"אבא שלכם גרם לשריפה. רוצים כפרה? תשלמו!"

צמרמורת בסוף שבוע

התמונה המצמררת ביותר שתעטר את חזית מוספי השבת מחר, אינה קשורה למשפטו של קצב, לא בנס של השריפה בקרון הרכבת ואפילו לא מתוך המראות הלא נעימים של ההתקפלות המוחלטת מצד המפלגות החרדיות בהצבעה על התקציב. היא מחזירה אותנו חודש אחורנית אל המראות הקשים של אסון השריפה בכרמל, שהאחראים לה מנסים להשכיח, ולא ממשיכים. השריפה הזו תמשיך לרדוף אותנו עוד זמן רב.

מוריץ לוי ז"ל, אחד מצוערי השב"ס שנספה באוטובוס, הנציח בכל הזדמנות את חבריו במצלמה שלו. בליל ראשון של חנוכה הוא השאיל את המצלמה לחבר שיצא לחופשה. למחרת, ניספה עם חבריו, אבל המצלמה שרדה ועמה התמונות.

העיתונאי מרדכי חיימוביץ, שם ידו על הגילוי הזה וחלק מהתמונות יתפרסמו ב'סופשבוע' של מעריב. הכתבה מתעדת את השבוע האחרון בחיי הסוהרים. גיל שמשון ודוד דרעי, שהתחרו באכילת סופגניות מול המצלמה, נותרו בחיים. כל מי שעודד אותם כבר עזב את עולמנו.

במרכז הכתבה נראה מבפנים אוטובוס הסוהרים, כשהוא בדרכו לכלא סהרונים, שלושה ימים לפני האסון. תמונת ענק שבה נראה חנן אוחיון ז"ל עומד במרכז האוטובוס כשהוא עטור בתפילין.

אבל המזעזעת מכולן היא תמונת השער של 'סופשבוע'. שלושה ימים לפני השריפה נכנסים כל חניכי הקורס בשער בית הכנסת בבסיס בה"ד 1 שהוא בית הספר לקצינים של צה"ל. מעל לראשם מתנוסס הפסוק מתוך פרשת השבוע הקודמת, שאיש לא ידע עד עתה שהוא חקוק באותיות של אש "...והנה הסנה בוער באש והסנה איננו אכל..."

מרטיט.

כל חיפוש אחר רמזים בהפטרת השבוע ההוא, כל גימטריה או רמז שבדילוגין מתגמדים מול כתובת האש הזו.

גם הכתבה המצמררת של השבוע, משאירה אותנו באותה שריפה נוראית והיא עצמה צורפת וממיסה. קשה להאמין לנאמר בה אפילו בבטחון המופחת בהרבה מזה שהפגינו היום שופטיו של קצב. צריך מידה רבה של תעוזה וגם לא מעט חוסר רגש אנושי כדי לפרסם אותה. אבל מאחר והיא מופיעה בבטאון הרשמי של 'העדה החרדית' ועורכי 'דורות' - המוסף המגזיני של בטאון ה'עדה' פרסו עליו את חזקת האמת שלהם, מן הראוי להביא את סיפור המעשה המתואר בה כלשונו וההחלטה בידכם כיצד להתייחס אליו.

במדור 'בדידי הוה עובדא' מספר מרדכי מהצפון, כי קשר שנרקם עם אחד מקרובי משפחתו הביא אותו להשתתף בניחום אבלים במשפחת אחד מניספי השריפה. עד כאן חלק ה'מצוה' שקשורה בסיפור, מצוות ניחום אבלים, ומכאן ואילך זהו התיאור בציטוט ובתוך מרכאות:

"עמדנו ושוחחנו על הא ועל דא כשלפתע נכנס איש נשוא פנים שמוכר לי מעיר ... (העיר חסרה במקור). מפני כבודו גחנו כולם אליו ועשו עצמם מקשיבים לדברי הנחמה שהרצה לפני האבלים.

"כעבור כמה דקות, כשהמבקרים התמעטו, החל הלה מספר סיפור מסמר שיער לפני האבלים. עד לסוף דבריו המזעזעים לא היה מי שיבין את הקשר למקום.

