הריקוד עם האפיפיור - מה דעת ההלכה?

כן, גם אני הייתי עד לסערה שהתחוללה ברשת השבוע. הביקור של המשלחת היהודית אצל האפיפיור הנוצרי בוותיקן, והשירה החסידית - קרליבכית מולו בניגון: "אורך ימים אשביעהו". וואי וואי, מה שזה חולל, הסרטון הקצר שיצא. ״שומו שמים״, זעקו הכותרות. חילול ה׳ נורא ואיום. ריקוד יהודי מול אפיפיור נוצרי, ועוד מול הצלב, ועם פסוק קדוש מתהילים. ׳מביש ומחפיר׳, סערו קבוצות ה'וואטסאפ', געשו לבלרים וכותבים, וכל אחד הוסיף משלו מילים כדורבנות. אחד ידע להשמיץ את הרבנים שהיו שם, אחד ידע להשמיץ את הלהקה המוזיקאלית שניגנה שם, וכל אחד ידע כבר בדיוק את רמת ההזיה של כל החבורה שם. ובכן, לי זה כאב מאוד. לא מה שהיה בוותיקן, אלא מה שראיתי מתחולל ברשת. למה זה כאב לי? האם בגלל שתמיד אני אוהב לחשוב הפוך ממה שכולם חושבים? אז ממש לא. כאב לי בגלל שרוב האנשים כתבו ודברו פשוט מתוך ״עם-הארצות״ גמורה. בורות וחוסר ידע. רוב האנשים, הכותבים והמלהגים. האם אנשים יודעים כמה חמור הוא העוון של פגיעה בכבוד האדם, שהם הקלו בעצמם לכתוב וללהג לפני שהם ביררו את המקורות וההלכות? האם אחד מהמלהגים מכיר אישית את אחד מהמשתתפים באירוע, ויודע לומר משהו על אישיותו? האם מישהו ברר מהי ההלכה לגבי מפגשים כאלו? אני מסכים שלפעמים צריך למחות על דבר לא נכון שנעשה, על טעויות וכדומה, אך לפני שיוצאים ומשתלחים בארס לשון, הרי צריך לברר לעומקה של הלכה ולעומקו של דבר בבירור הדק היטב היטב הדק, עד שמגיעים למסקנה שזהו אכן עוול וצריך למחות, אך במקרה הזה, במקום לשמוח על הקידוש ה׳ הגדול שקרה שם, הרי שאנשים בורים ו'עמי הארצים', בלי לחשוב פעמיים, ידעו להשמיץ בנפרד את כל אחד מהמשתתפים שם עם ידע מקורי. על זאת אני אומר: בושה וחרפה. כן, זה דוגמא כואבת על המהירות בה אנשים ממחננו עטים על מקרה כזה כמוצא שלל רב וממהרים לשפוך את כעסם בלי לחשוב פעמיים ולברר את העניין כשורה.

