בית חולים לטרקטורים פצועים

במוזיאון הטרקטור במושב עין ורד ניצבים יותר מ–140 טרקטורים וכלים חקלאיים. לצופה הלא מיומן ייראו כלי הרכב הישנים דוממים ושקטים. עבור 25 המתנדבים הקבועים שמתייצבים מדי יום שישי עם שחר בעין ורד, הכניסה לחלל התצוגה מלווה ברעש בלתי פוסק: כל כלי מדבר אליהם, שורק את סיפורו, חורק את מכאוביו, נושם את ניחוח האדמות והנופים שחרש. עבור אלה שמסוגלים לדבר עם מכונות, אין שם רגע דל של שקט.

"הטרקטורים הישנים הם כלים עם נשמה", אומר ארז מילשטיין, מושבניק שהתחיל לפני יותר מ–25 שנים לאסוף טרקטורים בחצר האחורית של ביתו. "הטרקטורים של פעם שונים מהדור החדש של כלי הרכב הממוחשבים, שלא באמת צריך לנהוג עליהם והמחשב חושב ופועל במקומם. פעם, אם לא היית מתנהגת יפה לטרקטור, הוא לא היה מניע. היה צריך להכיר אותו, להבין איך הוא עובד, לדבר אתו, לזהות את הקולות שלו ואת יכולות ההנעה שלו. למעשה, יכולים להיות שני טרקטורים זהים שיוצרו בדיוק באותה שנה, אבל הם ידרשו טיפול שונה לגמרי".

מילשטיין נמנה עם חבורה של משוגעים לדבר שלקחו על עצמם את משימת הגשמת חזון העצמות היבשות בגרסה המכנית. "אנחנו מרשים לעצמנו להגדיר את העבודה שלנו כ'יותר מרופאים'", הוא מסביר. "למה יותר? כי אנחנו לא מרפאים חולים - אנחנו מחזירים לחיים גרוטאות מתות, אנחנו מפיחים חיים בכלים שהיו בדרך לקבורה".

מדי שישי מתאספים קומץ גברים כדי לטפל בכלים גסים ומפורקים שמחכים לעבודתם הסבלנית והעדינה, במקום שבו מגע יד אדם ומכונה מקבל חשיבות עליונה. חבורת המתנדבים כוללת בעלי מוסכים לשעבר, חקלאים, מכונאים, פנסיונרים של חברות ממשלתיות ועוד. בתוכם קומץ, שבו גם מילשטיין, שמטפל בטרקטורים על בסיס יום־יומי. תהליך השבת טרקטור לפעילות יכול להימשך גם ארבע וחמש שנים, בשל צורך בחלקים נדירים ובתהליך ארוך של ניסוי וטעייה.בקולות המנועים מתערבבים קולות הילדים שאוחזים בהגה של סמי הכבאי (כבאית עם סולם משנות ה–50 שנתרמה על ידי אביו של אדר ברסנו, ההרוג הראשון במבצע צוק איתן), תומאס הקטר (קטר רכבת מסוף שנות ה-40) ורולי המכבש.

"הטרקטור הוא דמות בהתיישבות העברית והוא מספר את סיפורם של משפחות ויישובים רבים, בהם תל אביב וחיפה. לטרקטורים יש ערך סנטימנטלי, חינוכי, גיאוגרפי ואפילו ביטחוני", אומר מילשטיין. הוא מספר על טרקטורים שהגיעו ארצה לפני קום המדינה מארה"ב וממדינות באירופה, שבהם הבריחו כלי נשק. אותם כלים שימשו בימי קום המדינה לא רק ככלי עבודה חקלאיים, אלא גם ככלים לפתיחת צירים כמו דרך בורמה או לצורכי אבטחה של העובדים בשדות. "בקיבוצים ובמושבים חלק מאנשינו למדו לנהוג על טרקטור כמעט באותו גיל שבו למדו לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר", הוא אומר.

לא רק טרקטורים מוצגים במוזיאון. ניתן למצוא שם מקצרה, משדדה, מחרשה וכל כלי חקלאי שיוצר לפני 1965 והיה בשימוש בישראל בשנותיה הראשונות. יש גם כלים מייצור גרמני שהגיעו לארץ במסגרת הסכמי השילומים, וטרקטורים שהגיעו מרומניה במסגרת עסקה שעשה שר האוצר לשעבר פנחס ספיר, שבה הבטיח שתמורת רכישת 800 כלים תתיר ממשלת רומניה לניצולים ויהודים שהיו בה לעלות לארץ. גם טרקטור ישראלי ראשון העונה לשם זאטוט שיוצר במפעלים בחיפה ובתל אביב מוצב בין הדגמים, "אבל גם בימי השיא שלו מי שניסה לחרוש אתו בשדה חזר הביתה ברגל", מזהיר מילשטיין.

האוסף התחיל כאשר אשתו של מילשטיין, יפה, הקימה גן ילדים בתחילת שנות ה–90 והוא לקח על עצמו את תפקיד הסייעת. "חיפשנו כלי שיהיה אפשר להסיע בו את כל הילדים ושיהיה בשבילם חוויה שמתרגשים ממנה", מספר מילשטיין. "הטרקטור הראשון היה מסוג פורש, והוספנו לו עגלה שבניתי במיוחד והיינו מסיעים בה, בצורה בטיחותית, כ–30 ילדים לטיולים לראות את הדיר ולטייל בין הפרדסים".

הילדים התלהבו, וגם התלהבותו של מילשטיין גברה. "הטרקטור השני הגיע אלי מרשפון בלי גלגלים ובלי מכסה מנוע - רק שלדה עם כיסא והגה. לקח כשנתיים עד שהשגתי את כל החלקים והחזרתי אותו לפעילות. שם הבנתי שזרע האיסוף נבט ושהשריטה הקטנה עומדת ליהפך לתעלה עמוקה, וכך היה. החזקתי באיזשהו שלב 140 כלים חקלאיים. כשהגעתי למספר הזה שאלתי את עצמי מה עושים עם זה ומה יקרה עם כל זה אחרי שכבר לא אהיה. איך הסיפור ימשיך להיות מסופר".

בקיבוץ עין חרוד מאוחד פגש מילשטיין את אחד מראשוני האספנים של הטרקטורים בארץ, וכשהוא מת - חלק מהטרקטורים ננטשו. "ראיתי את העסק שלו קורס והתחלתי לפחד שגם אצלי זה יקרה. גיליתי שאין בארץ מוזיאון לאומי ציבורי רשמי שמספר את סיפור שיבת העם דרך ההיבט החקלאי ומצביע על ההתפתחות במיכון החקלאי מהקמת המדינה. הרמנו את הכפפה, נהפכנו לעמותה ויצרנו קשר עם משרד החינוך כדי למסד את המפעל הזה".

יחד עם נציגת משרד החינוך ובשיתוף עם המועצה האזורית לב השרון, עמלים זה שנה מילשטיין ושותפיו על תוכניות חינוכיות־חווייתיות שישלבו את הביקור עם סיפורי קום המדינה וההתיישבות הציונית דרך המהפכה התעשייתית והתמורות במיכון. המוזיאון ימחיש מתוך המפגש עם הכלים את סיפור שיבת העם לישראל והקמת המרחבים הכפריים בארץ. "אנחנו מנסים להראות את הקשר בין המכונה להתפתחות ההיסטוריה, הילדים מגיעים לכאן, ומתוך החוויה של קצירת חיטה והכנת לחם, הם מבינים שלא הכל מגיע מהמדף בסופרמרקט".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!