הדמוקרטיה לא תמות בעלטה, אלא לאור היום

שתי דקות אחרי שטיסת יונייטד נחתה בשדה התעופה רונלד רייגן בוושינגטון הבירה, ההתראות בסמארטפון התחילו לצפצף. הטיסה עברה בשלום, הפעם שום נוסע לא עבר התעללות מעבר למקובל בחברות התעופה בארה"ב. ההתעללות היא של הנשיא דונלד טראמפ ברשויות החוק. התוכנית שלי, להקדיש את הביקור לעסקי ההון־שלטון המשגשגים בעידן טראמפ, תידחה. עכשיו זה הכל ג׳יימס קומי.

הפוליטיקה בעידן טראמפ מתחרה סוף־סוף בתוכניות הריאליטי ובסדרות הטובות ביותר של HBO. בעוד שבועיים תעלה העונה החמישית של "בית הקלפים", אבל קשה לדבר על דריכות והתלהבות כמו אלה שאיפיינו את הציפייה לעונות קודמות, שבהן קווין ספייסי לימד את האמריקאים את עקרונות הפוליטיקה המקיאווליסטית של המאה ה–21. בעידן המטורלל של טראמפ נראית "בית הקלפים" כקרובה יותר ל"בית הלבן", הסדרה מתחילת שנות ה-2000, שבה הנשיא הוא דמות אחראית, שמתעניינת במדיניות ולא רק בתככים, חיסולים, רציחות וקומבינות.

חלק מחובבי "בית הקלפים" מצאו בינתיים עניין בסדרה "מיליארדים" של Showtime. השבוע היה ברור ש"מיליארדים" מחוברת לחדשות יותר מ"בית הקלפים". הסדרה עוסקת במאבקי הכוח בין התובע של המחוז הדרומי של העיר ניו יורק לבין מיליארדר המנהל קרן גידור. הצופים נחשפים לא רק לדרך האמיתית שבה עובדים התובעים הכלליים - הרבה מידע פנים - אלא בעיקר לדרך שבה עובד התובע הכללי. צ׳אק רודס רותם את החקירות שלו נגד המיליארדרים ומנהלי הבנקים לצרכיו הפוליטיים, וכאשר הוא מחליט להתמודד על תפקיד מושל מדינת ניו יורק הוא לא מהסס לתת למיליארדר מקומי אחר לנהל עבורו את ההצגה מאחורי הקלעים. הציניות המוחלטת שבה מוצגת מערכת אכיפת החוק והמשפט האמריקאית ב"מיליארדים" נראית לפתע דוקומנטרית לחלוטין, בעיקר השבוע, לאחר טראמפ העיף בדקה את ראש ה-FBI, שבדיוק החל להרחיב את החקירה נגדו.

לרגל המאבק בטראמפ החליט עורך "וושינגטון פוסט", מרטי ברון, להוסיף סיסמת קרב המופיעה כבר כמה חודשים מתחת ללוגו של העיתון באתר האינטרנט שלו: "הדמוקרטיה מתה בעלטה". המסר בין השורות: טראמפ הוא איום על הדמוקרטיה, רק אור השמש יציל אותנו, רק עיתונות לוחמת תמנע את קריסת הדמוקרטיה האמריקאית.

"וושינגטון פוסט", העיתון ששלט בעבר בעיר הזאת ובפוליטיקה האמריקאית, איבד בשנים האחרונות חלק ממעמדו המיוחד כתוצאה מהאינטרנט ומעלייתם של אתרים כמו פוליטיקו. בשנה האחרונה הוא שוב פורח, הודות להשתלטות של ג׳ף בזוס מאמזון על העיתון ולהשתלטות של דונלד טראמפ על הבית הלבן.

