נשארתי לבד - בעצם, לא • טור אישי

רק בחלומות

אם טרייה מחייכת באושר. בזרועותיה תינוק שמנמן וצוהל. מסביב מפוזרים צעצועי פרווה מתוקים והפסטורליה חוגגת.

אח... איך שזה תמיד קורה רק בחלומות. רק שם המציאות יכולה להיות צבועה בפסטל תינוקות מדיף ריח שמפו חדש ומשכר. ואצלי, במילון אבן שושן הפרטי שלי, מופיעה תקופת אחרי הלידה תחת הערך "בלאגן".

לאחר היציאה מבית הרפואה, כשוך החגיגות והביקורים שהעסיקו אותי בימים הראשונים, נשארתי לבד, בין ארבע הקירות. התינוק שהפך לי לחברה הוא לא ממש דמות שבפניה אפשר לפתוח את הלב ולחלוק רגשות, ופתאום יש לי 24 שעות של פעילות אינטנסיבית סביב יצור קטן ומתוק שכל מה שקורה סביב כלל לא מעסיק אותו.

לא הכלים שבכיור, גם לא מגירת החלבי במקרר שהתרוקנה לה - ובטח לא הבישולים לשאר יושבי הבית.

"מה כל הפינוק הזה?"

שעת הצהריים מגיעה והילדים שבים הביתה. המטלות רודפות האחת את השניה ואני עוד לא הכנסתי אוכל לפה. מי מדבר על סדר וניקיון בבית... לו רק יכולתי לצאת לאיזו הפסקה קטנה... והסיפור מתגלגל כמו החיים. יום רודף יום. שבוע אחר שבוע. עד הלידה האחרונה.

לפני כמה שבועות עברנו דירה. עזבנו את העיר הגדולה לטובת ישוב קטן ושקט במרכז הארץ - כפר חב"ד. המעבר היה די חלק וללא קשיים מיוחדים. עד אותו היום בו עברה לידי ברחוב אישה נחמדה והביטה עליי.

"מי את"? היא שאלה. "חדשה פה?", הוסיפה לשאול תוך שהיא מוסיפה להתבונן בי. "כן, חדשה" עניתי. "אני רואה שאת לפני בשורות טובות, יש לי הרבה דברים טובים לתת לך", היא אמרה תוך כדי שליפת יומן מתיק ירוק אותו החזיקה. מהר מאוד היא הוציאה ממני את הכתובת שלי ואת מספרי הטלפון והסלולרי.

כעבור שעתיים, הטלפון צלצל. קול נשי מרגיע נשמע מעבר לקו. "את בבית מחר בבוקר? אני רוצה לשלוח לך עוזרת בית לשעתיים". הסכמתי. מה יש לי להפסיד...

למחרת בצהריים, כשהבית עוד נקי מהבוקר, דפקו על הדלת שתי נערות וביקשו לקחת את הילדים לשעה בגינה הציבורית.

האמת, שלא ממש הבנתי מה קורה כאן. עוזרות חינם, בייביסיטר חינם. מה כל הפינוק הזה?

ותחיין את הילדים

בשבוע שעבר ילדתי. שלושה ימי אשפוז רגועים ולאחריהם נחיתה מהירה לחיי היומיום עם הבית והמשפחה שהתרחבה.

בבוקר, אחרי ששלחתי את הילדים וחשבתי לעצמי שהנה, שוב אני לבד ואין לי טיפת כוח לעשות משהו חוץ מלישון - דפיקה על הדלת.

בצעדים מלאכיים, נכנסה לחדר אישה. בידיה מגש עם ארוחת בוקר. חשבתי שאני חולמת. אחח... איך שזה תמיד קורה רק בחלומות. רק שם המציאות יכולה להיות צבועה בפסטל תינוקות מדיף ריח שמפו חדש ומשכר. ואצלי...

כן, אצלי בבית... נקי – כי היתה עוזרת. שקט – כי הילדים בגינה. ואני... אני רגועה כי כבר אכלתי.

בלילה, כשכולם כבר ישנו, פתחתי את החומש בפרשת "שמות". היו שם שש מילים שדברו אליי: "ותחיין את הילדים" ולאחריהן "וייטב אלוקים למיילדות". מתוך פסוקי התורה קמו ויצאו למולי שתי נשים מן העבר - שפרה ופועה. נשים אמיצות שללא חת עברו בין בתי ישראל במצרים וסייעו לעוד יולדת ולעוד תינוק להגיע לעולם.

וכשהן ניצבות מולי וברק של עשייה בעיניהן, אני יכולה לומר להן תודה. החייתן אותי. תודה לך שפרה, תודה לך פועה.

"שפרה ופועה" כפר חב"ד הוקם בהדרכתו של הרבי מליובאוויטש זצ"ל בעיצומו של יום הכיפורים תשל"ז. המטרה היתה ברורה: לתת לכל יולדת עזרה גשמית – מחיתול עד עגלה. מאז אותו יום, הפך הארגון לסמל - והתפשט בקהילות רבות בארץ ובעולם.

זו ההזדמנות לומר להם תודה.

קישורים:
באדיבות ncl.org.il חדוה רומנו

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!