וכך הוא סיפר:

"מעשה באיש יקר שהיה מנהל תלמוד תורה נודע בעיר בצפון. הלה מסר את נפשו למען הת"ת, אך החובות שהלכו והצטברו החניקו את מרחב המחיה והוא הלך והורע מיום ליום. האיש יגע אנושות להוציא את הת"ת מהבוץ לתוכו שקע, השקיע את כל כוחותיו ויכלתו, הזעיק שמים וארץ, התרים את כל שהצליח ובלבד להעלות את הת"ת על דרך המלך. אך שוב ושוב הלך המוסד ושקע בחובות כבדים שאיימו לסגור אותו על מסגר ובריח.

בצר לו החליט הלה, על דעת עצמו, לנסות ולהלוות סכום עצום שיכסה את כל חובות הת"ת. בהסדר רחוק טווח שתכנן ראה כיצד הוא פורע את כל הסכום עד הפרוטה האחרונה והת"ת יוצא ממצוקתו הנוראה.

אומר ועושה. תוך תקופה קצרה, מצא ממי ללוות את הכסף וללא לבדוק בציציות המלוה חתם על ההלוואה והרגיש שהציל את המוסד מקריסה.

אלא שלא ידע שהמלווה הנדיב הוא שליח של קבוצה מסוכנת, העוסקת בהלוואת כספים בשוק השחור. תקופה לא ארוכה מאז שנטל את ההלוואה גילה לחרדתו היכן הוא נמצא. ככל שניסה לצאת מהסבך, הוא רק הלך ושקע יותר. הוא כבר פסק מלחשוב על עצמו וכעת ניסה רק להציל את עתידו של הת"ת, אבל זה לא קרה.

עם השוק האפור אפשר להתחיל, אבל לא לסיים.

כעבור עוד כמה שבועות החלו הגורמים שעמדו מאחורי המלווה להתחיל לדרוש את הכסף חזרה, כשהם נוקבים בסכומי עתק כריבית הולכת ותופחת. ככל שהוא ניסה להציל את המצב כך הם החמירו את התנאים עד שלא נותרה לו שום אפשרות אלא להרים את ידיו.

בתגובה הוא קיבל התראה מפורשת שאם עד ליום מסויים הוא לא פורע את כל הסכום כולל כל הריבית, בנין הת"ת יועלה באש על קרבו ועל כרעיו. "נחסל את המוסד שלך" שמע אותם נוהמים בפומית בקול מפחיד.

הוא ניסה להפוך עולמות, לצעוק לכל קצווי תבל, אך ככל שקרבו הימים נוכח לחרדתו שאין בידיו אף לא עשירית מהסכום.

אותו יום לא עצם עין. עם בוקר, לאחר שינה טרופה ומפוחדת הוא התעורר מריח פיח כבד שאפף את האיזור. בנין המוסד בער.

הוא חש את עצמו עומד בפני התקפת לב, שאוחז בו השבץ ושנופלים עליו השמים. כשנחפז בבעתה למקום, וניסה להזעיק את גורמי הכיבוי לכבות את השריפה לא הצליח. כל התושבים מהאזור ניסו גם הם להזעיק את מכבי האש, אך אפס, אין תשובה.

הלהבות הרעבתניות אכלו את כל תכולת הבנין, מהמסד עד הטפחות, כילו ולא חמלו על מאום.

אחרי שעות ארוכות כששקעו הלהבות מעצמן, הופיעו במקום גורמי הכיבוי. לאחר כמה ימים התברר לאותו מנהל שאותם גורמים מהשוק האפור סיכמו עם ראש אגף הכיבוי באותו מחוז שלא להתייחס לשום קריאה על שריפה.

"תושב אותה עיר הייתי ולפני שש עשרה שנה מהיום זה התרחש", סיים אותו יהודי נכבד באזני האבלים שעיניהם נקרעו לרווחה. "ראש אגף הכיבוי באותו מחוז הוא...אביכם"!

