הלל ביום העצמאות על קברו של ר' מיילך מילז'ענסק

חזרנו סוף סוף מהנסיעה הזאת, הונגריה ופולין. בהונגריה היינו, כמובן, אצל ר׳ ישעיהל׳ע מקערעסטיר. אתנו בקבוצה הייתה גם להקת 'זושא' האמריקאית. איזה מין להקה רוחנית וקדושה, ממש כמו הלוויים בבית המקדש. הם שרים בעיניים עצומות ונכנסים כל פעם לאקסטזה עילאית כשהם שרים. חפשו אותם בגוגל. אז המלחין וכותב השירים שלהם, שלמה, שר איתנו את השיר שלו: "רבי ישעיהל׳ע פון קרעסטיר". זה היה ההמנון של כל הנסיעה, משך שלושת הימים. גם להקת 'פומבדיתא' האמריקאית הייתה אתנו. איזה מין שמות, 'זושא', 'פומבדיתא', אולי אני צריך גם לעשות להקת 'איז׳ביצא', או משהו כזה. אבל זו הייתה חווייה רוחנית מרוממת, כל הנסיעה הזאת. בלילה עשינו סעודה גדולה, עם יינות, בשר ודגים, והחבר׳ה, ואני בתוכם, המראנו עם היינות לעולמות מעניינים. למחרת המשכנו משם לעיירה ׳אוהעל׳, הציון של ה'ישמח משה', המשכנו למדינת פולין והגענו לעיר צאנז, ואחרי זה לרימנוב. רבי מענדעלע מרימנוב, אוי, אני הרי קרוי על שמו. הרגשתי שם שהוא כמו סבא שלי, כמו נותן לי חיבוק אוהב, בלי להכביר במילים. משם המשכנו לדינוב, אצל ה׳בני יששכר׳ מדינוב. מה, לא שמעתם על ׳פינטש׳ע פומפ׳? זה שבנה שם את כל האוהל ובניין הכנסת האורחים המפואר. אז עשינו שם גם כן סעודה וקומזיץ גדול, ושרתי שם את ה׳קה רבון׳ המפורסם שהיה שר סבא שלי, הרבי מ׳שומרי אמונים׳, ששרים אותו גם ב׳תולדות אברהם יצחק׳ ו׳תולדות אהרן׳. זה שיר מאוד נשגב ועמוק שהלחין ה׳בני יששכר׳ מדינוב. כמובן עלינו על הציון ושרנו את: ,רבי רבי רבי, אוי, הנני מקשר נפשי, רוחי, ונשמתי". פינטש׳ע, חסיד תולדות אהרן, מי שהלחין את השיר המדהים הזה על ה׳בני יששכר׳, התעקש להסביר לכולם שהמילים של השיר אלה מילים שכתב ר׳ אהרל׳ע ראטה, סביו של בעל הקומזיץ, ולא כמו שאנשים חושבים שזה קשור לברסלב או משהו. טוב, מזל שהוא לא מתבייש שנכדו של רבו מסתובב בפולין עם גיטרה צבעונית וממריא עם יינות לעולמות מעניינים.

למחרת המשכנו לליז׳ענסק. שם אמרתי את התפילה של ר׳ אלימלך, אחרי הרבה מאוד זמן שלא אמרתי את זה. ופתאום הבחנתי כמה פעמים הוא מזכיר את המילה ׳אהבה׳ בתפילה המיוחדת שלו. תפילה ממש קדושה ומלאת נשמה. חבל שאנחנו לא יכולים לפגוש היום את הצדיקים המדהימים האלו. איך שהם אהבו כל אדם, איך שהם היו מלאי אהבה ואור, מלאי מתיקות ולב גדול. ואז, אז אני פתאום שומע מנגינה מוכרת. מישהו, איזה יהודי אמריקאי שם, מתחיל לומר את ההלל. הלל? מה הלל היום? ואז אני קולט שבעצם היום זה ׳יום העצמאות׳ בארץ ישראל. וחסידים פה בפולין, בעיר ליז׳ענסק על הציון, אומרים הלל ביום העצמאות. הופה. מה זה הדבר הזה? כמה חבר'ה הצטרפו איתו שם, ושרו במנגינות וריקודים והיה ששון ושמחה, ואני שואל את עצמי בשקט: מה פשר דבר כזה? האם דבר כזה היה יכול לקרות למשל , בוא נאמר, לפני 10 שנים? אני חושב ומהרהר ואומר לעצמי, מסתבר שלא. יש כאן תופעה. טוב, לא הייתי ממהר להסיק מסיפור אחד קטן שיש תופעה חרדית חדשה. אבל המסקנה הזאת גמלה בלבי כבר כמה פעמים בתקופה האחרונה. התרשמתי כך מלא מעט פוסטים, שיחות בקבוצות 'וואטסאפ', או סתם שיחות בין אנשים, ואפילו מהתבטאויות שונות לא מעטות, בעיתונות החרדית.