אני דווקא מכיר אישית כמה מהחבר׳ה שהיו שם. פשוט השתתפתי לפני כשבוע בלבד בנסיעה להונגריה ופולין בה השתתפו רוב האנשים מאותה חבורה. אנשים ידעו לדבר על להקת 'פומבדיתא'. אז כן, הייתי אתם לפני שבוע ואני יכול לומר לכם דבר אחד: הלוואי, הלוואי שהלהקות והמקהלות החסידיות שלנו יוכלו לשיר ברמה הרוחנית המיוחדת בה הם שרים. דווקא הייתה לי שיחה עם אחד מאנשי הלהקה שם. הוא הסביר לי שהם כלל לא שרים את הלהיטים החסידיים של היום. זה פחות רוחני בשבילם. "השירים הללו נכנסים לשוק מהר ויוצאים עוד יותר מהר, ואין בהם עומק רוחני אמיתי", הוא אומר לי. הם אוהבים לשיר שירי חב״ד, קארלין, וכדו׳, שירים יהודיים עתיקים ונצחיים, וכמובן את שירי ר׳ שלמהל׳ע קרליבך, כמו למשל השיר ״אורך ימים״, שהם שרים בהרבה הזדמנויות. אני מכיר אישית כמעט את כל החבורה שם, ואני גם יודע מה בדיוק המהלך שלהם. זה די נכון שיש שם חשיבה מחוץ לקופסא. פשוט חשיבה יותר רוחנית, יותר אמיתית ופחות נכנעת לתכתיבים ממסדיים. הם האנשים שמובילים את המניין בראש השנה באומן, בו השתתפתי השנה בין כאלף משתתפי המניין, מניין שכל כולו שירים ושמחה וריקודים, בסגנון קרליבך אך משולב בכל מיני שירים עתיקי יומין. למשל לפני תקיעת שופר שרו שם אולי 40 דקות שירי רגש ונשמה כמו 'קה אכסוף' וכדו׳, כשרבים מהצעירים עומדים מסביב עם ידיים על כתפי החברים ושרים באהבה גדולה, ומיד אחרי ה'תקיעות' פרצה לה פתאום השירה האדירה: "אורך ימים", שיר שהושר שם אולי כחצי שעה, עם ריקודים אקסטזיים שלא מעלמא הדין. גויים עמדו וצילמו, וסרטון אחד אף הפך אז לוויראלי ברשת. עמדתי שם והייתי בטוח שהמשיח עומד לבוא בכל רגע. אבל אני נסחף ומסיט מהנושא בו התחלנו - הביקור השנוי במחלוקת אצל האפיפיור. כן, לי זה ברור מה פשר הביקור, חוץ מהעניין של חילול בתי הקברות. המוטו המרכזי של אותה חבורה הוא להביא דרך יהודית רוחנית המתמקדת בטוב שבכל יהודי ובכל אדם, בדרך של שירה וריקודים, עם האמונה שבכח הנגינה אפשר