הוא ערך נאור ובדמוקרטיה אמיתית לא היה אמור להיות קשר ישיר או עקיף בין הדברים. אבל אותנו החרדים לא צריך לשכנע שהלכה למעשה, למוסדות המדינה יש את חוקי היסוד שלהם, ובראשם חוק יסוד כבוד הפקידים והפרקליטים.

אם חלקים מהתוכן דלפו עד לכאן, אין זה פלא שהם הגיעו גם לידיעת הגורמים האחראיים בשב"ס, שעיניהם בכל – והשוקולד המריר שאולמרט עמד להאכיל אותם, עניין אותם הרבה יותר מהטורטית של ברגותי. גם התגובה הייתה צפויה למדי, כשראש הממשלה לשעבר, הואשם ציבורית כמי שהדליף לכאורה חומרים מסווגים ופגע בביטחון המדינה. אולמרט אומנם נחקר בשלל תיקים ובכמה מהם אף הואשם, אך בכל תקופתו כראש ממשלה גם גדולי שונאיו לא העזו להאשים אותו בפגיעה בביטחון המדינה.

מהקבינט של אולמרט, כמעט ולא זלג מידע, זאת, בניגוד לממשלה הנוכחית ששותפיה מאשימים זה את זה ללא הפסקה, בהדלפות חומרים מסווגים. רק בישראל יכול הנשיא האמריקני טראמפ לחוש כמדינאי הדיסקרטי בתבל - בהשוואה להאשמות שחברי הקבינט הישראלי מטיחים זה בזה. איווט מסמן את בנט, בנט מאשים את ביבי – כאשר שרים אחרים, מצדדים בעמדת שניהם, וסבורים ששני הצדדים צודקים.

אחד מהשרים שיצא מזועזע מישיבת הקבינט ושמע בתקשורת איך דווקא אולמרט הופך לשעיר לעזאזל, נזכר השבוע, איך לאחר תקיפת הכור האטומי בסוריה, היה זה ראש האופוזיציה נתניהו, ולא ראש הממשלה אולמרט, שברגע של חוסר זהירות, אישר את הפרסומים הזרים, כשסיפר שראש הממשלה התייעץ עמו, בטרם הורה על התקיפה.

קשה להבין בשל מה מתגוללת הפרקליטות על ראש הממשלה לשעבר ששילם את חובו לחברה בע"מ. ברגע שנמנעה מאולמרט הזכות לתעד את חומריו על גבי דיסק קשיח, אך טבעי היה שאת טיוטת כתב היד הוא לא יוכל לשמור בתאו, ואת מה שסיים - יעביר לעורכי דינו. בשב"ס טענו השבוע כי לפני שאולמרט נכנס לכלא הובהר לו שאין להכניס חומרים שיש בהם רגישות ביטחונית גבוהה, והוסבר לו שיוכל לכתוב את רשימותיו אך הן יישארו במעטפה סגורה בבית הסוהר בתאו, מבלי שיתאפשר לו להוציא את החומר אל מחוץ לכלא.

גם אם יש דברים בגו ואולמרט עבר עבירה משמעתית, מכאן ועד הפיכתו למי שפוגע בביטחון המדינה – הדרך רחוקה. ספרים מהסוג הזה נכתבו וייכתבו על ידי בכירים לשעבר, במערכת הביטחון ובמערכת הפוליטית. בעולמם של הכותבים בני החורין - אין מגבלות על הכתיבה, אלא על הפרסום לבדו. הצנזורה מגיהה, משמיטה, ומותירה חלק נכבד מהספר בחדר העריכה. הספר המולבן זוכה בדרך כלל למסע יחסי ציבור שבמרכזו, הדגשת החלק העלום שנחתך על ידי הצנזורה, ככלי מקדם מכירות.

התחושה בצד של אולמרט היא, שלא מדובר בספר אלא בסופר. לא את כתב היד מנסים להותיר בחדר הכתיבה, אלא את הכותב עצמו.

לראות את המולד

בשנתיים מינוס של קדנציית לפיד כשר אוצר, פורסמה במדור זה סדרה פיננסית-פוליטית, תחת הכותרת "משחקי הכסף", שעסקה במעלליו של אורי אריאל כשר הבינוי והשיכון והממונה על החטיבה להתיישבות. בין לבין, שיגר גם ח"כ מוישה גפני, אז לוחם פרלמנטרי ויו"ר ועדת כספים לשעבר (וברטרו פרספקטיבה גם לעתיד), מכתב חריף ליועץ המשפטי לכנסת אייל ינון, שפורסם כאן לראשונה.

