יותר מזהב: כמה כסף שווה "חברות" עם בנימין נתניהו

זה לא סוד שאנשי עסקים אוהבים ליצור קשרים עם פוליטיקאים, עם שרים ועם פקידים בכירים בשלטון. ככל שהפקיד בכיר יותר, כך ייטב. הם אוהבים להיפגש ולדבר איתם, והכי טוב — להיות "חברים" שלהם.

אצלנו, בממשלה הנוכחית, יש הרבה "חברויות" כאלה. שר האוצר, משה כחלון, הוא "חבר" של קובי מימון, טייקון עם עסקי גז (ישראמקו) ונדל"ן. "חבר" נוסף של מימון בממשלה הוא שר הרווחה, חיים כץ.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הוא "חבר" של רבים: המפיק ואיש העסקים ארנון מילצ'ן, למשל, שהזרים לו סיגרים ("עלים") ושמפניה ("ורודים") במאות אלפי שקלים. נתניהו מקיים פגישות, לעתים במעונו הפרטי בקיסריה, עם טייקונים לא מעטים. פרטים מיומן הפגישות שלו חשפו פגישות עם איל הגז יצחק תשובה ועם נוחי דנקנר — שהתקיימו בסמוך להחלטות גורליות בעניינם. גם שאול אלוביץ', בעל השליטה במונופול בזק, הוא "חבר" מוצהר, וראש הממשלה, שהוא גם שר התקשורת, מנוע מלעסוק בנושאים הקשורים אליו.

הרבה שאלות, מעט הוכחות מוחלטות

אבל אולי, כפי שטוענים עורכי הדין פיני רובין ורם כספי — מייצגי הטייקונים — אין בקשרים ובפגישות הללו כל פסול? אולי ראש הממשלה והשרים לומדים כך על המשק, ומשתמשים בהם כדי לייעל את ניהול הכלכלה? אולי אין במפגשים הללו מתן טובות הנאה או יתרון עסקי? אולי הנגישות של אנשי עסקים לפוליטיקאים, שרים ופקידים בכירים היא עניין של אגו וכבוד — אך אינה שווה כסף?

קשה להשיב על כך. אם רובין וכספי היו דורשים הוכחה לכך שפגישות עם שרים בישראל שוות כסף, לא היינו יכולים לספק תשובות החלטיות — ודאי לא בבית משפט.

ואולם כעת יש הוכחה, לפחות מתוך הפוליטיקה והכלכלה האמריקאית, ודווקא בתקופתו של הנשיא לשעבר ברק אובמה, שלכאורה היה פחות נוח לאנשי עסקים. את ההוכחה הכמותית הזו מספקים ג'פרי בראון וג'יאקון הואנג, שני כלכלנים מאוניברסיטת אילינוי בארה"ב, שבה בראון מכהן כפרופסור ודקאן הפקולטה לעסקים.

זו אמנם לא הפעם הראשונה שכלכלנים בודקים את הקשרים בין אנשי עסקים לבין בכירי השלטון, אך עד היום עסקו רוב המחקרים בקשר שבין מחוקקים לתרומות שהם קיבלו מתאגידים ואנשי עסקים. הפעם מציגים החוקרים מאילינוי תוצאות של ניתוח מעשי יותר — והן בדיוק כפי שהציניים מבינינו (שהם למעשה המציאותיים שבקרבנו) יכולים לנחש.

כיצד בוצע המחקר? שני החוקרים לקחו את רשימת הביקורים של אנשי עסקים ונציגי תאגידים בבית הלבן בין 2009 ל–2015 — שנות שלטונו של ברק אובמה — והצליבו את מועדי הביקורים עם ביצועי המניות של אותם תאגידים בימים ובשבועות שאחרי הפגישות.