לשבור את כל החומות ולהביא גאולה ושלום לעולם, ואחווה בין בני האדם. שירה באמת מאחדת בין אנשים ועוזרת להם להתגבר מעל חומות הניכור והשנאה ולמצוא את המכנה המשותף בין בני האדם בעולם. אך לרבים השואלים - מהו אכן היחס הנכון של היהדות אל הנצרות, אל הצלב הנוצרי, ואל הגוי בכלל, והאם פגישה מעין זו היא מותרת ורצויה, אני חפץ ממש בקצרה להביא את ההלכה היהודית בנושא.

מכיוון שאין זה מאמר תורני אלא הגותי, נצטט את המקורות בקצרה. היחס היהודי הכללי אל הנצרות שנוי במחלוקת ראשונים. הרמב״ם ידוע ביחסו אל הנצרות כעבודה זרה, בגלל שהם לא מאמינים רק בקל אחד, אלא במה שנקרא אצלם ׳השילוש הקדוש׳, הזיה של אבא, בן, רוח הקודש ושאר ירקות. אך רוב הראשונים חולקים על כך וסבורים שאין זה נקרא עבודה זרה כי בסופו של דבר הם מאמינים בבורא יתברך וזהו רק איסור הנקרא ״שיתוף״, לשתף עוד אמונה נוספת בנוסף לאמונה בבורא עולם, ואיסור זה לא הוטל על בני נח, דהיינו אומות העולם, כך סבורים בעלי התוספות והמאירי, וכן פסקו הטור(יו״ד סי׳ קמ״ח) הבית יוסף (שם), שו״ע (שם סעיף י״ב), ואף הרמ״א פוסק כן (או״ח סוף סי׳ קנ״ז). מה לגבי הצלב הנוצרי? האם דינו כדין עבודה זרה, כמו שנזעקו רבים בפולמוס שקרה השבוע, על הריקוד מול עבודה זרה ממש? הבה ונפתח שולחן ערוך ונדע קצת הלכה יהודית. זה לשון הרמ״א, גדול פוסקי האשכנזים (יו״ד סי׳ קמ״א): "צורה שמשתחווים לה דינה כדין צלם של עבודה זרה ואסורה בהנאה. אבל צורת שתי וערב (צלב) שתולים בצוואר לזיכרון, אינה נקראת צלם ומותרת בהנאה". עד כאן לשונו. הביאור הוא, שהצלב איננו איזו אמונה שהם מאמינים בה או משהו, אלא מהווה כסמל זיכרון על הדרך בו נצלב משיחם וכו׳, ואין לסמל זה איזו משמעות יותר מסמל של זיכרון. ('אחרונים' אחרים מדגישים שאם ידוע שמשתחווים לצלב זה ועובדים אותו כעבודה זרה, הרי שזה כן נאסר בהנאה). זה לגבי זה הצלב והנצרות, אבל אני רוצה להיכנס לנושא אחר, יותר מרכזי: היחס של היהדות אל הגוי, אל אומות העולם.