כשהייתי ילד, כמיטב זכרוני, היה הרבה יותר ניכור בין שני הצדדים, כלפי המדינה, כלפי הצבא, וכלפי ההשתלבות בשוק העבודה. אנשים היו קוראים בתום ובאמונה בכל שנה את המאמרים בעיתונים השונים על היחס החרדי המתבקש לכל החגיגות הללו, וכך הם היו חווים את הימים הללו, עם רגשי לעג וזלזול בכל ה׳כוחי ועוצם ידי׳. ברור לי במאה אחוז, שהיחס הזה השתנה היום לחלוטין. מאמרים , אמנם, עדיין נכתבים בסגנון הזה בעיתונות, אך רק המבוגרים מביננו ממש מתענגים עליהם, הצעירים מזמן לא מזדהים עם רוב מה שנכתב שם. אני חש את זה בכל צורה אפשרית. למעט קבוצות מיעוט שונות, הרוב החרדי הגדול, לא רק שהוא כבר לא מזלזל בכל המעצמה המדינית הזאת, אלא שעמוק בליבו הוא חש אפילו הזדהות וגאווה מסוימת עם העוצמה של ממשלת ישראל, העוצמה הצבאית, הכלכלית והמדינית. כמובן שתחושות אלו אינן שוות ודומות כלל לתחושות של אלו הנמצאים במגזר החילוני. הן לא עומדות דווקא בראש סולם הערכים של חרדים אלו, כמו שהן עומדות אצל החילוני המצוי. התחושות גם אינן דומות לתחושות של אלו הנמצאים במחנה הדתי לאומי. הן אינן ממלכתיות ואינן רואות קדושה כל כך בממשלה ובמדינה כמו אצל הדתי לאומי. אלו רק תחושות של יהודי שלמד את ההיסטוריה שלו, יודע איך הוא היה נראה תחת ידי הפריץ האכזר בעיירות אירופה, ושח, ספק לעצמו ספק לכל הגויים: "טפשים אנחנו לא. אם תרצו או לא, הקמנו בשנים מעטות מדינה כזו, שאתם גם באלף שנים לא הייתם יכולים להקים".