מדובר בעבודת נמלים: למשל, החוקרים נדרשו לזהות את כל המבקרים והתאגידים שאותם הם מייצגים; להפריד בין פגישות עם בכירי הבית הלבן (לרבות הנשיא) לפגישות עם פקידים משפיעים פחות; ולהחריג פגישות שהתקיימו במסגרת ועדות ענפיות או פעילות לאומית.

בנוסף, הם היו צריכים להצליב את הפגישות הללו עם בסיסי נתונים נוספים — כמו מרשם המכרזים הממשלתיים והזכיות בהם, דו"חות החברות והחלטות ההשקעה שלהן — ולבצע ניתוח כמותי ואיכותי של החלטות הרגולציה הנוגעות למנהלי החברות שנפגשו עם הנשיא או סגניו.

לפני שאפרט את תוצאות המחקר, הישארו עמי לדיון קצר במנגנון המיוחד הזה: איך בעצם יכול איש עסקים להרוויח ממפגש פנים אל פנים עם הנשיא, השר או בכירים אחרים בשלטון? הרווח יכול להגיע משלושה כיוונים לפחות.

הראשון, פגישה כזו היא הזדמנות לקדם זכייה במכרזים ממשלתיים, כלומר מכירה ישירה של המוצר או השירות שלך לממשלה. בארה"ב, למשל, כמעט 12% מהתל"ג הוא רכישות של הממשלה.

השני, אפשרות להשפיע על הרגולציה הממשלתית. כשאנשים כמו תשובה או דנקנר נפגשים עם ראש הממשלה, האדם הסביר יחשוב שמטרת הפגישה עשויה להיות קשורה למתווה הגז (במקרה של תשובה) או חוק הריכוזיות (במקרה של דנקנר).

כיוון שלישי הוא הקטנת האי־וודאות הניהולית. המציאות הפוליטית והכלכלית תמיד משפיעה מאוד על החלטות ההשקעה והאסטרטגיה של עסקים וחברות. כל פיסת מידע ממסדרונות השלטון מקטינה את האי־וודאות הזו ומשפרת את ההסתברות לקבלת החלטות ניהוליות נכונות.

הסעיף האחרון חשוב במיוחד: כמעט בכל הסקרים והראיונות שערך TheMarker בשנים האחרונות עם מנכ"לים של חברות, הנושא שהדיר שינה מעיניהם יותר מכל היה, לפי הגדרתם, "האי־וודאות הרגולטורית". כל רמז ממשלתי הנוגע לרגולציה או למצב הכלכלה שווה זהב עבורם.

מה שמעורר במיוחד הערכה כלפי המחקר החדש, הוא שהכלכלנים מאילינוי הצליחו לפצח — ולו חלקית — את כל שלושת הסעיפים הללו.

קפיצה לבית הלבן מזניקה את המניות

ועתה לתוצאות. החוקרים הצליבו בין 2,286 מפגשים שקיימו בכירים בחברות שונות עם בכירי השלטון בארה"ב, לבין ביצועי המניות של אותן חברות (בנטרול השפעת השוק כולו) בימים ובשבועות שלאחר המפגש.

הצלבת הנתונים הראתה כי המפגשים הללו יוצרים תשואה עודפת למניות בשיעור משמעותי ומובהק מבחינה סטטיסטית. במספרים, התשואה העודפת של המניות ב–50 הימים הסמוכים למפגש (10 ימים לפניו ו–40 יום אחריו, ראו תרשים) היתה כמעט אחוז שלם (0.87%) — וזה הרבה.

כמו כן, גילו החוקרים כי תרומה לברק אובמה שיפרה מאוד את הסיכוי לקבלת גישה למפגש עמו או עם עוזריו. ההשפעה של הפגישות על תשואות המניות היתה בעיקר בפגישות עם הנשיא עצמו או עם בכיר יועציו — ופחות כאשר הפגישה היתה עם פקיד זוטר יותר. החברות שהיתה להן נגישות גבוהה יותר לבית הלבן היו בעיקר תאגידים גדולים. גם ההשקעה של החברות בלוביסטים שיפרה את הנגישות לשלטון.