ביננו, כולם יודעים שהמטרה של המשלחת רחוקה מלהיות קשורה לחיבה לנצרות או לצלב וכדו׳ מכל אמונותיהם והבליהם. הייתה כאן מטרה כללית של קידום שלום ואחווה בין העמים ובעולם, וכמובן עוד מטרות פרטיות של מניעת חילול בתי קברות וכדו׳. בליבה של ההזדעקות של רבים הייתה התמיהה: "מה זה הדבר הזה, אחווה בין העמים? והלא כך נאמר בתורה: ״ואבדיל אתכם מן העמים״? וכי לא כך אנו מברכים בכל יום: 'ברוך שלא עשני גוי'? מנין הדבר החדש הזה, לנסות להביא בשורה של שלום ואחווה, והלוא מצווה ברורה לשנוא את הגוי ולתעבו, וממילא אם צריך לפעול לפעמים איזו טובה ליהודים, נו, צריך להיפגש בצורה סודית וחטופה, אבל לחפש לגרום אהבה וקירוב לבבות דרך שירה? היתכן כזאת בישראל?" ובכן, נתקלים אנו בחומות של ניכור, וגם בחוסר ידיעה ובירור מקורות. כן, בירור פנימי במקורות היהדות, מביא אור אחר על כל היחס היהודי על העולם ועל האנושות, שלא כמו שלצערנו רבים חושבים שזוהי דרך היהדות. ושוב, בגלל שאין אנו עוסקים בסוגיות הלכתיות במדור זה, נביא בקצרה מה היא דעת רבותינו הקדמונים ביחסם אל בני האדם, אל האנושות, ברואי עולם יצירי כפיו של הבורא יתברך.

האם צריך לאהוב את הגוי, את בני האדם? נצטווינו בתורה להתרחק מן הגויים ולהתבדל מהם. הסיבה היא, כמו שנאמר בתורה, עקב מעשיהם הרעים ומנהגיהם הנלוזים. האם כיום מעשי רוב הגויים דומים למעשי הגויים בתקופת התורה? אפתח קודם בדברי 'המאירי' הידועים, אחד מגדולי הראשונים, שקבע יסוד מוסד כלפי כל היחס אל האדם ואל אומות העולם. המאירי מחלק בין הגויים של פעם לגויים של היום, ואומר שגויי זמנינו הם נאורים ומתוקנים הרבה יותר, ואנו מצווים לנהוג כלפיהם כמו אל היהודים, לגבי השבת אבידתם וכדומה, ולנהוג איתם בצדק ורחמים. וכך הוא כותב: "וכבר התבאר שדברים הללו נאמרו לאותם הזמנים שהיו אותם האומות מעובדי אלילים והיו מזוהמים במעשיהם ומכוערים במידותיהם, כעניין האמור ׳כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען (ויקרא יח, ג). אבל שאר אומות שהם גדורים בדרכי הדתות ושהם נקיים מכיעורים שבמידות הללו, ואדרבא שמענישים עליהם, אין ספק שאין לדברים הללו מקום להם כלל כמו שביארנו". עד כאן לשונו. (רבנו המאירי, בית הבחירה, עבודה זרה, כב, א). אז כן, אנו יודעים לפעמים לומר שמפני חילול השם צריך לנהוג בכבוד גם כלפי הגוי ה'שייגעץ'. האם אכן רק בכדי שלא יהיה 'חילול השם' צריך לנהוג בכבוד כלפי הגוי ולא בגלל שזהו היושר המוסרי? מה פשר המושג היהודי 'מפני דרכי שלום', האם הכוונה אכן רק בכדי שלא יגזרו עלינו גזירות ושלא יהיה חילול השם, כמו שאנו לפעמים יודעים לפרש? הבה ונפתח רמב״ם. וכך אומר הרמב״ם (הל׳ מלכים פ״י הי״ב): "ציוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל מפני דרכי שלום, שהרי נאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ונאמר: "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הרי שהרמב״ם לומד שההנהגה בחסד ורחמים עם הגוי אינה עניין פוליטי והסדר ענייני גזירות וכדומה, אלא מטעמי חמלה ויושר - כל אדם נברא בצלם אלוקים. אמנם אנו שונים מכל עם והתייחדנו עם המעלות והסגולות הרוחניות שיש לנו, ״והייתם לי סגולה מכל העמים״, ואף קיבלנו עלינו עול תורה ומצוות והתקדשנו בקדושה מיוחדת, אבל בשביל מה אנו עם סגולה? בשביל לשנוא את הגוי שסביבנו? וכי בשביל זה התייחדנו מהאומות? והלא התייחדנו בשביל להיות 'אור לגויים', כדברי ישעיה הנביא, להיות להם דוגמא לסובלנות וליושר מוסרי, לאמונה בקל אחד ולהתנהגות ישרה עם מידות נכונות. אנו הבאנו את המוסר לעולם, את המצפון, את מצוות אהבת וכבוד הבריות. השנאה הנמצאת אצל קדמוננו ואצל חז״ל הם למנהגים הרעים, או לרשעים, אבל חלילה לא שנאה גזענית למי שנברא לאומה אחרת. וכי יעלה על הדעת, שכשאנו מזהים איזו אנטישמיות בעולם נזדעק בקולי קולות ונצרח להם: "נאצים, אנטישמיים" וכו', בעוד שאנו נשריש בלב הדור הצעיר שנאה אל כל האדם? התבדלות זה דבר אחד, וברור שאנו חייבים לשמור על מרחק ולהיות מובדלים וגדורים בצורה מאוד ברורה, וכך אנו שומרים על גדרי התורה והקדושה, אך שנאה כלפי הגוי? איך אנחנו רוצים שיאהבו אותנו בעולם אם אנחנו בעצמינו מחנכים לשנוא את כולם?