מה פשר השינוי הזה ביחס ובתחושה? מאיין הוא נובע? מה גרם לשינויים אלו בתודעה של הציבור? האם שינויים אלו הם חיוביים וטובים? והאם צפויה התפתחות המשכית לשינוי זה? תנו לי לומר לכם את מה שאני חושב על התופעה הזאת, שקורית אצל הציבור כולו, אבל בעיקר אצל הדור הצעיר. יש הקוראים לכך ׳החרדיות החדשה׳, או בכל מיני שמות וכינויים, כאלו או אחרים. אך לפני כן אני רוצה לדון קצת ביחס אל המדינה משתי עמדות דתיות אחרות וידועות, מוקצנות יותר, הלא הן העמדה הקנאית המתבדלת מהציונות, והעמדה הדתית לאומית הציונית. זו הראשונה שנתייסדה ע״י הרבי מסאטמר זי״ע, וזו האחרונה שבראשה עמד הראי״ה קוק. הראשונה ראתה במדינה המתחדשת את ראשיתה וצמיחתה של הגאולה, שבאה אמנם עם נפילה רוחנית גדולה, המהווה כעין חבלי לידה של הגאולה, והאחרונה ראתה בכל הדבר הזה לא יותר מהתלבשות נוראה של ה׳סטרא אחרא׳ ונפילה בחטא חמור של עבירה על שלושת השבועות. העמדה החרדית הקלאסית עמדה תמיד, איכשהו, בין הצדדים. היא גם כאבה כמובן את התרבות החילונית שהתנערה משמירת התורה והמצוות, אך לגבי עצם הקמת המדינה היה לה יחס יותר מורכב. שלוש השבועות, לפי רוב הדעות, אינן מחייבות כשבועה אמיתית, וגם הרי הייתה ההסכמה מהאו״ם לגבי הקמת המדינה, ואם כן אין זה כבר בגדר התגרות באומות. הבעיה נשארה רק לגבי ההתערות עם ההוויה הישראלית. פה עמדה החרדיות ושמה חומה גדולה מתבדלת. כי אם אמנם ללא ספק שמחנו על ההתפתחות בחייהם של בני ישראל, כשבעוד פעם היו גרים כאן בחרפת רעב ממש, כיום יש לנו ארץ משגשגת ופורח ת ומדינה מפותחת מאוד, אך התרבות הישראלית החילונית רחוקה הייתה תמיד מהווייתנו, ולא ממש יכולנו ליצור אפילו שיח מפרה בין הצדדים. לא היה על מה לדבר. גם מצידם של החילונים היתה התנכרות גדולה שהתפתחה למימדים של שנאה ומחלוקת קשה, למשך כל השנים הרבות לאורך תקומתה והתפתחותה של המדינה.

מה שקורה כיום אלו שתי מגמות מעניינות: האחת היא התקרבות גדולה מהצד החילוני אל האמונה והמסורת היהודית. הרוב הגדול של הציבור החילוני קשור כיום למסורת ולתורת ישראל, בצורה כל שהיא. לא מזמן נכנסתי לאיזה חנות של כלי זמר באשדוד, ברובע חילוני למהדרין. זה היה לפני איזה חג, אולי לפני פסח. שאלתי את אחד המוכרים שהיה חילוני: "נו, איך אתם, כחילונים, חוגגים את החג?". המוכר פשוט נפגע מדבריי: "כך אתה קורא לי, חילוני"? נשארתי עומד המום. בחיים לא חשבתי שמישהו חילוני ייפגע מעצם זה שאני מסתכל עליו כחילוני. העניין הוא שזה קרה לי כבר כמה פעמים בחודשים האחרונים, סיפורים כאלו או דומים. מסתבר שלמרות שהתקשורת החילונית עדיין לא משדרת אהדה גדולה כלפי החרדים וכל מה שקשור אליהם, הציבור החילוני עצמו, לעומת זאת, מראה בשנים האחרונות סימנים מובהקים של התפתחות עמוקה אל האמונה והיהדות. הרבה שירים ישראלים מלאים פתאום באמירות של אמונה בבורא עולם או תפילה אל בורא העולם, מה שפעם פחות היה קורה. זה קורה, כנראה, בגלל ה׳פוסט ציונות׳ ואיבוד הזהות והמשמעות. בעוד שפעם, בדור התקומה של המדינה, היה לו, לחילוני המצוי, סיבה ומשמעות לחייו. הוא היה אז שריד מהשואה, ראה בכאב בחורבן עמו וראה בהתלהבות אף בתקומה החדשה, והאידיאולוגיה הציונית בערה בקרבו. אך כמו בכל נורמליזציה ושגרת העניינים, גם החיים בארץ הגיעו לאיזושהי שגרה, ואיכשהו, בתוספת המשכיות הרדיפה של אומות העולם כלפינו, שככה ההתלהבות האופורית מהקמת המדינה, והאידיאולוגיה הנלהבת שבערה כאש בעצמות הצעירים החילונים כבר איננה בוערת כלל בקרב בני הנוער החילונים של היום. ומעתה, התחילו אלו האחרונים לחפש משמעות כלשהיא לחייהם. ואז פתאום הם התחילו לקלוט שיש להם מסורת ישנה בת שלושת אלפים שנה שאין להם בה מושג וידע כלל.

