לזכרו של שילוח ולדרכו של אמסלם • טור מיוחד

חיים ומשה

ידידי הפרופסור ע.א. אתה תוהה היאך הצלחתי לייצר אינטגרציה בין פרשיית קצב והכרעת הדין הקשה, לבין מעשה הרב אמסלם שהורחק זה לא מכבר מש"ס.

ובכן אפנה את תשומת לבך כי בשולי שתי הפרשות מצויה אמתה אחת שבעטיה, או בלעדיה, עמדה שאלת ההתהוות של שתי הטרגדיות: חוסר יכולתו של מושא הפרשה להתעלות מעל לרגע מכריע. אילו היו שני האישים [שכמובן אין כל קשר בין מעשיהם] מתעלים מעל לנקודת הרתיחה שממנה כבר אין דרך חזרה היה הנרטיב מסתיים אחרת.

דעותיו של הרב אמסלם ידועות בציבור כבר תקופה ארוכה. את הגיגיו על תורה ועבודה שמעתי כבר לפני למעלה משנה והם אינם שונים קרדינלית, מתפיסתו של אלי ישי יו"ר ש"ס.

גם פסיקותיו בעניני הגיור מהפכניות אולי לאזניים ליטאיות אבל אינן זרות בהכרח לרוחם של רבנים המזוהים עם התנועה. מפני מה איפא מיהר כל כך אמסלם 'לשבור את הכלים'? מדוע לא המתין מעט לשעת כושר ראויה יותר מתוך התבוננות לטווח ארוך? ובחזרה לנשיא לשעבר, בשתי נקודות זמן עשוי היה האיש למוגג את הסיפור ולחסל את הפרשה: בהיענותו להצעת השוחד, ובהסכמתו לעסקת הטיעון המפורסמת. מפני מה מיהר כל כך קצב לשבור את הכלים'? מדוע לא המתין מעט לשעת כושר ראויה יותר מתוך התבוננות לטווח ארוך?

תחושת הבטן של אנשים כי בנקודת זמן מסויימת יוכלו לשנות הכל, ולייצר הוויה מציאותית חדשה גם אל מול כולם, הינה בלתי נתפסת למתבונן מן הצד, אך היא אנושית.

אגב, גם אריה דרעי, סבל ממנה בשעתו כשהחליט לצאת למלחמה אל מול ידיעות אחרונות והממסד.

השאלה שנותרה פתוחה היא רק מדוע אנשים קרובים העומדים מחוץ למסלול התלול הזה לא מונעים את אותם טייסים אומללים מלהיכנס לאותה נסיעת ורטיגו כה מסוכנת?

תרבות

השבוע הלך לעולמו השחקן יוסף שילוח המוכר יותר לצעירים (וגם למבוגרים) כ'מיסטר סלבדור' מסרט הקאלט הישראלי 'חגיגה בסנוקר'.

הסרט הישן, שעבר דורות של נערים וצעירים חרדים, הוא אחד הסרטים הישראלים הראשונים המעלים תמונות של משפחה חרדית (השדכן חנוכה, ובתו של הרב החסודה), ואשר עושה שימוש במוטיבים דתיים (כבר נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו").

למרות הדמויות הגרוטסקיות משהו, המציגות את הרב החרדי ואת השדכן הנוכל בצרה מוקצנת ומצחיקה, נדמה כי אפשר לקבוע בוודאות, בפרספקטיבה של שנים, כי סרטים כמו חגיגה בסנוקר עם הדמויות החביבות שלא מתכוונות להרע או ללעוג, עולים לאין ערוך על עשרות הסדרות החדשות המציגות, בכשרון ובדיוק רב, את הפרט החרדי כנוכל, בעל תשוקות אפלות, המבקש רק להתנתק מן המרחב בו הוא כלוא.

מול העיניים

רגע לפני החלפת השטרות והדיוקנאות המוטבעות אליהם: "בחלום בחזון לילה ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלויים בבית המקדש כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עמה בגולה.

"חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה, שמיראתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום, השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה. שאם היו אחי בני עמי שומעים, לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה להם. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב" [ש"י עגנון מתוך דברים המוטבעים, עדיין, על שטר של 50 ₪].

אסטטיקה

גברת נ. שלום. במכתבך את מספרת כי בתך נוהגת ללעוס גומי לעיסה [מסטיק] באורח קבע ואף נכנסת לחדר השירותים כשהמסטיק בפיה, ואת מבקשת כי אסייע לך במציאת מקור לאיסור שכה טריוויאלי בעינייך.

ובכן אפנה אותך לבעל הילקוט יוסף [הרב יצחק יוסף] שמגלה כי אין כל איסור בכניסה עם דבר מאכל בפה לתוך חדר בית הכיסא. הרב יוסף מדגיש אמנם כי מנהג כזה אינו ראוי מן ההיבט האסטטי, אך אין בינו לבין ההלכה הקונסטיטוציונית מאום.

אמרי לביתך איפא, כי התנהגות זו, היא דוחה, לא מקובלת, וחסרת כל חוש אסטטי מינימלי. אל תאמרי לה שיש איסור בדבר.

[email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!