הבה ונפתח מקורות ונראה את דעת רבותינו. כך אומרת המשנה במס׳ אבות (ג׳ י״ד): "חביב אדם שנברא בצלם. חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר: 'כי בצלם אלוקים עשה את האדם'. חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". הרי שכל אדם בעולם נברא בצלם אלוקים, והוא חביב בחיבה של נברא. כמו שפירש שם התפארת ישראל: "וכוונת התנא [רבי עקיבא] דמשום כך יראה האדם להיטיב לכול, אפילו למי שאינו בן ברית [אינו יהודי], וכל שכן שלא יגרום לו נזק לגופו, ממונו וכבודו, ולא יבזהו, להלבין צלם אלוקים המציץ מפניו". עד כאן לשונו. וכך כתוב במדרש: (תנחומא בלק א׳): "ראו מה בין נביאי ישראל לנביאי האומות. כל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל אומות העולם, שכן ישעיה אומר: "על כן מעי למואב ככנור יהמו'". וכן יחזקאל אומר: "בן אדם שא על צור קינה". ונביאי אומות העולם היו במידת אכזריות, שזה עמד לעקור אומה שלמה חינם על לא דבר". הרי לנו שזו בדיוק הייחודיות שלנו כבני ישראל, שאנו מלאים חמלה ורחמים כלפי כל אדם בעולם, בדיוק בשביל זה אנו דוגמא וסמל לכל האומות, 'אור לגויים', כמו שישעיה הנביא התנבא כמה פעמים לישראל. וכך אומרת הגמרא במסכת ברכות על רבן יוחנן בן זכאי: "מעולם לא היה אדם שלא הקדים לו בברכת 'שלום', אפילו נכרי בשוק (ברכות יז,א)". וכך גם אומר אביי: "לעולם יהא אדם וכו', ומדבר שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם אפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות" (שם). מה הוא יחסם של גדולי הקבלה אל הגויים? כך כותב ר׳ חיים ויטאל, גדול תלמידי האריז״ל בספרו שערי קדושה (ח״א שער ה׳): ״ויאהב את כל הבריות, ואפילו גויים״. וכך כותב בספר 'הברית', אחד מגדולי הקבלה: "מהות אהבת רעים הוא שיהיה האדם אוהב כל המין האנושי, יהיה מאיזה עם שיהיה, ויהיה מאיזה לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם בדמותו ובצלמו כמוהו, ועוסק ביישובו של עולם או בונה או חורש או סוחר או מוכר או חושב בחכמות ותחבולות לצרכי העולם", (ספר הברית ח"ב, מאמר יג, פרק א). אף היעב״ץ, הלוחם והקנאי הגדול, כותב בספרו: "צריך המחזיק במידה חמודה זאת להיות אהבתו נאמנה לכל אדם, ואפילו עובדי אלילים יאהב, בבחינה שהם יצורי ה', ולא ישנא אלא מעשיהם בלבד" (מגדל עוז, עליית אהבה, פרק י"ב).

עכשיו מה הדין לגבי עצם הפגישה עם האפיפיור והברכה שברכוהו: ׳אורך ימים אשביעהו׳. האם מותר היה לפגשו, לברכו, ועוד לצלילי שירה וזמרה? אז חבר׳ה, אולי הגיע הזמן ללמוד היסטוריה קצת. כל מי שלמד קצת היסטוריה יודע במשך כל הדורות התקיימו מפגשים כאלו עם ראשי הנצרות, במטרה לרכך את חומות הניכור והשנאה ולהטיב ליהודים. הן בימי חז״ל, הן בימי הראשונים, ובכל הדורות. ולא זו בלבד, אלא שאף היטיבו לברך את מנהיגיהם בברכות לרוב, ל׳כבוד הוד רוממותם׳, ובירכום ב״אריכות ימים ושנים״ מתוך אושר וכבוד. רק לפני שנתיים נפגשה משלחת מטעם 'ועידת רבני אירופה' עם האפיפיור, לצרכי תקנות נגד האנטישמיות וקידום השלום. האפיפיור צוטט אז