לא מזמן הופעתי עם הגיטרה באיזה מקום, גם כן באשדוד, כשאיזה יהודי חסיד גור שמתעסק בקירוב לבבות קרא לי לשם. מדובר בקבוצה של צעירים חילונים המתאספת כפעמיים בשבוע באיזה בית כנסת, על דעת עצמם וללא קשר להורים שלהם, מתפללים מנחה, שומעים איזה שיעור תורני ממישהו, ומסיימים עם ערבית. הם בני 16-19. לא ייאמן. לולא ראיתי זאת במו עיניי, לא הייתי מאמין. מי דוחף את הצעירים האלו לכך? הם באים לשם בעצמם, במבצע ׳חבר מביא חבר׳. פשוט נמשכים אל המקום. מרוב צימאון וחיפוש משמעות. זוהי סיבה אחת עיקרית למגמה זו. הלב שלהם מחפש משמעות כלשהיא, זהות, אמונה. אידיאולוגיות באות והולכות, אך האמונה היהודית הנצחית כמו חיכתה להם בסבלנות עד שיחזרו אליה. הסיבה השנייה למגמה זו היא בגלל העולם הגלובלי שנוצר היום. הרשת הגלובלית, או בשמה המקורי האינטרנט, יצרה במספר שנים מעטות, תחושת קירבה הולכת ומעצימה בין קהלים שונים ותרבויות שונות, עקב החשיפה היומיומית למגוון עצום של דעות ותרבויות שונות. אנשים התחילו לקלוט שבני אנוש, כמה שהם יהיו שונים אחד מהשני, רב הדמיון ביניהם הרבה יותר מאשר השוני ביניהם. ואז מה שקורה הוא שאנשים רוצים להכיר מקרוב את האחר והשונה, במיוחד כאשר זה השונה מחזיק באיזו מסורת בת כמה אלפי שנים שגם סבא שלך החזיק בה, כמו מה שלמשל הצעיר החילוני מרגיש פתאום לגבי החרדי.

זוהי המגמה האחת שקורית בארצנו. המגמה השנייה היא מה שקורה אצל החרדים. כמו שכתבתי מקודם, ישנה מגמה ברורה של תופעה חדשה של שינוי עמוק בתודעתם של חרדים רבים. יחס אחר ושונה כלפי המדינה וכלפי ההתערות וההשתלבות בה. זה קורה בגלל שתי סיבות עיקריות: האחת היא בגלל השינוי שקרה בצביון המדינה, כמו שכתבתי מקודם. חרדים רבים מרגישים שמשהו השתנה כיום, והחילוני של היום איננו החילוני של פעם. אין בכלל את אותה השנאה וההדרה שהיו פעם. גם הדתי לאומי של היום איננו אותו דתי לאומי של פעם. היחס שלהם אלינו הוא הרבה יותר חם ואוהד. כך גם יודעים ההורים שלנו לספר. פעם הייתה הרבה יותר אי הבנה בין הצדדים, היום נשברו קצת כמה חומות. ברור שעדיין ישנם חילוקי דעות מרובים והרבה התנגשויות, אך החומות אינן אותם חומות והניכור כבר איננו אותה ניכור. אינני מדבר על החומות של שמירת הדת ועמידה על ערכי התורה והמצוות, שחומות אלו נשארו כבתחילה, אלא על החומות של הניכור ואי ההכרה בצד השני. החרדי של היום מרגיש הרבה יותר בנוח במדינה זו, מאשר היה יכול להרגיש פעם. זוהי הסיבה שהוא מרגיש פתאום יכולת להשתלב בהווי הישראלי בכל התחומים, מבלי להצטרך לזנוח משהו מסולם ערכיו המוצק והאיתן. פתאום אני רואה חרדים צעירים עושים תוכניות יהודיות כשרות בטלוויזיה ולא מתביישים עם הפאות והזקן שלהם, וגם לא עם כך שהם ׳חרדים׳, אם כי הם כבר לא בדיוק באותו סוג של חרדיות שהכרנו עד היום. פתאום אני רואה צעירים חרדים שרוצים ללכת לצבא ולהמשיך לשמור על התורה והמצוות. פתאום אני רואה צעירים חרדים הלומדים במכללות שונות ומחפשים איך להתקדם בחיים ולהשתלב באקדמיה מבלי לוותר על הלכה אחת משולחן ערוך. בלי להיכנס כמובן לדעות השונות שיש איך להתייחס לתופעות אלו, אני רק מאבחן ומנתח