חיי אדם: ניסים בורוכוב • תיעוד מיוחד ומרגש

סדר יום:

05:00 - מתעורר, מכין לעצמי את הקפה, קורא קצת ויוצא להתפלל.

05:45 - יוצא להליכה עד בית הכנסת, להגיע בזמן לתחילת התפילה.

06:15 - תפילת שחרית בבית הכנסת 'פדואים' בנווה יעקב.

07:30 - סיום התפילה, לימוד משניות לע"נ, ברכה על מזונות ויוצא לעבודה.

08:10 - פותח את הסנדלריה, הנמצאת במרכז השוק.

13:00 - יוצא להפסקה קלה של מנוחה מעבודות התיקון.

13:30 - חוזרים לעבודה. בשעות אלה, את שיא המכירות לוקחים מוצרי הסדקית.

17:00 - סוגר את החנות. השוק כולו כמעט סגור.

17:30 - מגיע לבית הכנסת לשיעור, לפני תפילת ערבית.

18:00 - תפילת ערבית בבית הכנסת.

18:40 - חוזר הביתה ומכין לעצמי ארוחת ערב.

19:00 - קורא קצת ספרים או עיתון ברוסית, ומתכונן לשינה.

20:30 - הולך לישון ומתכונן ליום חדש.

כמה מילים על ניסים בורוכוב

את האמת, לא האמנתי שהוא יסכים לדבר איתי. הכרתי אותו, כשלמדתי לא הרחק מחנותו. את כל העקבים לנעלי השבת של הישיבה - הוא היה עושה. תמיד שותק. אומר מחיר - ותמיד-תמיד מוריד בסוף את המחיר (הוא יספר לי על כך בהמשך). איש נחמד וחייכני.

כשהגעתי לראיין אותו, הוא זכר אותי, למרות מרחק השנים הרב - למעלה מ-14 שנה, מהפעם האחרונה שראיתי אותו.

הוא שמח לדבר, והכי הפתיע אותי כשהתנה את הראיון והצילום בכך שאפתח את המדור בדבר תורה שיאמר לי.

ומה אתם חושבים? אם המדור עלה, זאת אומרת שהסכמתי. השתדלתי לא לגעת בצורת הדברים ולהביאם כלשונם.

להודות לה'

יום אחד פגשתי חבר שהיה צריך ניתוח בעין. הוא הלך לרופא שאמר לו שכאן בישראל לא יכולים לנתח לו את העין, ורק בחוץ לארץ יוכלו לסדר לו את העין, ושם זה יעלה לו 12 אלף דולר. זה סכום ענקי.

החבר שלי הלך והשיג הלוואות מכל אחד שהכיר. גם ממני בא ולקח - ועד שהשיג את כל הכסף היה צריך ללוות עוד כסף, כדי לנסוע וכדי לחזור, וכמה הוא סבל.

עכשיו, תראה כמה אנשים היו מוכנים לשלם בשביל שתהיה להם עין בריאה, ואנחנו, יש לנו את זה חינם. אנחנו קמים בבוקר, אומרים כל יום בברכות השחר 'פוקח עיוורים' - ומרוויחים 12 אלף דולר בחינם.

לכן אנחנו צריכים להודות לה' שיש לנו את זה ולבוא כל בוקר להתפלל. לא לברוח בסוף התפילה, אלא לזכור שהשעה שאנחנו מקדישים לאלוקים היא שעה שחוסכת לנו לפחות 12 אלף דולר.

קשה לחיות לבד

את אישתי ע"ה איבדתי לפני ארבע שנים, כשהיא נהרגה בתאונת דרכים בגבעת זאב, כשחצתה את הכביש.

אישתי ע"ה הייתה תמיד לצידי. בימים קלים ועוד יותר בימים קשים.

היא עברה במעבר חציה, ואוטובוס שעבר במקום ולא עצר במעבר, פגע בה והיא נהרגה במקום.

אני אומר לכם: קשה לחיות לבד, אבל עוד יותר קשה לדעת שאם היה הנהג נזהר יותר, זה לא היה קורה. כל אחד יכול לנהוג יותר לאט, יותר בזהירות, יותר בעדינות, ושידע שכל פעם שהוא נוסע לאט ובטוח, הוא גם מציל את החיים שלו וגם את החיים של אלו שעלול היה לפגוע בהם.

מלכיאל בורוכוב

אבי נולד בשנת 1910. הוא נולד יהודי ונפטר כמו יהודי, אבל כל חייו היה קומוניסט בוכרי.

קומוניסט בוכרי היה שונה מקומוניסט רגיל. הוא היה שומר שבת, ישר דרך והלך להתפלל.

הבוכרים, שהיו קומוניסטים, הקשיבו לרב יותר מהמדינה, אבל בעניין הכסף חשבו שכולם צריכים שווה בשווה.

אבא היה עובד במפעל להכנת מגפיים צבאיות ואזרחיות. הוא היה מקפיד מאוד שהעבודה תצא איכותית מאוד ולא נתן לאחרים לגנוב מהמפעל.

לאחר כמה שנים של עבודה, החליטו לתת לו תעודה של כבוד, אבל כמו ברוסיה כדי לשבור אותו החליטו לתת לו את התעודה בשבת.

הוא אסף אותנו ואמר לנו: "ילדיי, דעו לכם. עם התעודה לא קונים במכולת, אבל עם יושר ואמונה אפשר להצליח בכל מקום בחיים, ולנו היהודים יש אמונה - וזו הסיבה שאנו שומרים שבת".

אבא לא הלך למפעל, למרות שאיימו עליו שיפטרוהו.