כאומר "האנטישמיות באירופה מטרידה מאוד, זאת בנוסף לפשעי שנאה ואלימות, כל נוצרי חייב לעמוד איתן מול כל צורה של אנטישמיות, ולהראות את הסולידריות שלו עם העם היהודי״. אמירה זו מטעם אפיפיור זה, אינו חידוש. לפני שנתיים הוציא גם האפיפיור הנוכחי מסמך הצהרה בו הוא קובע ש״אלוקים אף פעם לא ביטל את בריתו עם העם היהודי", ושהכנסייה הקתולית כבר לא תומכת בשום פעילות מסיונרית המופנית כלפי היהודים ו״נוצרים לא צריכים עוד לנסות ולהמיר את דתם של יהודים לנצרות״. מסמך זה הוא אחד המסמכים הכי היסטוריים שהוותיקן אי פעם הוציא. בכלל, בחמישים השנים האחרונות חל שינוי גדול בגישה של הכנסייה הקתולית כלפי היהודים בעולם ובישראל. איך אנו היהודים אמורים להגיב לשינוי כזה? האם בתגובה של שנאה וניכור או בתגובה חיובית? אז כך כותב הנצי"ב בספרו 'העמק דבר' (בראשית לג): "וכן לדורות, בשעה שזרע עשיו מתעוררים ברוח טהרה להכיר את זרע ישראל ומעלתם, אז גם אנחנו מתעוררים להכיר את עשיו כי אחינו הוא". דברים ברורים: ברגע שהיחס מהם כלפינו משתנה, הרי שמחויבים גם אנו להתייחס אליהם כראוי ובאופן מכבד ונכון. אנשים ידעו לצטט את התשובה הידועה של ר׳ משה פיינשטיין זצ״ל נגד פגישה עם האפיפיור, כשהם לא קולטים שזה בדיוק הפוך: מאותה תשובה רואים שהפגישה שהתקיימה השבוע כן הייתה חיובית, כי כל מה שר׳ משה אוסר שם זה בגלל שכל הסיבה לפגישה שיזמו הקתוליים זה רק בשביל מטרת מסיון, בשביל לדבר על אמונתם ולהעביר יהודים ח״ו לדתם, אבל כיום שהאפיפיור עצמו איננו בעד מסיון בכלל, והפגישה גם הייתה לצורך ביטול גזירות ואנטישמיות ובשביל לקדם את השלום והאחווה, וודאי שהדין הוא שונה לגמרי. אז לברך את האפיפיור באריכות ימים ובמנגינה יהודית, אחרי שהם מראים שינוי אדיר לטובתנו, מה שלא היה באלפיים השנים האחרונות, זה נקרא מעשה חמור, עד שאנשים הזדעזעו ונחרדו עד עמקי נשמתם? אנשים שאלו: השתגענו לגמרי? ואני שואל אותם: בכנות, האם אנחנו באמת כאלו פרזיטים וכפויי טובה? איפה אנחנו בעולם? האם הנכם יודעים כמה אומץ הייתה הכנסייה צריכה בשביל להחיל את השינויים הגדולים האלו בהשקפת עולמם? מדובר, הרי, בשינויים דרסטיים ממש, ועל פגישה מבורכת ולבבית המעידה על שינוי היסטורי ענק, במקום לברך, אנשים מקללים, מזדעזעים, והופכים את זה למעשה חמור. תסלחו לי, אבל בעיניי זוהי כפיות טובה וסטייה חמורה מהיושר הפנימי המוסרי. תיארו את זה, כביכול, כריקוד עם הצלב עצמו ועם אבי אבות הטומאה. באמת, חבר׳ה. קודם כל - הצלב הוא בסך הכל משהו סמלי ולא עבודה זרה. זה לא שהחבורה תכננה ריקוד של חצי שעה, משותף יהודי - נוצרי. הם ניגנו לפני האפיפיור במשך כעשרים שניות ברכה יהודית מקורית. האפיפיור הוא אדם שיש לו השפעה על למעלה ממיליארד אנשים והוא משנה להם לאט לאט את השקפת עולמם, הוא מטיף נגד אנטישמיות, מבטל את המיסיון, ופועל להביא אהבה ושלום בעולם. ואנחנו אלו שאמורים להיות סמל האהבה והשלום בעולם, ובמקום זה אנחנו מזדעזעים על הפגישה עם 'אבי אבות הטומאה', ועל הברכה היהודית שברכו אותו במנגינה. באמת, לאן נסחפתם?