את התופעות. סיבה אחת עיקרית לתופעות אלו היא בגלל שמשהו בעמדה החילונית הישנה כלפי היהדות והמסורת השתנה מאוד, כמו שכתבתי. הסיבה השנייה היא, שוב, הגלובליזציה, האינטרנט. ההיכרות עם העולם הגדול. צעירים חרדים רבים שמגלים עולם דרך הרשת הגלובלית, מעוניינים פתאום להיות חלק מהחוויה הזו. הם מבינים פתאום שכל הסיפור הזה לא חייב לעמוד בסתירה לאורח חייהם שומר התורה והמצוות, והם מנסים ליצור דרך חדשה - דרך שמצד אחד לא מתפשרת כהוא זה על יסודות היהדות, אך מצד שני אף איננה מתפשרת על חיים ברמה גבוהה, מקצועיות, ושימוש בכל האמצעים הטכנולוגיים המתקדמים בהתאמה לאורח החיים שלנו.

אני רוצה לומר איזה ווארט מהרבי מאיז׳ביצא זי״ע. הוא אומר (מי השילוח פר׳ וישב), שבעם ישראל במשך כל הדורות היו שתי דרכים ומהלכים שהתנגדו אחד אל השני ואחזו כל אחת בשיטה אחרת. מהלך אחד הוא שמרני ומתבדל יותר, והמהלך האחר הוא זה שיותר מתערב עם החיים ומנסה למצוא את האור והקדושה בתוך העולם ובתוך החיים עצמם, ולא בהתנתקות מהם. הוא מסביר שזה היה שורש המחלוקת בין ׳יוסף׳ לבין ׳יהודה׳ ושאר השבטים: בעוד יוסף מסמל את השמרנות וההתבדלות, הרי שיהודה (או ׳דוד׳ שבא משבט יהודה), מסמל את ההיפך. רק לעתיד לבוא יהיה שלום בין שני שבטים אלו, ואו אז יבין שבט יוסף, שגם שבט יהודה שיורד לפעמים למטה בשביל לגלות את האור גם במקומות שנראים רחוקים מה' יתברך, גם הוא התכוון לשם שמים, ואו אז יבינו כולם שהכל היה פזל אחד גדול, ושעם ישראל יכל לבנות את עצמו רק בצורה כזו של שני המהלכים השונים. ההתנגדות של השמרנים, היא זו שמאזנת ושומרת על אלו המנסים להרחיב את האור של היהדות גם בתוך החיים עצמם. זה תהליך ארוך בסופו של דבר, ודווקא המחלוקת בין הצדדים מחדדת את ההתפתחות ומכווננת אותו לכיוון נכון ומאוזן. כמו שה״בית ישראל״ מגור, למשל, אמר בהלוויה של הרבי מסאטמר זי״ע, שלולא הרבי מסאטמר, שהחזיק בעמדתו הקנאית הקיצונית כידוע, מי יודע אם אנחנו לא היינו מאבדים איזון, הרבי שמר עלינו מהכיוון השני. או, למשל, כמו שאמר ה'צמח צדק' מליובאוויטש זי״ע על ההתנגדות של הגאון מווילנא על הבעש״ט והחסידות, שלולא ההתנגדות, היו הרבה חסידים יכולים לאבד את האיזון קצת עקב התמקדותם העיקרית בחוויית התפילה והחיפוש הרוחני, ואולי היו מזלזלים קצת בהלכות השו״ע שהן, בראייה השטחית, יותר יבשות. ההתנגדות שבסופו של דבר באה מכיוונם של גדולים וטובים, באה משמים בשביל לשמור על ההתפתחות הרוחנית של העם, בכדי שתתקדם בכיוון הנכון. ועוד משהו: הרבי מאיז׳ביצא אומר, שה׳עבודה׳ והמהלך של יהודה, שזה להביא ולגלות את אור ה' יתברך והיהדות גם בתוך החיים עצמם, היא עבודתו של ׳משיח׳, זוהי העבודה שמפתחת ומקדמת את העולם אל הגאולה, והיא באה לפעמים עם נפילות רוחניות. לפעמים זוהי הצורה היחידה שהאור הזה יכול לבוא אל העולם. כמובן שאסור מלכתחילה ללכת ולביים נפילות רוחניות, אבל לפעמים בחלק מהתהליך של ההתנסות וההתפתחות, יכולים לקרות גם נפילות, ואסור להיבהל מכך. כל דבר גדול שקשור לאור של הגאולה, יש בו גם את החלק הזה של הנפילה המסוימת, סוג של 'חבלי לידה' או של 'ירידה לצורך עלייה'.