אחרי שבת, ביום ראשון, הוא הגיע למפעל. המנהל אמר לו: "אם לא היית ישר ואמין, לא היית כאן היום בחזרה" - ונתן לו להמשיך לעבוד, בלי שעשו לו צרות.

המסע לארץ ישראל

בגיל 20 עזבתי את המדינה מהעיר שבה גרתי, סמרקנד. זה היה בשנת 1969. יצאנו ברכבת, קבוצה ענקית, לארץ. אני הייתי אחראי על הקבוצה, למנות ולספור את כולם ולוודא שאף אחד לא חסר.

הדרך למוסקבה ארכה ארבעה ימים רצופים. נסענו ברכבת. הגענו למוסקבה עייפים מאוד, שם מצאנו דירה מאדם נוצרי שהשכיר לנו אותה, עד שנמצא רכבת לרומניה.

הינו קבוצה ענקית של אנשים בתוך דירה קטנה, ישנו אחד על השני מרוב שהיה צפוף, וכל הזמן אני מתריע ואומר לכולם לוודא שלא נעלם לנו ילד.

לאחר שבועיים יצאנו ברכבת לרומניה. בעלייה לרכבת ספרתי את כולם שוב כהרגלי וכולם היו. לאחר ארבע שעות נסיעה ברכבת, הגיעה אלי אחת האמהות ואמרת שהילד שלה איננו. הפכנו את הרכבת - לא מצאנו אותו.

החליטו שאחזור למוסקבה לחפש אותו. ירדתי בתחנה הקרובה כשבנתיים נוסעי הרכבת מחפשים אותו על הקרונות לראות אולי נרדם באיזו פינה, אבל לא מצאו.

חזרתי למוסקבה, לאחר חיפוש שארך יום שלם. לא מצאתי והחלטתי לחזור. כשחזרתי באיחור של יומיים למקום הרכבת ברומניה, אני רואה את בני הקבוצה רגועים.

אני בא לומר להם שלא מצאתי את הילד, וכולם מתחילים לצחוק. מתברר שבגלל הצפיפות הילד התקדם לקרון הפחמים, נהנה שם לשחק, וכשיצא כולו שחור, היו בטוחים שהוא ילד של אחד הצוענים שעבד בפחמים, ולא בדקו.

ולא רק זה - אלא שכל הזמן גירשו אותו לקרון שם, והילד, שנהנה לשחק שם, הלך בשמחה בלי לדעת איזה בלאגן יש מסביב.

כמה שנים אחרי שפתחתי את החנות שלי בשוק, הגיע אדם מבוגר לתקן את נעליו אצלי בסנדלריה ומיד זיהיתי שזה הוא. אמרתי לו בצחוק שאני לא מתקן לו את הנעליים כעונש על היומיים שביליתי בדרכים לחפש אחריו, והוא אמר לי שאת העונש הוא כבר קיבל לכל החיים. כל המשפחה שלו קוראת לו מאז כושי...

משוליית הסנלדר לסנדלריה

בגיל 15, אבא שלי החליט שאני צריך ללמוד מקצוע.

הוא הכניס אותי לסנדלר שהכיר, שהיה חבר שלו, שם למדתי איך לעבוד עם עורות ואיך לתפור.

לאחר שנתיים, אבא שלי העביר אותי למקום עבודה שבו תיקנו את נעלי הצבא של הצבא הרוסי, שם עבדתי תקופה ארוכה. לאחר מכן הציעו לי לעבור למפעל שייצר נעליים ומגפיים יוקרתיות.

אלה נעליים לא כמו של היום. היו אלה נעליים שאדם קונה פעם בחיים, ועד שהוא מת, הוא הולך איתן בלי שהן נקרעות.

הגעתי למפעל הזה ותוך כמה חודשים נהייתי הסנדלר הכי טוב במפעל, הגעתי לדרגה 6 (זו הדרגה הכי טובה של תופר נעליים), ואז עליתי לארץ.

בארץ לא הייתה לי עבודה, אז הגעתי לשוק הבוכרים. שכרתי חנות קטנה, תליתי שלט 'סנדלר' והעבודות התחילו להגיע, אבל עם השנים אני רואה איך שאנשים כמעט לא מתקנים יותר נעליים, אלא קונים נעליים ב-50 שקל שלא מחזיקות שבועיים.

בני תורה

הייתה כאן ישיבה שאתה היית לומד בה לפני שנים. כל הזמן הבחורים היו באים אלי לתקן את הנעליים. תמיד הייתי אומר מחיר גבוה לנעליים, ותמיד שבאו לשלם הייתי לוקח פחות במחיר. כי מי שלומד תורה, מגיע לו יותר בזול.

אני ישר יודע מי שבא אלי, לפי הנעל, אם יש לו כסף או אין לו.

הרבה פעמים היו באות אלי אמהות עם נעליים קרועות. הייתי אומר להן שאתקן. כשהיו שואלות על המחיר, הייתי אומר שיבואו כשזה יהיה מוכן ונדבר. כשהיו באות, הייתי אומר שיקחו את הנעל המתוקנת. כשהיו מביאות לי לשלם, הייתי אומר שאין לי עודף שישלמו בפעם אחרת.

היו כאלה שביקשו שארשום את החוב ואני הייתי רושם, ותמיד לפני יום כיפור, כולם אבל כולם היו באים לשלם. מעולם לא קרה שעבר יום כיפור ומישהו נישאר חייב לי כסף. ככה זה ציבור בני-התורה. אשריהם ואשרי חלקם.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!