אני כלל לא משוכנע שאור השמש מספיק. לא מפני שראש ה-FBI ג'יימס קומי פוטר ביום שמש אביבי במיוחד, וגם לא מפני שלמחרת לא נצפו שום הפגנות ומחאות באזור הבית הלבן, בכיכר דופונט ובשכונות היוקרתיות של הבירה. אלא בעיקר משום שטראמפ עושה הכל בגלוי, בגדול, על השולחן - ורבע מהאמריקאים מריעים לו. הוא מהמחנה שלהם, כל השאר לא חשוב.

אם אתם קוראים "הארץ", "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" וצופים ב-CNN, פיטוריו של קומי הם עוד לבנה בהרס הדמוקרטיה האמריקאית. קווי הדמיון נמתחים לימי הנשיא ריצ'רד ניקסון. אבל אם תזפזפו לרשת פוקס, או תקראו את מאמר המערכת של "וול סטריט ג'ורנל", תחשבו שהסיפור הרבה יותר פשוט: קומי היה מנהל גרוע, הוא ניהל את חקירתה של הילרי קלינטון בצורה כושלת, הוא התערב בפוליטיקה ומסר דיווח מוטה לסנאט.

באופן משעשע, עד השבוע זאת היתה הדעה הרווחת בקרב רוב הממסד הפוליטי הדמוקרטי. לו קלינטון ניצחה בבחירות, סיכוי סביר שהיא היתה שולחת את קומי הביתה. אבל טראמפ ניצח, וקומי החליט לחקור את החשדות סביב הקנוניה של טראמפ עם הרוסים ערב הבחירות - וטראמפ הוא זה שזכה לפטר אותו.

חתן פרס פוליצר, העיתונאי ג׳סי אייזינגר מאתר התחקירים פרופבליקה, לקח בשנה שעברה חופש, וכתב ספר על מה שקרה למערכת אכיפת החוק האמריקאית ב-20 השנים האחרונות. הוא לא התרכז בבית המשפט העליון, בחוקה או במשטרה - הנושאים שנמצאים כל הזמן בכותרות - אלא בסוגיה שמעטים רוצים לעסוק בו: מדוע משרד המשפטים האמריקאי איבד עניין או את היכולת להביא לדין את הבוסים האמיתיים בארה"ב - המנכ"לים של חברות הענק.

כאשר אייזינגר חזר מהחופשה הוא תיכנן להקדיש את זמנו לחקירת הדרך שבה חברות הענק האמריקאיות משתלטות על הרגולציה והאקדמיה - אבל אז טראמפ נבחר, וכמו רבים אחרים נאלץ אייזינגר להקדיש את רוב מרצו לטראמפ, לתחקירים על עסקיו ולניגודי העניינים הבלתי נגמרים ביניהם לבין תפקידו.

שאלתי את אייזינגר, שחקר את הפוליטיקה והתמריצים של מערכת המשפט תחת בוש הבן ואובמה, איך מרגישים הקהילה המשפטית, העיתונים והאינטלקטואלים ביום שאחרי פיטוריו של קומי.

"תראה, מכרו לנו במשך שנים, מכרו ואנחנו קנינו את הסיפור, שהעיקרון הקדוש בארה"ב הוא שלטון החוק", משיב אייזינגר. "אנחנו מדקלמים את זה כל הזמן. זה סיפור נהדר. אבל בהדרגה — ועכשיו מהר יותר הודות לטראמפ — אנחנו מתעוררים ומתפכחים".

השלב הראשון בהתפכחות שמתאר אייזינגר היה כאשר יותר ויותר אמריקאים שהבינו שהרעיון של שלטון החוק והחיבור שלו לדמוקרטיה מתרוקן ממשמעות — כאשר את החוקים כותבים בעלי הכסף והכוח. הם לא רק כותבים אותם, הם גם מפרשים אותם ואוכפים אותם בהתאם לכוח שלהם. ראינו את זה היטב במערכת הבחירות האחרונה, כשגם השמאל וגם הימין רכבו על סיסמאות נגד העשירים ונגד וול סטריט ש״חטפו״ את הדמוקרטיה מידי העם. ברני סנדרס, נושא הדגל המובהק אמנם הובס, אבל זה כמה שבועות הוא נבחר שוב ושוב בסקרים לפוליטיקאי הכי פופולרי בארה״ב. רוב האמריקאים, גם מהצד הימני של המפה הפוליטית, מאמינים לו כשהוא אומר שהקונגרס עובד בשירות המיליארדרים.