עכשיו תנו לי לומר לכם את פרשנותי לגבי התהליך שקרה פה במדינה, על פי תורת איז׳ביצא: היה לנו פה תהליך ארוך של התפתחות, מאז שעלינו וחזרנו לארץ ישראל. אין ספק שהרבי מסאטמר סימל את עמדתו של שבט יוסף, השמרני והמתבדל. זה מה ששמר על האיזון שלנו, בסופו של דבר. אף אחד לא מתכחש לכך שהייתה נפילה רוחנית גדולה בעלייתה ותקומתה של מדינת ישראל לגבי התורה ושמירת המצוות, ושביום ה׳ אייר, יש גם על מה לבכות, על מיליון ילדים יהודיים מתוקים שלא יודעים מה זה להיות יהודי. הציבור הדתי לאומי ובראשם הראי״ה קוק, ניסו בכל זאת לראות ׳גאולה׳ בכל הדבר הזה, והדגישו את החלק הטוב שיש ביום זה, על כך שהמדינה שומרת עלינו מהתבוללות ושזו התחלה טובה, ולאט לאט יקרה תהליך של חזרה בתשובה וכו׳, שזה המהלך של שבט יהודה, של דוד. יש בכך הרבה מן האמת, כמובן, ואנו עדים אכן כיום לגל של התקרבות אל התורה והמסורת. אך הציבור הזה שניסה בגלל זה להתערות בכל תחומי החיים של המדינה, גם שילם על כך מחיר לא קל בכלל. התהליך הזה היה בסוף די ארוך, ויש עוד עדיין הרבה מה לחכות. חלק מהם לא הצליח לשמור על דור המשך של שומרי תורה ומצוות. מה שקרה כיום אצל הרציניים שביניהם, שהתחילה מגמה של התחרדליו״ת, שילוב מסוים של אלמנטים מאורח החיים החרדי, כשהם מנסים להשאיר רק את הדברים הטובים שיש בדרך שלהם. אם נבדוק לעומק, נראה, שהמקום שאליו שואפים ומגיעים החרדלי"ם, והמקום אליו שואפים אלו החרדים הסוללים להם כיום דרך משלהם, הוא די דומה וקרוב, די משותף. הדרך הזו, שמצד אחד אינה מתפשרת כהוא זה על ערכי התורה והמצוות, אך מצד שני אומר כן לעולם בחוץ, מנסה למצוא את האור והטוב בכל אדם, מנסה לראות את היופי של החיים בכל תחום, ולחיות חיי אמונה מתוך חיבור לעולם המעשה ולא מתוך ניתוק. דרך כזו, תהיה לדעתי מקום שימשוך בסוף חלק גדול מאוד מהחילונים גם כן, כי כפי התרשמותי משיחות לא מעטות עם חילונים, הבעיות שלהם עם החרדים אינם דווקא עם שמירת התורה והמסורת, אלא עם הניתוק מהחיים, שזה לא מתקבל על דעתם, ובחלק מהמקרים, בצדק. לפי כל מה שיוצא לנו מהסתכלות זו, היה פה תהליך ארוך, של מחלוקת יוסף ודוד, כשהציבור החרדי הגדול עומד היכן שהוא בתווך, ובסופו של דבר העולמות מתקרבים זה לזה.