המאמרים שפורסמו פה, כמו המכתבים של גפני, נסמכו ברובם על דו"חות של מכון מולד, המרכז להתחדשות הדמוקרטיה. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בשבוע שעבר על מעללי אורי אריאל, נראה כמו סיכום החומרים שהתפרסמו באותם ימים – על מעללי החטיבה להתיישבות, הגרעינים התורניים וכל שאר עצי הפרי שנשתלו בבוסתן הדתי לאומי.

גפני אומנם העלה את הדברים, בין השאר, בוועדה לביקורת המדינה בראשה עמד אז ח"כ אמנון כהן מש"ס שהוכתר באותה שנה בתואר המפוקפק של אביר התנועה לאיכות השלטון. אמנון רב הזרועות, לא שש לשתף פעולה נגד האינטרסים של הציונות הדתית, אך גפני הבהיר לו כי אין מנוס, לעשות זאת בחריקת שיניים ובחוסר ברירה, כתגובה מינימליסטית למעללי ממשלת בנט-לפיד. אורי אריאל הרי, סומן בשעתו כמשגיח שארגן לשותפות עם לפיד תעודת כשרות – בהליך שגם הוא מזכיר, באסוציאציה כשרותית די ברורה, פרק אחר מדו"ח המבקר.

המכתב של גפני מה-9.9.2014 שפורסם כאן בשעתו, הצביע על כל הרעות החולות שקיבלו השבוע דיאגנוזה רשמית על ידי המבקר יוסף שפירא. דובר בו על מינהל בלתי תקין והפרת כללי התמיכות; תמיכת החטיבה להתיישבות בעמותות ימין של מקורבים לבית היהודי, כולל עמותות הפועלות בצפון תל אביב; הימנעות מדיווח בוועדת הכספים שנוהלה על ידי איש הבית היהודי, ניסן סלומיאנסקי – אישיות אבירית בפני עצמה.

גפני לא הסתפק באמירות ערטילאיות, ובמכתבו צירף רשימה שמית של ראשי עמותות הפעילים בבית היהודי ונהנים מהתקציבים השוטפים, המיועדים לפריפריה. המכתב של גפני נראה במבט לאחור כמו טיוטת דו"ח המבקר דהיום – אלא שהמבקר מטעם עצמו אז, לא מעוניין במחמאות כיום. בדיון שנערך בשבוע שעבר בוועדת הכספים, העדיף גפני למקד את השיח עם שר החקלאות אריאל בהקצבת המים לחקלאים, ובכך למלא פיו מים, ולא רק מטאפורית.

אורי אריאל עוד ילמד בדרך הקשה את מה שחוו על בשרם נציגים ומנהלי גופים חרדיים. עד היום התמקדה תשומת הלב במשאבים שהועברו לחרדים. בדיקות העומק שנערכו לעמותות החרדיות, כמוהן כבדיקה רפואית פולשנית, שמותירה את החולה כאוב, גם אם לא התגלה כל ממצא מחשיד. כשטפטפת ההשקיה לציבור החרדי נבחנה בשבע עיניים, מפעל ההתפלה למגזר הדתי לאומי, פעל ללא בקרה. דו"ח המבקר הזה, הוא בסך הכול הצעד הראשון בסימון התקציבים הדתיים הלאומיים כיעד לבקרה.
אבל עוד משהו, לא פחות חשוב, אפשר להסיק מקריאת הדו"ח – ומדובר בחשיבותה של מערכת נתונים מקצועית, לצד העשייה הפוליטית. אין זה הדו"ח הראשון שניכרים בו טביעות אצבעות של גורמים לא ממלכתיים. עמותת מולד בעלת האג'נדה הברורה, הצליחה לעשות לאריאל, מה שאף יריב פוליטי לא היה מסוגל לחולל. דוגמאות משמאל לא חסרות, וגם מימין – אנו רואים בשנים האחרונות פריחה של עמותות מחוללות שינוי, כמו 'אם תרצו' ותחקיריה מחוללי הסערה על אנשי עמותות
השמאל שהסגירו סוחרי קרקעות הערבים.

הגיע הזמן שגם לציבור החרדי, יהיה ארגז תחמושת של נתונים מקצועיים מהסוג הזה. יידע כל מתנכל סדרתי המדבר גבוהה על ערכים, כי גם במישור המקצועי, הציבור החרדי יודע להשיב מלחמה, לראות את הנולד, וגם את המולד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!