אגב, זה לא רק סנדרס. תקשיבו לריצ׳רד פוזנר. מדובר בשופט שמרני, אחד המשפיעים בארה״ב ב-30 השנים האחרונות. הוא נחשב לגאון בתחום הכלכלה של המשפט ולסדין אדום בפניהם של רבים מהליברלים. בחודש שעבר הוא הסביר ש"השחיתות האמיתית בארה"ב היא השליטה של העשירים בחברי בקונגרס. המחוקקים הם עבדים של התורמים".

אייזינגר מתאר את השלב השני בהתמוטטות המיתוס האמריקאי של שלטון החוק. רבים מהאמריקאים, בורים רציונלים כמו כולנו, הוכו בתהדמה כשטראמפ פיטר במכתב אחד את קומי. מה? הוא יכול לעשות את זה? לפטר את ראש הבולשת הפדרלית כאשר הוא עצמו נמצא תחת חקירה? איפה הקונגרס, הסנאט, מערכת המשפט?

כן, אין שום דבר שמונע מהנשיא לפטר במכתב ראש ה-FBI. אין גם שום דבר שמונע מהנשיא לא לפרסם את הדו"חות שלו למס הכנסה אף שכל הנשיאים עשו את זה לפניו. אין גם שום דבר שמונע מהנשיא למנות את ילדיו לתפקידים בכירים בבית הלבן בשעה שהם ממשיכים לנהל את עסקיו הבינלאומיים. אין לנשיא שום מניעה משפטית להפסיק לפרסם את רשימת המבקרים בבית הלבן. אין שום מניעה חוקית מהנשיא לפתוח בית לבן שני במועדון הגולף הפרטי שלו.

מה עצר את הנשיאים הקודמים? כמובן, נורמות. יש דברים שהנשיא עושה ולא עושה, יש דברים שלא עושים, יש דברים שנראים לא טוב. דמוקרטיה היא לא חוקה ולא חוקים. דמוקרטיה היא תרבות ונורמות. קחו את החוקה האמריקאית, ספר החוקים שלה ואלפי רגולציות, ותשתילו אותם במדינה כמו רוסיה או איפשהו באפריקה - מה בדיוק תקבלו? כלום. העקרונות החשובים ביותר בדמוקרטיה ובכלכלה הם הלא פורמליים - תרבות, נורמות, ערכים, הון חברתי. הם הרבה יותר חמקמקים, מורכבים, נזילים, מספרי החוקים, אבל הם אלה שעושים את ההבדלים העמוקים ביותר.

״אנחנו לומדים עכשיו שהחוקה והחוקים שלנו לא שווים הרבה עם יש מישהו שמוכן להתעלם מהנורמות המקובלות״, ממשיך אייזינגר, "אנחנו לומדים שכמעט הכל פוליטי. עכשיו הבנו, אם עדיין לא ידענו את זה, שגם ה-FBI הוא פוליטי".