העיניים של האבלים נשטפו בדמעות ואת הכאב שעל פני הנוכחים לא ניתן היה לשער. קבלו על עצמכם, הציע היהודי, לשלם להנהלת הת"ת את ההפסד שנגרם, ויהיה זה תיקון לנשמתו של אביכם"....

הסיפור הנורא הזה לא מופיע כמשל לא מוצלח, לא כסיפור מתח דמיוני, אלא כמעשה שהיה. זאת, למרות שבין הניספים אין מישהו שמתאים להגדרה של כבאי שהיה עוד לפני 16 שנה מנהל תחנת כיבוי אש. מקרה כזה של ת"ת שעלה כולו באש אחרי רכב הכיבוי התעכב במשך שעות אינו זכור גם לבעלי הזכרון החזק שבינינו.

לנו אין ספק שאם אכן בא מישהו לבית האבלים ודרש שיכפרו על מות אביהם בתשלום ההפסדים שבשריפת ת"ת, מדובר במתחזה מאותם אנשי פשע של נוגשי ה'שוק האפור'.

אבל למה עשה המקרה הזה את דרכו דוקא למגזין 'דורות' של בטאון העדה?

רבים על החור של הביגל

אם יש דבר שבאמת צריך לברך עליו, אחרי הטלטלות הקשות של ההצבעה על תקציב המדינה לשנתיים הקרובות שהסתיימה אמש, זה על הכללתו לראשונה, של תקציב הישיבות בבסיס התקציב ולא בסעיפי התמיכות.

הצעד החשוב הזה, שכל המאמצים שהושקעו בעבר להשיגו נכשלו, אמור להבטיח את העברת התקציבים למוסדות התורה בזמן, בזכות ולא בחסד, ולא פחות חשוב: הוא אחד מהערובות לשיבוש משמעותי של רוטינת המתקפות נגד החרדים, בכל פעם שנושא מימון שוויוני לישיבות עולה על הפרק.

בשני העיתונים 'המודיע' ו'המבשר' נמנעים היום מלהרחיב בכלל בנושא כספי הישיבות, בידיעה המורחבת שכל אחד מהם מפרסם על דיוני התקציב שהתקיימו אתמול.

יש מן הצדק בגישה הזו, המבוססת על חשש מפני עינה בישא, ובמיוחד בימים אלה של מארב לכל בדיל שבכוחו לתדלק את המשך מסע ההסתה נגד החרדים.

אבל 'יתד נאמן', שההצלחות הכרוכות בתקציב שאושר אתמול נזקפות בעיקר לזכות נציג הסיעה שלו, ח"כ הרב משה גפני בתפקידו כיו"ר ועדת הכספים, לא מוכן לוותר גם על הדגשת ההישג הזה, וגם את זה ניתן להבין.

למחרת אישור התקציב, כאשר כוחם הסגולי של המפלגות החרדיות ירד לתחתית הסקאלה, עד לבחירות הבאות, איש מבין הח"כים החרדים אינו מוכן לחתום לנו על ערבות, שאפילו מקצת מההבטחות שניתנו להם לקראת ההצבעה, יקויימו.

הויכוח האם ההבטחה לסיוע במשכנתאות בפריפריה, שזכתה לכינוי 'חוק הדיור', ניתן לח"כ וקנין משס, או לח"כ מוזס מ'יהדות התורה' הוא עקר ואם ירצו השניים להמשיך בו נוכל לספק להם עוד מספיק הבטחות דומות שניתנו בכתב, במסמך שנחתם על הרכבת הקואליציה.

כרגע עיגון תקציב הישיבות בספר התקציב הוא ההישג הבולט ביותר של ההצבעות על התקציב בשנה זו, זאת, בלא לזלזל בהבטחת ההכנסה, הסדרת תקציב החינוך החרדי, ביטול גזירת הקפאת הקצבאות ועוד. אז בעוד אלה מתנצחים על החור של בנושא הזה הקרדיט כולו מגיע לח"כ משה גפני. עובדה: כל קודמיו ניסו ולא הצליחו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!