ומה לגבי המנגנון? כאשר החוקרים הצליבו בין ביקוריהם של נציגי תאגידים בבית הלבן לבין מרשם המכרזים הממשלתיים, התגלה כי אותם תאגידים הצליחו למכור לממשלה מוצרים ושירותים ב–38 מיליון דולר בממוצע יותר מתאגידים אחרים, שלא קיימו פגישות בבית הלבן.

כאשר בוצע ניתוח טקסטואלי של ידיעות חדשותיות בנושאי רגולציה, התברר כי המפגשים שיפרו את מצבם הרגולטורי של התאגידים שנציגיהם ביקרו בבית הלבן.

לבסוף, כאשר הוצלבו תאריכי המפגשים עם הדו"חות הכספיים של התאגידים, נמצא כי תאגידים שנציגיהם נפגשו עם הנשיא או עוזריו הבכירים ביצעו בהמשך השקעות טובות יותר מאלה שביצעו תאגידים שלא זכו לכבוד הזה.

במלים אחרות: החוקרים הוכיחו שכל המנגנונים התיאורטיים הללו עובדים במציאות, ושכולם יחד מעלים מאוד את ערך המניות ושווי השוק של חברה או תאגיד שמנהליהם יכולים ויודעים כיצד להיפגש עם בכירי השלטון.

המידע לא מפתיע, אבל יש מה לעשות בנדון

קוראים רבים ודאי אומרים לעצמם ברגע זה משהו כמו "נו? ברור. מישהו חשב אחרת?" — אלא שאין דין חשד, מוצדק ככל שיהיה, כדין הוכחה כמותית וחד־משמעית המגובה בבסיסי נתונים ובמספרים. ומכך ניתן להסיק מיד כמה מסקנות ורעיונות מעשיים.

1. להמר על הפוליטיקאי הנכון ועל השלטון הנכון.

החוקרים בדקו, בין היתר, מה קרה לחברות שקיבלו גישה לבית הלבן בימי אובמה — ברגע שטראמפ נבחר. הם מצאו שהחברות שנהנו קודם מתשואה עודפת הציגו תשואות־חסר משמעותיות מול השוק מיד לאחר כניסת טראמפ לבית הלבן. או בניסוח אחר: אלוהים (אובמה) נתן, אלוהים (טראמפ) לקח.

2. ברק אובמה לא היה נציג החלשים. מי שחשב כך טעה. דלתו של אובמה היתה פתוחה בפני לחברות הגדולות, הוא קיבל מהן תרומות, הלוביסטים פתחו דלתות, והמפגשים עמו יצרו למנהלים ערך מוסף מוחשי ואמיתי, בהיקפים מצטברים של מיליארדי דולרים. זה לא אומר שטראמפ יהיה שונה, והוא עשוי להיטיב אפילו עוד יותר עם המנהלים שעמם הוא נפגש. דבר אחד טוב בכל זאת קרה כתוצאה מבחירתו של טראמפ: רשימת החברות שייהנו מהגישה לבית הלבן תשתנה.

3. כדאי להשקיע בקשרים ובמפגשים עם פוליטיקאים, וגם עם מנכ"לים של משרדים ורשויות, עם רגולטורים ועם פקידים בכירים אחרים. כדאי לתרום להם ערב הבחירות, להעסיק לוביסטים ולעבוד עם מאכערים ופותחי דלתות. זה שווה כסף — וזה חוקי. וכך, על הדרך, מסביר המחקר האמריקאי (וגם מוכיח כמותית) מדוע חברי כנסת ובכירים אחרים נהפכים, כמעט תמיד, ללוביסטים ומאכערים ברגע שהם מסיימים את השלב הציבורי בקריירה.