חלק מהקוראים יבטלו את דבריו של אייזינגר כמתקפה נוספת של עיתונאי ליברלי על טראמפ. אבל מי שיקרא את ספרו המעולה, The Chickenshit Club, יגלה שחלק גדול מהביקורת שלו על כישלונה המתמשך של התביעה מול עברייני צווארון לבן ששדדו את מעמד הביניים האמריקאי עוסק דווקא בשמונה שנות אובמה - הנשיא שלאחר המשבר הפיננסי הגדול מאז 1929 מינה תובעים כלליים שלא הגישו ולו כתב אישום אחד נגד מנכ״ל של בנק גדול או חברת ענק אחרת. כאשר טראמפ פיטר לפני שלושה חודשים את התובע הכללי של ניו יורק, פריט בהרארה, וכל הממסד הדמוקרטי צעק שבהרארה היה מופת לאיש חוק ללא מורא ומשוא פנים ולכן טראמפ פיטר אותו - אייזינגר גיחך: בהרארה עשה כל דבר שבעולם כדי לא להתעמת עם אנשי הכסף הגדול. את כל הפרסום שלו הוא עשה על בסיס הגשת כתבי אישום נגד מנהלי קרנות גידור שהכוח הפוליטי שלהם אינו מאית מכוחם של מנכ"לי הבנקים וחברות הענק.

אייזינגר מתאר בספרו את הקריסה של מערכות אכיפת החוק בארה״ב בהקשר של הגשת כתבי אישום נגד מועדון הכסף הגדול. האם יש קשר בין נשיאות טראמפ לבין מה שהתרחש בארה"ב התאגידית ומערכות אכיפת החוק בעשור שלפני עליית טראמפ? ״כן, אנחנו רואים קריסה באמון במוסדות", עונה אייזינגר. "המשרדים של התובעים הכלליים בארה״ב איבדו בעשור האחרון את האמון שלהם בעצמם, ביכולת שלהם להגיש כתבי אישום ולהגיע להרשעות. אנשים פחדו ללכת נגד הכסף הגדול, נגד חברות הענק. אנשים לא האמינו במוסדות שהם היו מופקדים עליהם. התרחשה שחיקה מתמשכת בנורמות, במקצוענות, ביכולות ועלייה במפלס הפחדנות. אובדן האמון הזה בתוך המוסדות מביא לאובדן האמון של הציבור במוסדות עצמם — הציבור לא מאמין להם יותר״.

האם טראמפ באמת נלחם בתקשורת?

"פייק ניוז" ו"מלחמה על התקשורת" הם שתיים מהסיסמאות הכי שגורות בתקשורת האמריקאית בשנה האחרונה. פוליטיקאים ועיתונאים מימין ומשמאל אימצו את הסיפור על פייק ניוז כמה שמשנה את העיתונות והפוליטיקה. מחקרים ראשונים שערכו מומחי תקשורת באמצעות כלים איכותיים וכמותיים מראים שמדובר בניפוח: ההשפעה של חדשות מזויפות על הציבור ועל תוצאות הבחירות היו קלושות.

ומה עם המלחמה של טראמפ בתקשורת? הכותרות האלה מזכירות לנו קצת את המלחמה של בנימין נתניהו בתקשורת, ויש שטוענים שמדובר באותה שיטה ובאותו תרגיל.

ובכן, ייתכן שאכן מדובר באותו סיפור, אבל הסיפור האמיתי, בארה"ב כמו בישראל, שונה בעליל מהכותרות.

מגזין "פוליטיקו" פירסם בשבוע שעבר תחקיר גדול על אחורי הקלעים של יחסי טראמפ והתקשורת. מתברר שמחוץ לטוויטר והרחק מאור הזרקורים, כשהוא לא משלהב את תומכיו, טראמפ דווקא מאוד אוהב עיתונאים. הוא ואנשיו מאכילים את התקשורת ללא הפסקה, כולל התקשורת השמאלנית, וסוגרים עמה עסקות. למעשה, טראמפ יותר חובב תקשורת מאובמה.