אני רוצה לסיים עם החזון שלי, איך אני רואה את המדינה הזו בעוד כ- 40 שנה, כשחלק מהקוראים יהפכו כבר, כנראה, מצעירים נלהבים לסבים המחתנים נכדים. כפי כל התחזיות, המדינה הולכת ומתקרבת להיות יותר ויותר דתית וחרדית, בעיקר בגלל הילודה המרובה אצל שומרי התורה והמצוות, אבל גם בגלל ההתקרבות וההיפתחות הגדולה אצל הציבור החילוני, אל המסורת והדת. ההשתלבות החרדית הזו בכל תחומי החיים, בסופו של דבר, הכרחית היא. כי ביום אחד אנחנו נמצא את עצמינו הרוב הגדול פה במדינה. העמדות המובילות בכלכלה ובאקדמיה יאוישו רובם בשומרי תורה ומצוות, וגם הצבא יהפוך איכשהו לצבא קדוש, שומר צניעות וקדושה. זה פשוט הולך לקרות בתהליך מאוד ברור, בשנים הקרובות. אני אומר שוב, אינני נכנס לדעות השונות שישנם כעת לגבי הנושאים הרגישים כאלו. אם מישהו ישאל אותי אם הייתי מכניס את בני לצבא של היום, ללא ספק הייתי מפחד עליו, כי כיום הרוב הוא שם חילוני והפחד מפני ההשפעה הוא מוצדק. כל המחלוקת שיש כיום בין גדולי ישראל הוא לגבי בני נוער שממילא פתוחים להווי הישראלי ויודעים על העולם ואין משהו חדש שהולך להתגלות להם שם, ועדיין עושים להם מסגרות חרדיות מתאימות בצבא, וכבר אולי עדיף שיהיו שם בתוך מסגרת חרדית כלשהיא בצבא מאשר יהיו ברחוב ויתבטלו באפס מעש. אינני נכנס לעובי המחלוקת כלל, ובליבי אני יודע ששני הצדדים בעניין הינם ״יוסף״ ו״דוד״, ושגם תהליך שיוביל בסוף למשהו טוב, חייב לבוא עם התנגדות כלשהיא שישמור על האיזון, אבל בלבי אני יודע ללא ספק עוד משהו: התהליך הזה הולך להביא לנו בסופו של יום את הגאולה. כמה שהוא בא עם כאבים ולפעמים דרך נפילות דווקא, אבל מה שיקרה בסוף התהליך הוא, שהמדינה הולכת להפוך למדינה שומרת תורה ומצוות, הצבא יהפוך לכזה, הממשלה תהפוך לכזו, וזה תהליך ארוך, אבל מאוד ממוקד וברור. ובוא נאמר ככה, הדרך של איז׳ביצא היא לא לנקוט עמדה מוחלטת כלפי אחד מהצדדים, אלא לראות הכל כחלקים מאחדים של תהליך אחד ארוך. אז מה שנשאר הוא, שביום ה׳ אייר, או בכל השבוע החגיגי הזה שעובר על המדינה פה, אני גם חסיד סאטמר שבוכה על הנפילה הגדולה שהתלוותה אל הלידה הגדולה הזו, גם חרדי רגיל שעומד היכן שהוא באמצע, וגם חרדלני״ק שרואה ניצוץ גדול של גאולה בכל הסיפור הזה של השיבה לארץ ישראל. בתהליך אמנם קצת ארוך ומורכב שיש לחכות אליו בסבלנות, אבל הוא מתקדם וקורם עור וגידים מול עינינו. השלב הבא בהיסטוריה יהיה, כמובן, בניית בית המקדש. כיום אנחנו עוד לא שם, כי עם שברובו לא מחובר עדיין לתורה ומצוות לא בדיוק כשיר ומוכן לבית מקדש רוחני כזה, אבל ברגע מסוים של התפתחות אנחנו נהיה שם, ללא ספק. הלב מחכה ועומד, בגעגוע. אחינו היקרים, ימים יפים עומדים ובאים עלינו. "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שמתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!