4. האם יש פה דרך להכות את השוק? אם תוצאות המחקר האמריקאי תקפות גם בישראל, הרי שניתן לאפיין אסטרטגיית השקעות מעניינת ורווחית. שגרו צעיר עם קטנוע להמתין בכניסה למשרדי הממשלה הכלכליים המרכזיים או מול הכניסה לביתם של השרים — ובקשו שירשום עבורכם את שמות מנהלי החברות שנכנסים ויוצאים. ברגע שמנהל כזה נכנס — קנו את מניות החברה. מנגד, כדאי למכור מניות של חברה שמנהליה לא נפגשים עם בכירי השלטון. בהצלחה.

5. הציבור נפגע. הכלכלנים מאוניברסיטת אילינוי לא מציגים המלצות לקביעת מדיניות, ומתמקדים ביתרון היחסי שהמפגשים הללו מעניקים לחברות שיש להן גישה לבכירי השלטון, לעומת שאר השוק שאינו מחזיק בנגישות כזו.

אלא שזו אינה התמונה המלאה: כשחברה מקבלת מראש מידע על מכרז ממשלתי, בסוף הציבור ישלם יותר. כשאיש עסקים מצליח להשפיע על השלטון כך שיתאים את הרגולציה לאינטרסים שלו, כל הציבור מפסיד. כשתאגיד גדול עם גישה לנשיא או לשרים יוצא מפגישה עם מידע שאין למתחריו — התחרות נפגעת והריכוזיות מעמיקה. גם אם המפגשים הללו הם חוקיים, הם עדיין עולים לציבור באופן ישיר (כסף) ובעקיפין (יוקר המחיה).

חמור מכך, הם פוגעים בתחושת הדמוקרטיה, המשחק ההוגן והמוביליות; ובפוטנציאל ההצלחה של יזמים ועסקים קטנים ובינוניים מול התאגידים הגדולים. אין זה מקרה שבשנים האחרונות נכנסו לשפה העסקית שלנו ביטויים כמו "מקושריזם", "מחוברים" ו"חבריזם". כל אחד מאתנו מרגיש זאת על בשרו. כלכלה שבה קשרי שלטון כאלה הם הנוסחה להצלחה היא כלכלה שהאמון בה פגום וההון החברתי בה נמוך. זו כלכלה גרועה.

6. לחשוף לציבור את יומני הפגישות של כל מקבלי ההחלטות. האם אפשר לעשות משהו נגד המנגנונים הללו, שבהם משתמש ההון־שלטון כדי להתעשר על חשבון הציבור? אי־אפשר, וגם לא רצוי, לאסור על אנשי השלטון להיפגש עם אנשי עסקים. הרי לא כולם מושחתים — ולשלטון יש בכל זאת הרבה מה ללמוד מאנשי השוק.

עם זאת, אפשר לצמצם את הנגע: לדרוש מהבכירים לנהל יומן פגישות קפדני ומפורט, שיפורסם לציבור. אפשר לאסור על בכירים לקבל מתנות, גם לא מ"חברים". לא סיגרים ושמפניה (נתניהו), לא עטים (אהוד אולמרט) ולא טיסות (צר המקום מלפרט את הרשימה המלאה).

אפשר לפרסם עוד מידע ממשלתי — כמו תוצאות מכרזים והחלטות בנושאי רגולציה — בצורה מאורגנת ומרוכזת שתחשוף את התאגידים שזוכים ליחס יוצא דופן מהשלטון.

ניתן גם לחשוב פעם נוספת אם מפגשים ודיונים שמקיים השלטון עם קבוצות של ראשי תאגידים ואנשי עסקים, כמו פורום ראשי המשק או קבלנים מובילים, אינם נהפכים (בתום לב או בזדון) למסלול העברת מידע והפעלת השפעה.

ואפשר לעשות דבר נוסף: להזכיר לבכירי השלטון שבפוליטיקה ובעסקים אין באמת חברים — אלא רק אנשים שמצפים לקבל משהו כספי וגדול מה"חברות" הזו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!