אז מדוע טראמפ מטפח את הסיפור של מלחמה על התקשורת? כי צבא תומכיו אוהב את זה. הם שונאים אליטות, שונאים את התקשורת השמאלנית, וככל שטראמפ חובט יותר בתקשורת הם יותר מרוצים. אבל מדוע התקשורת משתפת פעולה? כי גם היא לא חפה מאינטרסים, כלכליים בעיקר. המאבק ההירואי בין התקשורת לטראמפ מתאים מאוד לרוב גופי התקשורת - בעיקר משום שרובם משגשגים מאז שטראמפ רץ לנשיאות ומאז שנכנס לבית הלבן.

רשתות החדשות בכבלים חוגגות. ב-CNN מייללים הפרשנים הליברלים על טראמפ, אבל הבוסים שלהם מחככים ידיים בהנאה מהרייטינג. קרקס הראשים המדברים נהפך למגוחך ושטחי מאי־פעם - אבל לא מדובר בעיתונות, אלא בעיקר בשעשועים. וכאשר רוב השדרנים הבולטים ברשתות "השמאלניות" הם מולטי-מיליונרים עם חוזים שנגזרים ישירות משיעורי הצפייה בהם - הם זקוקים יותר מתמיד לנרטיב של מאבק הירואי נגד הממשלה, נגד טראמפ ונגד שקיעת הדמוקרטיה.

רייצ'ל מאדו, כוכבת הרשת הפרוגרסיבית MSNBC, רושפת גיצים מדי ערב בנאום שלה לאומה על עוולות טראמפ ועל האי־שוויון בארה"ב. כאשר השחיתויות החוקיות של הקלינטונים נחשפו היא פחות זעמה, אבל הסימביוזה בינה לבין טראמפ, לפחות בתחום הכלכלי, הרבה יותר ברורה. MSNBC, כמו CNN, משגשגת בעידן טראמפ, ויש להניח שחבילת השכר הנוכחית של מאדו, שמוערכת ב–7 מיליון דולר לשנה, תשודרג יחד עם רייטינג השיא שאליו זינקה החודש התוכנית היומית שלה. עדיין לא ברור אם טראמפ יצליח לקחת את ביטוח הבריאות מ–10 או 20 מיליון אמריקאים - אבל יש סיכוי טוב שאת מאדו הוא יהפוך למולטי־מיליונרית, אם היא עדיין לא כזאת.

על סינקלר שמעתם?

״סינקלר יהפוך את טראמפ לנשיא״. האיש שישב מולי ואמר את הדברים היה נחרץ כהרגלו כאשר נפגשתי אתו לפני שנה בניו יורק, אבל לי לא היה מושג מי זה הסינקלר הזה ומדוע הוא זה שיהפוך את טראמפ לנשיא.

החוזה שלא נתן לי אישור לצטט אותו בשמו הוא איש היי־טק יהודי התורם למפלגה הרפובליקאית ומכיר היטב את הפוליטיקה האמריקאית. בשונה מרוב התורמים העשירים, מדובר באדם שלעתים מצליח לשמור על ניתוח מפוכח וחד למרות העדפותיו הפוליטיות הברורות.

מי זה סינקלר ומדוע הוא יהפוך את טראמפ לנשיא, שאלתי. סינקלר היא חברת מדיה קטנה יחסית, בעלים של רשתות טלוויזיה ורדיו מקומיות, הפרושה בכל ארה״ב. טראמפ סגר אתו עסקה: הם ידחפו את טראמפ בתחנות הרדיו והטלוויזיה בכמה מדינות חשובות, Swing States, שיכולות להביא מהפך - והוא ייקח את הנשיאות.

התחזית נראתה לי קצת הזויה. כמו רבים טעיתי לחשוב שהעולם הוא רשתות הטלוויזיה הגדולות, העיתונים הגדולים. כמובן שחלק אדיר מהאקשן התקשורתי והפוליטי בארה״ב - בכל מקום שאינו ניו יורק, בוסטון, לוס אנג׳לס, סן פרנסיסיקו ושיקגו - מתרחש בתוכניות רדיו וטלווויזיה אחרות. שם נמצאת ארה"ב האמיתית, זאת שנקראת לעתים Fly Over States - שם נמצאים האנשים שהעלו את טראמפ לשלטון ורובנו לא היינו קשובים להם.

