אל תביאו מתנה סוג ב'! // הרב אשר זורייבין

"כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם” (ויקרא, כב)

האזהרה שלא להקריב קורבן בעל מום חוזרת מספר רב של פעמים בחומש ויקרא.

בעל 'החינוך' מסביר שהטעם נעוץ בכך שבית המקדש הוא בית האלוקים ויש לנהוג בו בכבוד הראוי לו. על כל העבודה במקדש להתבצע בצורה המכובדת ביותר, במיטב החומרים, ויש להיזהר מלהכניס אליו דבר פגום. ככל שההשקעה תהיה גדולה יותר ובניין המקדש יהיה מפואר ומרשים יותר, הכוהנים יהיו שלמים בגופם ולבושם מכובד והקורבנות יפים ושלמים - כך יגדל כבוד הבית בעיני הבריות.

נשאלת השאלה מדוע על קורבן שיש בו מום נאמר שלא יהיה לרצון "לכם", היה נכון לומר שלא יהיה לרצון לה’? ומסבירים המפרשים שבא הפסוק ללמדנו שדרך הקורבן, ניתן ללמוד גם על הרצון שלכם - רצונו של האדם המקריב, האם באמת הוא חפץ לתת את המתנה. כלומר, רצון האדם נמדד לפי ההשקעה שהוא משקיע בקורבן.

משל למה הדבר דומה? לאדם שקנה לידידו מתנה 'סוג ב'. הוא אומנם שילם על החפץ מכספו, והחפץ ישמש את החבר, גם אם יש בו פגם קטן, אולם העובדה שהוא לא טרח להביא דבר מושלם מעידה על כך שאין החבר מספיק חשוב בעיניו. ההשתדלות להביא דבר מושלם, היא סימן לאהבה וההערכה שהוא רוחש לאותו חבר, ועד כמה הוא שמח לתת לו מתנה. כך גם הקרבת דבר פגום מעידה על כך “שלא לרצון היא לכם”, ועל כן לא הקפדתם די הצורך שתהיה מושלמת.

בדומה לכך מדקדקים חז"ל על הפסוק "את הכבש האחד", אם נאמר כבש בלשון יחיד לשם מה נאמר אחד? אלא שהכבש צריך להיות אחד ומיוחד, כלומר שהמביא קורבן צריך שיביא ממבחר הצאן, כמו שראינו אצל הבל שהביא מבכורות צאנו, ולפיכך שעה ה' אל קורבנו, ואילו קין שהביא מפרי האדמה-מן הגרוע, ה' לא חפץ בקורבן שלו. למדנו מכך שאין די בכך שאדם מביא קורבן ע"פ כל הכללים שקבעה התורה: שה זכר תמים וכו', אלא נדרש ממנו, שישתדל להביא מן היפה והמשובח, ובכך יוכיח שהוא חפץ במצווה, ושמח לקיימה.

'הידור מצוה' זוהי הדרגה הגבוהה ביותר בקיום המצוות. לדעת רוב הראשונים הידור מצווה זו מצווה בפני עצמה הנלמדת מן הפסוק "זה א-לי ואנווהו", אלא שאין היא מעכבת. זאת אומרת גם אם נעשתה המצווה ללא הידור, בכל זאת יצא.

כאשר אדם משתדל לעשות את המצווה בצורה מדוקדקת ונאה, הוא מוכיח שאין המצווה כמשא על גבו, שהוא משתדל לזרוק אותו מעליו בהזדמנות הראשונה. "הידור מצווה מורה על האהבה, כי העובד מיראה אינו מבקש אלא לצאת לידי חובה, אבל העובד מאהבה, מפני רוב החיבה מדקדק בה שלא תחסר כל בה, והמוסיף להתנאות - זה לו לאות ולמופת, שהוא אוהב את ה’ בכל לבבו ובכל מאודו, ומרבה בכבודו." (רבי אליעזר פאפו)

***

עבודת החינוך כמוה כעבודת הקודש היא, ועל כן אין בה מקום לבינוניות. השאיפה בחינוך צריכה תמיד להיות להגיע לשלימות. ככל שמשקיעים יותר בחינוך, הדבר מעיד על החשיבות שמייחסים לתפקיד, ועל הכבוד שרוחשים לו. ואם נכון הדבר לגבי החינוך של כל ילד, על אחת כמה וכמה לגבי ילד עם מוגבלות שלגביו כל דבר שאינו נעשה בצורה הטובה ביותר, עלול להשליך על קידום הילד ולפגוע בו.

בעוד ילד רגיל יוכל להתגבר על סביבה שאינה אופטימלית, או על מלמד שאינו מקצועי דיו, ועדיין להגיע להישגים מצוינים, אצל ילד עם מוגבלות, גם הפרעה חיצונית קלה עלולה לחבל בסיכוייו להצליח.

****

זכינו במש”י - מרכז שיקום ילדים, להציב בראש מעיינינו את עקרון המצוינות בקידום ובחינוך. מסיבה זו נבחר צוות מקצועי מהשורה הראשונה, ציוד טכנולוגי מתקדם, ושיטות לימוד חדשניות. לכל ילד נקבע סל טיפולים פרא-רפואיים על פי הצורך, ולא על פי מגבלות התקציב. בעוד הרשויות מממנות רק מה שנדרש מהם על פי חוק, במש”י נותנים הרבה מעבר לכך. נותנים מה שהילד צריך.

הדבר בא לידי ביטוי גם בעבודת הצוות שנעשית ברצון ובאהבה, שלא על מנת לצאת ידי חובה. לא פעם הצוות משקיע מזמנו, וממלא תפקידים שאינם מחובתו. אין ספק שההשקעה משתלמת. הילדים מגיעים להישגים ראויים לציון, ובשל כך גם העניקה עריית ירושלים למרכז מש"י את פרס החינוך לאות הוקרה והערכה על פעילותו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!