אוקי, אולי גם אני נסחף קצת. איך אני יכול באמת להאשים את עמי, בני ישראל, שסבל מכל הנוצרים האלו במשך אלפי שנה מרציחות ועינויים ומסעות רדיפה קשים. איך אפשר לשכוח כל כך מהר את ההיסטוריה הכה כאובה, שנראתה כל כך אחרת מאשר היום? כשאני חושב על הסיפור עם התמונה ההיסטורית המלאה אני מבין בעצם את הסיבה להתפרצות. השנאה כלפי הגוי או כלפי הצלב לא התפתחה סתם. זה תוצר של רדיפה איומה במשך אלפי שנות הגלות שעברנו, אבל אנחנו צריכים להפעיל גם את השכל, לדעת מתי נזעקים, ועל מה. אין שום בעיה לברך את האפיפיור בברכה יהודית מקורית ממקורות התנ״ך, גם כשזה עם מנגינה, וגם כשהוא עונד משהו על צווארו שאיננו עבודה זרה אלא סמל זיכרון היסטורי למשהו, גם אם סמל זה מזכיר לנו את מסעות הצלב הכואבים. צריך לדעת מתי לכעוס ומתי לשמוח על הזדמנויות של חסד.

טוב חברים, בוא נגמור עם משהו טוב וסלחני. אז אי אפשר שלא לסיים עם משהו שקשור לטרנד הזה שמשגע בשבוע האחרון את הרשת ואת העולם, יצור פלסטיק שקוראים לו ׳ספינר׳. הסתכלתי על הפלסטיק הזה שמסתובב בידי אחיותיי הקטנות, בעודי מנסה להבין את החכמה הגדולה שבטרנד זה, ואם לומר את האמת, הרגשתי לרגע טיפש. מילא השיגעון הקודם של הקובייה ההונגרית, שהפעילה חכמה ואתגר, אבל מה בדיוק עובר עלינו שאנחנו מתלהבים מלסובב פלסטיק על הידיים עד שזה משגע את כל המדינה ומוציא אותה משלוותה? ניסיתי לחשוב מה ההיגיון בטרנדים כאלו, ואיך זה באמת יכול לקרות שגם אנשים חכמים נסחפים אחרי שיגעונות אלו. ברגע מסוים הבזיק בי הרעיון והבנתי את ההיגיון שמאחורי הדבר. אה, זה דווקא מאוד קשור לכל המאמר. זה לא באמת המשחק הזה או השיגעון הזה, 'גשם גשם מיטפטף' או קוביה הונגרית או גולגולת צרפתית. זוהי התחושה האוניברסלית המאחדת. אנשים אוהבים להיות חלק מטרנד שמשגע את המדינה או את העולם כולו, פשוט בגלל שזה גורם לתחושה אנושית חמימה ומאחדת כזאת. רק המחשבה על כך, שאיזה ילד חמוד בהולנד או איזה זקן נחמד באיטליה שותף באותה חוויה שמשגעת את כולנו ורוב הבדיחות ברשת הן על אותו שיגעון. הצימאון הזה לאחדות, לחוויה משותפת ולאוניברסליות. זהו העומק של תרבות ה׳טרנד׳ שכבש את העולם בשנים האחרונות. אז כמו בכל מפנה תרבותי, יש בו לפעמים אמנם גם מן השלילי, אך בכללות הוא מרמז על הפיכת העולם ליותר משותף, דומה ואוניברסלי, על הרצון העמוק להיות חלק מכולם. אנחנו בצעד גדול לקראת פתיחת השערים, שערים של אהבה ואחדות בעולם. יהודים ממגזרים שונים, וכן, גם עם אומות העולם, בתהליך נכון מאוזן ומבורך. תהליך בו אנו לומדים לשמור על אמונתנו, על התבדלותנו בכל מנהגותינו, בד בבד עם שמירה על כבוד האדם, אהבת כל הנברא, עזרה וחמלה לכל יצור, יהודי או גוי, ואחווה משותפת בין כל בני האדם. תהליך של גאולה.

הבה ונחתום עם חזונו של ישעיה הנביא על הימים בהם יבואו כל הגויים ללמוד מדרכי היושר והמוסר של בני ישראל (ישעיה ב׳ ב׳): ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה׳ בראש ההרים ונישא מגבעות ונהרו אליו כל הגויים, והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה׳ אל בית אלוקי יעקב, ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים״.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!