למחרת הבחירות נזכרתי בסיפור על סינקלר. נכנסתי לאינטרנט והסתכלת על המניה של חברת המדיה. פעם ראשונה האיש צדק: טראמפ אכן נבחר לנשיא. פעם שנייה הוא צדק: המניה אכן זינקה ללא סיבה כלכלית נראית לעין. אבל לאחר הבחירות התחיל הסיפור להתחמם. חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, לא נזהר מספיק בדבריו ואמר בפגישה עם מנכ"לים שהוא וטראמפ סגרו עם סינקלר עסקה, שלפיה רשתות הטלוויזיה והרדיו של סינקלר יתמכו בטראמפ. "וושינגטון פוסט" הלך ובדק את המשדרים, וגילה הטיה מובהקת לטובת טראמפ לכל אורך הקמפיין.

החלק המעניין הגיע כאשר טראמפ נבחר לנשיא ואחד המינויים הראשונים שלו, יו"ר הרשות הפדרלית לתקשורת, הכריז על שינויים רגולטוריים מרחיקי לכת שיאפשרו לרשתות טלוויזיה ורדיו, בדיוק מהסוג של סינקלר, לרכוש מתחרות גם כאשר הרכישות יהפכו אותן למונופולים. מניות סינקלר לא סתם דהרו.

השבוע, כאשר כל הכותרות היו ממוקדות בקומי ובצפון קוריאה, נסגרה בשקט יחסי העסקה שבה רכשה סינקלר רוכשת את "טריביון" ב-4 מיליארד דולר. זה כסף קטן במונחים אמריקאיים, אבל בפריימריז במפלגה הרפובליקאית ובמרוץ לנשיאות ניצח טראמפ בזכות כמה מיליוני קולות באותן מדינות בדיוק שבהן רשתות כמו סינקלר שולטות בתמונת המציאות של רוב התושבים. ואכן, מיום הבחירות השלימה מניית סינקלר עלייה של 38% - לעומת עלייה של 11% במדד S&P, תוספת של כ-700 מיליון דולר לשווי השוק של החברה.

אז אלה לא רק פייק ניוז וגם לא בדיוק מלחמת כל בכל של טראמפ בתקשורת והתקשורת בטראמפ. אלה עסקים. "אמנות העסקים", כמו שהנשיא קורא לזה. לפעמים הממשלה משלמת בפרסום, לפעמים הטייקונים המקורבים לה משלמים לתקשורת, לפעמים זה מימון ולפעמים הדרך הטובה ביותר לקבל סיקור אוהד או להעניש כלי תקשורת שלא משתף פעולה היא באמצעות שינוי הרגולציה וצמצום התחרות בענף.

אבל עם כל הכבוד לטראמפ וסינקלר, בתחום הזה נתניהו ובעלי העיתונים, האתרים והערוצים לא צריכים השראה מארה"ב. כשטראמפ עוד לא חלם על ריצה לבית הלבן, שלדון אדלסון כבר מימן לנתניהו עיתון מיוחד. כשג׳ארד קושנר עוד היה דמות אנונימית נתניהו ונוני מוזס כבר ישבו בירושלים ותיכננו לחלק ביניהם את השלל: אני אסדר לך להיות ראש ממשלה כמה שתרצה, ואתה תסדר לי את הרגולציה והחוקים כדי לצמצם את התחרות בענף העיתונות.

דמוקרטיות לא מתות בעלטה, אלא באור יום בוהק, כאשר אנחנו מתרגלים, מקבלים ומפנימים כל בוקר, כל יום, עוד שחיקה, עוד עיוות, עוד קומבינה, עוד עוולה, עוד נורמה שהתפוררה - עד שאנחנו כבר לא מבחינים במה שקרה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!